האיש ההוא||נועה

© כל הזכויות בנוגע לסיפור הזה שמורות לי, ורק לי. חל איסור מוחלט על מכירה\העתקה\לפרסם\ או לעשות פאנפיקיישן ללא הסכמה מוחלטת שלי. אם אני אגלה על מקרה כה או אחר, אני אפנה לגורמים סמכותיים יותר באתר, או באתר אחר ואבקש מהם לעצור את הדבר. ©



זה היה יום סתווי אחד, לפני 22 שנים.
מלאני נסעה עם אביה לביתה חזרה מסבתה, מסתכלת על הנוף החולף מחלונה של המכונית הישנה. אביה של מלאני חנה עם המכונית ומלאני יצאה ממנה, מסתכלת על השמיים האפרפרים, מרמזים על כך שעוד מעט ירד גשם ועליהם להיכנס במהירות הביתה.
משהו גרם לה להרגיש אי נוחות מסוימת, משהו... אפל במקצת. אפילו הציפורים נראו כאילו חשו בדבר, הן נראו מנסות להסתלק מהמקום כמה שיותר מהר, ולא לחזור לעולם. פתאום נשמע קרקור עורב. קרקורו נשמע כמו צחוק מרושע הלועג למלאני, ורק חיזק את תחושתה הרעה. הרוח חדרה דרך מעילה וגרמה לה לרעוד. אכן, היה משהו אפל בחורף המתקרב אליהם.
אביה כחכח בגרונו, מנסה לרמוז לה לסגור את דלת המכונית. מלאני התנערה ממחשבותיה הנוראיות וסגרה אותה.
"סליחה." היא מלמלה לאביה.
"זה בסדר." הוא ענה לה וחייך. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את אביה מחייך.
מלאני ואביה נכנסו לבניין, מתקדמים לדירתם. כשהגיעו אליה, פניו של אביה התמלאו פליאה.
"מוזר, הדלת פתוחה." הוא אמר ונכנס פנימה לתוך הבית, כשמלאני אחריו. פתאום נשמעה צעקה וקול מוזר, שאותו לא הצליחה מלאני לפענח.
"אולי אמא בבית." תהתה מלאני בקול. כעבור דקה הבינה שהשערתה נכונה.
אמה הייתה בסלון, חולצה מוכתמת בדם ליד חזה. היא שכבה שם חסרת אונים, מנסה להגיד משהו ברגעיה האחרונים.
"אמא!" צעקה מלאני והתקרבה לאמה המדממת.
"מלאני שלי, מלאני.." היא לחשה לה. אביה הביא מגבת לחה לנקות את הדם. "יקירי, זה כבר לא יעזור." אמרה אמה של מלאני לבעלה.
"אמא, מי עשה לך את זה?" שאלה מלאני הבוכייה. אמה של מלאני ניסתה להיאבק בצורכה המשונה להירדם ולחשה למלאני ובעלה מילה אחת לפני שנרדמה לשנת נצחים.
"החלון." היא אמרה, נותנת לכדור האקדח להכניס אותה, ונדמה.
"אמא! לא!" צעקה מלאני, מנסה להעיר את אימה. "לא.." היא מלמלה, מצמידה את ראשה לגופה של אמה. "די מלאני, זה נגמר." אמר אביה והזיז אותה מהגופה ללא הצלחה, היא חזרה לשם כמה שניות מאוחר יותר. "עזבי אותה מלאני. זה מאוחר מדי. תני לי להתקשר לאמבולנס." אמר אביה.
רק אז, מלאני הסתכלה על החלון. הוא היה שבור, וזכוכיות נחו על השולחן שתחתיו.

"אני אומרת לך, תפסיקי עם זה כבר." אמרה ג'ודי.
"לעולם לא." אמרה מלאני, מסיימת לכתוב דו"ח רפואי של מטופל.
"את רק מזיקה לעצמך, באמת." אמרה ג'ודי כשהיא פושטת את החלוק עם כתמי הדם.
"אני אומרת לך שזה הוא, זה הקול שלו. זה היה הוא." אמרה מלאני.
"ומה אם זה לא היה הקול שלו? זה היה לפני 22 שנים מלאני, בכלל לא בטוח שאת זוכרת ושמעת נכון!" אמרה ג'ודי בתסכול.
"זה הוא, אני בטוחה בזה. הוא זה שרצח את אמי, והוא ישלם על כך." פסקה מלאני נחרצות.
"אבא שלך מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית, את מטפלת בו ומאשפזת אותו כבר שבע שנים, את רוצה להרוס אותו סופית?" שאלה ג'ודי.
"הוא היה צריך לחשוב על כך לפני שהוא הרס את המשפחה שלי. המנוול הזה ישלם ג'ודי, ואת בתור חברה ובת דודה שלי, אמורה לעזור לי!" אמרה מלאני, זעופה.
"את לא יכולה פשוט להחליט שהרופא החדש במחלקה הוא הרוצח!" אמרה ג'ודי. היא לקחה את תיקה והוציאה ממנו את המפתח למכונית.
"אני יכולה לעשות את זה, כי זה נכון. ועכשיו ג'ודי, עליי למהר ולחזור למחלקה, לא שמתי לב שאנחנו יוצאות מבית החולים." אמרה מלאני.
"מלאני-" ניסתה ג'ודי להגיד, אך זה לא עזר. מלאני כבר הסתלקה מהמקום במהרה.

מלאני חזרה לחדר המנוחה של הרופאים, בדיוק כשהזימונית שלה התחילה לצפצף.
"מתי מת'יו יוכל לטפל בדברים האלה לבד?!" מלמלה מלאני.
"כנראה שזה לא יקרה." נשמע קול מאחוריה. מלאני הסתובבה וראתה את הרופא החדש, או יותר נכון הפסיכיאטר החדש במחלקה." אנחנו רופאים, זה תפקידנו." הוא אמר.
"אין לך איזה מטופל אובדני לדאוג לו?" אמרה מלאני ופנתה ליציאה.
"האמת שכן. אבל יש לנו את אותם המטופלים." הוא אמר.
יופי, כי אני בטוחה שמת'יו לא ירצה לשמוע שהזנחת את מטופליו." אמרה מלאני בדרכה החוצה.
"ואני בטוח שהוא לא ירצה שתתלונני אליו." הוא הוסיף.
מלאני הסתובבה. "מה אתה רוצה ממני? אם לא אכפת לך, יש לי מטופלים לדאוג להם." אמרה מלאני ובזאת סיימה את השיחה.

מלאני הסיעה את האלונקה בדרכה לחדר הטיפולים.
"גבר בן 33, עם הפרעות קשות במיוחד." אמרה האחות.
"אילו הפרעות? אל תשכחי שאנחנו בית חולים פסיכיאטרי, לא הפסיכולוג העירוני." אמרה מלאני.
"הוא חשב שהוא מישהו אחר, וגרם לעצמו נזק רב. יש לו פצעים וחתכים עמוקים בראש." המשיכה האחות.
"תכינו לי את חדר הניתוח!" צעקה מלאני מעט בבהלה, מנסה לעצור את הדימום בראשו. היא נכנסה עם האלונקה לחדר הניתוח, כששני רופאים אחרים מל-ווים אותה.

"שעת המוות?" שאל מת'יו.
"3:20 בבוקר." מלמלה מלאני.
"היו לו קרובים?" שאל מת'יו שוב.
"אני לא יודעת." אמרה מלאני.
"עכשיו, תסבירו לי איך ניתוח עם שלושה רופאים ושתי סייעות נכשל." אמר מת'יו. "היה לו דימום כבד בראש, לא הצלחנו ל-"
"מה זאת אומרת לא הצלחתם? קשה כל כך לעצור דימום?!" אמר מת'יו. "עצרנו, אבל באמצע הניתוח הוא התחיל לדמם שוב, לא הצלחתי לראות שום דבר עם כל הדם ו-"
"אז הייתם מנקים את הדם!" הוא אמר. מלאני שתקה.
"אתם מבינים שמישהו יצטרך לשלם על הטעות הזו. אתם משוחררים להיום, קחו את הדברים שלכם ולכו."

זה יפה מאוד!!!
אין לי מה לתב''ב פה כל כך, אני רק מבקשת...
המשך?

תודה D: !
אני רק אחכה שתהייה לפחות עוד תגובה אחת או שתיים...
ההמשך בקרוב :))))

נהדר <:
אני מחכה להמשך בציפייה. אני דרך הפלאפון אז קצת קשה לכתוב, אני אערוך את התגובה מאוחר יותר. בכל מקרה, שיהיה בהצלחה בכתיבה!3>

תודה!
ההמשך בקרוב :)))))

וואו ממש יפה! ועצוב...
אהבתי שכתבת "...וחייך. זאת היתה הפעם האחרונה שהוא חייך". זה סקרן אותי להמשיך לקרוא.
בכללי, מעניין וממש יפה ואני דורשת המשך!!!

ובקשר לדקדוק: כשאת עושה דיבור נקטע באמצע, תעשי רווח לפני ואחרי המקף. ככה:
"ואז," סיפר שמוליק, "אני נפלתי על המדרכה ו - "
"קיבלת מכה?!" נבהלה אמו.
(אנא סלחי לי על הדוגמא המטופשת).

ולמקרה שלא ידעת, עושים רווח גם סתם ככה לפני ואחרי מקף.

מקווה שעזרתי ושתמשיכיייייייי!

תודה רבה על התגובה,
אנ אתייחס להערות :))))
בכל אופן,אני יודעת שחיכיתם הרבה זמן לפרק הזה.
אבל,יותר טוב מאוחר מאף פעם לא? D:
בפרק הזה תתחילו להכיר את השיפים בסיפור :))
וכעת,הפרק:

מלאני פסעה אל מכוניתה, מסתכלת אל בית החולים במבט עצוב. כעבור רבע שעה התחיל לרדת גשם כבד והיה קשה לראות בבירור. מלאני הסתכלה על השעון שבמכונית - השעה הייתה כבר ארבע בבוקר. מלאני תופפה בעצבנות באצבעותיה על ההגה בזמן שחיכתה שהרמזור יתחלף לירוק. מלאני נאנחה וסרקה את המכונית שמימינה, זו הייתה לימוזינה ארוכה עם חלונות שחורים, מלאני הבחינה בדמות של איש ליד ההגה. היה נדמה כי הוא מסתכל עליה, אך היא לא יכלה לדעת בוודאות היות והחלון הכהה הטעה אותה. האיש הזכיר לה מישהו, אבל היא לא ידעה בדיוק מי, היה נדמה שהוא מחייך אליה מבעד לחלון. מלאני הפנתה את מבטה חזרה אל הכביש כשהרמזור התחלף לירוק. שאר הנסיעה הייתה שקטה, אבל מלאני חשבה על האיש ההוא, ועל שיחתה עם הרופא החדש במחלקה.
שוויצר, אני אראה לו מה זה. אני יודעת שהוא קשור למוות של אמי, אני פשוט יודעת את זה. הוא ייכנס לכלא, חשבה מלאני. היא הגיעה לבניין הקומות שבו גרה, עלתה במעלית ולחצה על הכפתור לקומה 15, פתחה את דלת ביתה ונכנסה פנימה. ג'ייק היה בסלון וצפה בטלוויזיה - אבל הוא הסתובב כששמע אותה נכנסת.
"שחררו אתכם מוקדם היום?" הוא שאל.
מלאני התיישבה לידו. "אפשר לומר." היא אמרה וחייכה.
הוא הסתכל עליה כלא מבין.
"הגיע אלינו בן אדם לניתוח, ולא הצלחנו להציל אותו." היא לחשה.
"אה, אז מת'יו העניש אתכם?" הוא גיחך.
"הוא אמר שמישהו ישלם על כך." אמרה מלאני , מסתכלת בטלוויזיה.
"אל תדאגי, הוא לא יעשה לכם כלום." הוא אמר ונישק אותה.
"אני מקווה." היא מלמלה ונשענה עליו. מלאני חשבה מה היא הייתה עושה בלי ג'ייק, בטח הייתה משתגעת.
"ג'ודי דיברה איתי." הוא אמר.
"אוי לא." נאנחה וגלגלה עיניים.
"את בטוחה שזה הוא?" הוא לחש.
"אני בטוחה." מלמלה מלאני. "אבל אני לא יכולה ללכת למשטרה או לחוקר פרטי בלי הוכחות מוצקות." היא אמרה בקול ברור יותר.
"אז תשיגי הוכחות כאלו, אני אעזור לך." הוא חייך.
"באמת? תודה." חייכה באושר.
"ועכשיו, כדאי שתלכי לישון לפני שמת'יו יקרא לך שוב." הוא אמר.
מלאני הנהנה בחיוב והלכה לשתות כוס מים, כשפתאום הזימונית שלה צפצפה.
"נו, מה אמרתי לך?" הוא גלגל עיניים וצחק.
מלאני נאנחה. "אני הולכת, אשתדל לחזור בקרוב." אמרה ויצאה מהדלת.

"שלום לך, מלאני." אמר מת'יו.
"היי מת'יו, למה קראת לי? מי נפגע?" היא שאלה.
"אף אחד לא נפגע, אני קראתי לך. ברצוני לדבר אתך, בואי נלך למשרדי." אמר מת'יו.
למלאני הייתה תחושה רעה כשהם נכנסו למשרד. "מת'יו, אני יודעת שלא הייתי בסדר בניתוח, אבל למדתי את הלקח שלי ו- "
"זה לא העניין." קטע אותה מת'יו.
"א..א..אז למה קראת לי?" גמגמה מלאני.
"תשמעי, מלאני, את מאוד לא מרוכזת בזמן האחרון, בלי שום קשר לניתוח. שמתי לב לכך." "אני יודעת, אני אתאפס על עצמי ו- "
"אין לי ברירה אלא להוריד ממך שעות. את עוברת לחצי משרה, לפחות לחודש, עד שאראה שיפור." אמר מ'תיו.
"לא, אתה לא יכול לעשות את זה, אני יכולה להתחיל לעבוד אפילו עכשיו- "
"די, את תראי שזה יהיה לטובה. עכשיו, את יכולה לחזור לביתך." אמר מת'יו.
היא לא הבינה איך זה נפל עליה פתאום, עדיף כבר אילו היה מפטר אותה. היא צריכה לשלם שכר דירה, חשבון מים וחשמל, הטיפול של אבא שלה ועוד. החיים בבוסטון לא זולים, במיוחד כשגרים בבניין רב קומות. היא וג'ייק קנו את הדירה לפני שנתיים, והם עדיין משלמים עליה. מה אני אגיד לו? איך נחיה עכשיו? מה נעשה? העבודה בבית החולים הייתה קשה, וכמעט כל יום הייתה לה גם משמרת לילה, אבל הכסף היה רב ביחס לעבודות אחרות, למרות שג'ייק עדיין קיבל יותר ממנה כמהנדס. מלאני נכנסה חרישית לביתה, וראתה את ג'ייק ישן בסלון. אולי עדיף ככה חשבה מלאני בזמן שכיסתה אותו בשמיכה. ככה אצטרך לספר לו את האמת רק בבוקר. כן, תדחי את הבשורה מלאני, זה נהדר. מתי תספרי לו, כשתיכנסו לחובות? היא התנערה מהמחשבות הללו, החליפה לפיג'מה והלכה לישון, אך גם כשישנה לא הייתה רגועה, הרופא ההוא הופיע לה גם בחלום.
בחלום, היא הייתה בבית החולים מול הרופא. "באתי להשלים את מה שהתחלתי, ביי ביי מלאני." הוא אמר, וירית אקדח נשמעה. הכדור פגע בבטנה. ואז היא התעוררה. מצחה היה מלא בזיעה קרה, היא הדליקה את מאוורר התקרה שבחדר השינה וגילתה שג'ייק התעורר ועבר לישון לידה, הוא דווקא נראה שליו יחסית אליה. היא קמה חרישית והלכה למטבח למזוג לה כוס מים. שעון הקיר שבסלון הראה שהשעה עכשיו חמש וחצי בבוקר. חמש וחצי. בשעה הזאת הייתי אמורה להיות כבר בבית החולים. אבל אני לא בבית החולים, בגלל הטעות הטיפשית שעשיתי. חשבה. עכשיו המשמרת שלה אמורה להתחיל בשתיים עשרה בצהריים ולהימשך עד שמונה בערב. בדרך כלל היא הייתה נשארת עד שתיים עשרה בלילה, אבל שוב, בגלל שעכשיו היא עובדת רק חצי משרה, היא לא תישאר. היא עבדה רק חצי משרה כשהייתה מתמחה, אבל עכשיו היא כבר רופאה. רופאים לא עובדים חצי משרה, רופאים עובדים אפילו יותר ממשרה מלאה. מלאני נאנחה והבינה שכדאי לה להפסיק לרחם על עצמה ולתפוס את עצמה בידיים, וחזרה לישון במיטה.

מלאני התעוררה באחת-עשרה בבוקר, ממהרת להתארגן ולזוז לבית החולים. היא אף פעם לא התעוררה בשעה כזו. על שולחן המטבח היה פתק. 'יצאתי מוקדם, יש לי הרבה פגישות ואחזור מאוחר. באהבה, ג'ייק.' מלאני נאנחה, אם היא רצתה לספר לו על הקיצוצים שיאלצו לעשות עכשיו - זה בטח לא הזמן הנכון. היא מיהרה להגיע לבית החולים, שם פגשה את הרופא החדש.
"מה את עושה כאן כל כך מאוחר?" הוא שאל.
"זה בטח לא עניינך." היא אמרה ולבשה את החלוק.
"הו, באמת, אל תשחקי אותה נעלבת." הוא גלגל את עיניו.
"תפסיק להתערב לי בחיים, זה לא עניינך מה אני עושה כאן כל כך מאוחר." היא אמרה ופנתה לצאת מחדר המנוחה של הרופאים.
"באמת? זה קשור לניתוח הכושל שביצעת אתמול?" הוא חייך.
"תפסיק להתערב לי בחיים. אתה תשלם מחיר כבד על כך. גם אם עשיתי מיליון טעויות, אני עדיין רופאה יותר טובה ממך." היא אמרה ויצאה מהחדר.
"לא נראה לי." הוא אמר, אך מלאני לא הקשיבה לו.
שאר היום עבר עליה בעצלתיים, היא שמה לב שמת'יו נותן לה בכוונה רק את העבודות הקלות, עבודות של מתמחים, לא של רופאים. למען השם, היא רופאה! מלאני התכוונה לדבר עם מת'יו בנוגע לכך, אך אז קראו לה לניתוח. היא שמחה שהיא סוף סוף עושה משהו שמתאים לרמה שלה, ולכן גם הניתוח עבר בהצלחה במרובה.
"אני אומרת לך, ואז היא הוציאה לו את הגידול מהמוח ו- "
"שמעתי מספיק, ג'ודי." סינן הרופא החדש כשמלאני התקרבה.
"מלאני! בדיוק סיפרתי לרופא החדש על הניתוח שלך." היא אמרה ונעצה בה מבט של 'הוא בסדר גמור'.
מלאני גלגלה עיניים.
"הספקתם להכיר בכלל?" שאלה ג'ודי.
"האמת שלא." חייך הרופא החדש. "אני סבסטיאן." הוא אמר ופנה ללחוץ את ידה של מלאני. "אני מלאני." היא גלגלה שוב את עיניה ולחצה לו את היד. "ועכשיו, תסלחו לי אבל עליי ללכת." היא אמרה, מחייכת למשמע בת דודתה המשבחת אותה שוב ושוב.

מלאני הגיעה לביתה בשמונה בערב, ניצוץ נדלק בעיניה והיא החלה להכין את ארוחת הערב. אחרי שסיימה לבשל, היא ישבה ושתתה כוס מיץ תפוזים עם שלוש קוביות קרח שנעו להן בכוס. מלאני שמעה את הדלת נפתחת וראתה את ג'ייק. היו לו עיגולים שחורים מתחת לעיניים. הוא התיישב על הספה ונאנח.
"אני מריח שהכנת ארוחת ערב." הוא אמר.
"כן." היא ענתה.
"איך היה עם מת'יו?" הוא שאל.
"כן.. בקשר לזה.. אני צריכה להגיד לך משהו." היא אמרה.