פסים של כסף

האצבעות של רמוס טפחו על הצד של הכביש בהיסח דעת.
האוטונוס כבר ממש מאחר. הוא לא יכול ללכת כל הדרך לשם, לפחות במצב שלו..
אבל הוא לא הגיע. במשך שעות על גבי שעות, הוא לא הגיע. השמיים התחילו להיות יותר ויותר בהירים, ועדיין...
רמוס בכלל לא ידע איך להגיע לשם. הוא לא היה שם אפילו פעם *אחת*- ההורים שלו תמיד ״ממש פחדו״ מישהו יגלה על ״המחלה״ שלו והמעמד שלהם ירד. בהרבה.
׳אבל זה לא עצר אותה מלעזוב,׳ איש-הזאב הצעיר מיהר להדחיק את המחשבה הזאת מאחורי השאר.
זאת לא. הייתה. אשמתה. כמו שזה גם לא הייתה אשמתו. היא פשוט לא יכלה לאהוב.
לפתע, שני אורות מהבהבים הופיעו מאחורי הפנייה של הכביש, אבל הם לא הבהבו כמו של כל מכונית אחרת. רמוס מיהר להרכין את הראש שלו כדי שהאורות לא יסנוורו אותו לחלוטין ושם לב שהעור מסביב לציפורניים שלו היה מכוסה דם. הוא ניסה לגרד אותו משם, אבל הספיק רק קצת לפני שהאוטובוס הקסום עצר לפניו באנקה.
הדלת נפתחה בחריקה, מגלה מאחוריה אדם דומה לשדון, עם שיער כהה ומתולתל ועיניים כהות אפילו יותר.
האור שבא מתוך האוטונוס נראה אפילו יותר חזק מהאורות ממקודם.
רמוס מצמץ לפני שקם מהר. האיש גלגל עיניים לפני שגלגל מילים מתוך טקסט בראש שלו. ״ברוכים הבאים לאוטונוס, כלי-תחבורה לשעת חירום לקוסם או למכשפה הנזקקים. רק תראו את יד השרביט שלכם, תעלו על הקו, ואנחנו יכולים לקחת אותכם לאן שתרצו ללכת. קוראים לי פיט טיילור, ואני אהיה הכרטיסן שלכם הלילה.״
רמוס היה חלש וניסה להישען על האוטובוס עצמו. ״אתה-,״ הוא מלמל, ״אתה צריך דרכמות או-?״
״לא, אדוני, זה נתרם על-ידי המשרד.״
רמוס הנהן קצת וחיכה, אבל האיש- פיט- רק המשיך. ״לאן אתה צריך ללכת?״
״הקדוש מנגו, בבקשה,״ הוא ענה, והאיש סוף-סוף נתן לו לעבור.
״תרגיש בנוח,״ פיט בישר.
״לא כל-כך בנוח,״ אחד מהראשים המפוחלצים אמר כשרמוס עבר אותו.
בשנייה שרמוס התיישב על אחת המיטות, הדלת נסגרה והאוטונוס התחיל. הו, ואיך הוא התחיל. האוטובוס כמעט עף דרך הרחובות, מוחץ הכל מפנים ומחוץ לאוטובוס, גורם לדברים לעוף בכל כיוון.
רמוס היה בטוח שהמיטה שהוכרח לשכב עליה תהיה מיטת המוות שלו, עד שמשהו קרה. משהו *לא* קרה. הכל נפסק. הצבעים המהבהבים הפסיקו. *האוטובוס עצר*.
רמוס הביט מבעד לחלון, אבל לא ראה שום עצירה הגיונית, זה היה כביש רגיל באמצע שום מקום רגיל.
הוא שמע את פיט מברך מישהו חדש. ואז, מהכניסה, נשמעה קריאת ״מוני!״ חזקה שהעירה קהל של השתקות מהנוסעים האחרים. אבל רמוס עדיין היה יכול לראות זוג עיניים כהות ושמחות שצפו בו.
רמוס נאנח בהקלה. הוא חשב שהוא שמע את הקול שלו.
הוא ואחותו הקטנה התקדמו לעברו. ״היי, פרונגס,״ הוא בירך כששניהם התקרבו.
הילדה נופפה לו באי-נוחות. רמוס נופף בחזרה.
״איך זה שאתה כאן, מייט?״ ג׳יימס שאל וגרם לאחותו לשבת לידו במיטה מקבילה לזו של רמוס.
״רק.. בדרך ל׳מנגו,״ רמוס שמח על זה שהוא לא היה צריך לשקר הפעם.
לא נגראה שלג׳יימס ממש אכפת מזה, אבל הילדה הקטנה מלמלה, ״אוי לא. מה קרה?״ ולפני שרמוס ידע את זה, הלחץ שבר אותו. האוזניים שלו צלצלו והוא נתן לראש שלו ליפול לתוך ידיו בהלם.
כל הנסיעה הזאת באשמתו.
״מוני?״ הקול של ג׳יימס, מי שגילה עניין מהר, נשמע כאילו היה עשרה מטרים מתחת למים.
הוא עשה את כל זה. הוא היה זה. הוא היה מפלצת.
״סיריוס,״ הקול שלו עצמו נשמע לא פחות מתחת למים. ״משהו נורא קרה.״

הפרק הקודם		הפרק הבא