האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים



עשן ומראות

"רק עוד נס אחד, היא התפללה, לא יודעת למי. היא לא הייתה אדם מאמין. היא לא האמינה בשום דבר ואף אחד מלבד עצמה. זה מה שהחיים לימדו אותה..."



כותב: לונגה
הגולש כתב 33 פאנפיקים.
פרק מספר 1 - צפיות: 3429
5 כוכבים (5) 1 דירגו
פרק:
דירוג הפאנפיק: R - זאנר: מתח, רומנס - שיפ: הארי/OFC, הארי/ג'יני - פורסם ב: 26.02.2016 - עודכן: 30.07.2017 המלץ! המלץ! ID : 6977
גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -
הפאנפיק בכתיבה

 

 

פרולוג

 

היא לא מתחרטת.

זה מה שרג'ינה וורן חזרה ואמרה בליבה בעודה כלואה בחדר האפל. היא לא התחרטה על שום דבר שעשתה, כי כך או כך, אמרה לעצמה, היא הייתה מוצאת את מותה בדרך לא שונה בהרבה.

זה הגורל לו זכו אנשים כמותה.

החדר היה קר אבל זיעה קרה זלגה במורד עורפה. קצוות משיערה הכהה דבקו למצחה בשילוב של זיעה ודם. היא אימצה את חושיה בחיפוש אחר מידע על כלאה; אפה קלט ניחוח גחלים שגוועו, אוזניה קלטו מלמולים חשאיים ומה שנשמע כנחרות קלושות. עיניה הלחות התרוצצו מסביב לחלל בחיפוש אחר דרך מילוט – דרך המילוט שתמיד הייתה שם בשבילה – אבל היא לא ראתה דבר מלבד פס אור שהסתנן תחת הדלת שמולה.

היא עשתה מאמץ להשתחרר מהחבלים שקשרו אותה. היא הייתה אמנית הבריחה – זה מה שהפך אותה לטובה כל כך בעבודה שלה – אבל החבלים האלה לא נכנעו. איך שהוא, היא הרגישה שהם מתהדקים ככל שהיא נאבקת.

הייתה לה תחושה שדבר מה לא כשורה. היא כבר מצאה את עצמה במצבים כגון זה בעבר, אבל הפעם משהו היה שונה. תחושה רעה, פחד מיתמר, משהו שאמר לה שהפעם היא לא תחמוק בדרך נס. שהפעם אין לה לאן לברוח.

הם עמדו להרוג אותה.

לא.

היה חייב להיות הסבר. היה חייב להיות הסבר לסיבה שהיא לא הייתה מודעת לקיומו של החלל הזה בתוך הבניין בתוכו היא ריגלה במשך שבועות, קיומה של קומה שלמה שלא המדרגות ולא המעלית הובילו אליה. היה חייב להיות הסבר להיעלמויות של האנשים אחריהם עקבה.

הדלת נפתחה. שני אנשים צעדו פנימה וסגרו את הדלת אחריהם. רג'ינה שוב נותרה בחשכה.

"את צריכה לדבר, גברת וורן," קול גברי בעל מבטא מזרח אירופאי כבד אמר בשלווה מסוכנת. "לא נשארה לנו עוד הרבה סבלנות."

"אמרתי לכם כבר," רג'ינה השיבה, מתעקשת לשמור על קול יציב. "אני עובדת לבד – "

"זה שקר," קול נשי חלק כמשי התערב.

"אם אתם יודעים כל כך טוב, למה אתם מבזבזים את הזמן איתי?"

רג'ינה רק ניסתה למשוך את הזמן כדי לנסות לראות את פניהם של האנשים שלפניה. היה חשוך מידי כדי לראות יותר מאשר ברק של עיניים רוחשות רע... הייתה באוויר תחושה מוזרה, מפצפצת, כאילו המציאות הפכה לנייר פריך.

"היא צודקת," הגבר אמר בשביעות רצון מרושעת. "אם תועילי, מדאם?"

רג'ינה הבחינה בהבזק של חיוך לבן. "ברצון."

ואז היא הרגישה משהו מוזר מאד, כאילו היא נהדפת לתוך ראשה שלה, והיא לא הייתה לבד. יד זהירה וקרה שלתה מתוך זיכרונה בקפידה את כל הרגעים המשמעותיים שעברו עליה בשבועות האחרונים. החבילה שקיבלה בדואר לאחר זמן ארוך של אבטלה. פירוט המשימה שלה ומעטפת הכסף השמנה. כיצד התחזתה לעובדת צעירה ושאפתנית עם אקדח מוסתר בחגורתה בעודה חוקרת את בניין המשרדים, שדבר מה היה לא לחלוטין רגיל לגביו.

היד הוסרה ורג'ינה חזרה למציאות, מרגישה מסוחררת מאד.

"היא בעצמה לא יודעת כלום," האישה דיווחה. "היא רק כלי. מוגלגית טיפשה. חסרת תועלת."

"הממ..." הגבר המה, קרוב מאד אל רג'ינה לפתע. היא עדיין הייתה מבולבלת; מה בדיוק קרה? "אני תוהה... את לא מרגישה, מדאם? דבר מה מאד יוצא דופן באישה הצעירה הזו..."

"איך אתה מסוגל להיות רגוע כל כך?!" קולה של האישה הכיש בצורה פתאומית וצורמת. רג'ינה נבהלה. היא הייתה בטוחה שהאישה לא דיברה אנגלית, אבל איך שהוא היא הבינה אותה. "זה לא הזמן להשתעשע במוגלגית הזו! אנחנו לא יודעים מה היא גילתה, ומה היא העבירה הלאה, גם אם היא לא הבינה מה זה אומר! יוליוס, אנחנו צריכים להיפטר ממנה ולהיעלם!"

ליבה של רג'ינה הפך לקרח.

"את צודקת, יקירתי," הגבר אמר בקור רוח והתרחק ממקומו הלא ברור, שהיה קרוב במיוחד אל רג'ינה. "אבל אנחנו צריכים לעשות זאת בחוכמה. אסור לעורר חשדות. אחרי."

הדלת נפתחה. רג'ינה נמשכה ממקומה בכוח גדול ונדחפה מחוץ לדלת. אור הניאון סנוור אותה. היא ניסתה לראות את התוקפים שלה, אבל ראייתה הייתה מסוחררת מחבלת הראש שסבלה קודם.

האישה דחפה את רג'ינה מאחור והיא לא הייתה מסוגלת לראות אותה. הגבר הלך לפניה. הוא היה גבוה, בעל שיער מסופר בקפידה בצבע חול שקצוותיו נחו בקו ישר כסרגל על צווארון של ז'קט מעומלן ויוקרתי למראה. היה לו קעקוע על העורף, אבל רג'ינה לא הצליחה להתמקד בו.

כאילו הוא הבחין במבטה, יוליוס הביט לאחור. היו לו פנים צרות ועניים חתוליות. הוא נתן לה חיוך אכזרי והליט את פניו בכובע מגבעת מיושן שחבש בתנועה חיננית. החיוך שהבזיק תחתיו היה כמעט זאבי.

דלת ברזל כבדה נפתחה והם היו בגג הבניין. ליבה של רג'ינה איים לפרוץ מחזה. שיערה נפרע באלימות סביב פניה ברוח הקפואה. האורות האין- סופיים של ניו- יורק צחקו לה מתוך הלילה העירוני חסר המנוח. זה לא יכול היה להיות הסוף...

היא נדחקה לעבר המעקה, כל התנגדות נתקלת בכוח נגדי חזק ותקף יותר. עיניה התמלאו דמעות מהרוח האלימה. עכשיו היא הייתה יכולה לראות את שני החוטפים שלה, המוציאים להורג; האיש לבוש חליפה שחורה מותאמת בשלמות והאישה חצאית עיפרון בצבע פנינה ומעיל תואם. מגבעת אבל שחורה של אלמנות נחה בזווית מושלמת על שיער בלונדיני שגלש על כתפיה בגלים, ממסגר סנטר חינני ושפתיים אדומות כדם.

אף אחד מהם לא נגע בה ובכל זאת היא נהדפה בכוח לעבר התהום. היא הספיקה לקלוט בחטף את המדרכה יותר מ-60 קומות מתחת לפני שעצמה את עיניה בחוזקה. היא פלטה צרחה שאיש לא שמע בתוך הרוח.

רק עוד נס אחד, היא התפללה, לא יודעת למי. היא לא הייתה אדם מאמין. היא לא האמינה בשום דבר ואף אחד מלבד עצמה. זה מה שהחיים לימדו אותה.

היא תמיד הצליחה לחמוק ממצבים קשים, אבל הפעם לא היה מנוס. רגליה התנתקו מהרצפה ואיך שהוא היא הייתה באוויר, כל גופה, מרחפת מעל שדרה 11, כל גופה רועד מקור, מאימה.

היא לא העזה לפקוח את עיניה. זהו זה.

"נון סאנגון דיפאביט."

אלה היו המילים האחרונות שהיא שמעה, רועמות בסמכותיות בתוך הרוח, לפני שהכוח המסתורי שאחז בה שחרר ללא רחמים. היא צרחה ללא שליטה, צרחה עד שלא היה לה אוויר, בעוד איבריה נאבקים נואשות בתחושה האיומה של נפילה חופשית. גפיה לא היו בשליטתה. ליבה התפקע מאימה. מוחה ידע שזה הסוף – הסוף – הסוף –

אוזניה צלצלו בקול נפץ איום. איבריה היו קפואים ורועדים, חסרי תחושה, נחים על משטח קשה ומחוספס. אבל לא היה שום כאב.

צרחותיה שלה נעשו בלתי נסבלות וגרונה ניחר. היא הפסיקה. היא נשמה אוויר קר ורטוב. היא שכבה... על מדרכה רטובה.

היא לא הייתה מתה.

היא דחפה את עצמה בעזרת זרועות רועדות למצב ישיבה. העוברים והשבים המרובים של שדרה 11 התחילו להתאסף סביבה, בוהים בתדהמה.

היא לא הייתה מתה.

היא קמה על רגליה, למרות שבקושי הייתה מסוגלת לעמוד מרוב הלם, מהידיעה שאחזה בה שהיא הייתה כבר אמורה להיות מתה, מרוסקת לחתיכות ברחוב. היא הסתכלה מייד למעלה, אל ראש הבניין של תאגיד הסחר של אמריקה- אנגליה. הגבר והאישה בברדסים לא היו שם.

"היא ניסתה להתאבד?" קול זרק מתוך הקהל.

"תקראו לאמבולנס!"

עדיין המומה, רג'ינה ניסתה לשלוט בעצמה.

"פעלול!" היא קראה אל הקהל בקול רועד. "זה היה פעלול! הכל ישודר בטלווויזיה מחר בערב! תודה שהשתתפתם!"

במילים אלה היא נדחקה בין האנשים והתרחקה מהמקום מהר ככל שיכלה. מבולבלת בכדי לחשוב בהיגיון, היא נכנסה לבית קפה במרחק בלוק מבניין הסחר וחמקה היישר לשירותים.

היא נתנה בעצמה הצצה אחת במראה ומייד חשה דחף בלתי נשלט להקיא. אירועי הדקות האחרונות חזרו והתנגנו בראשה כשהיא הקיאה באחד התאים.

היא יצאה ושטפה היטב את פניה במשך כמה דקות, מתאמצת להירגע. לבסוף היא לקחה נשימה והרימה את פניה אל המראה.

באור הניאון הצורב והקר, היא הייתה חיוורת להחריד. אפילו שפתיה איבדו את צבען. רק עיניה הכהות בערו מתוך עיגולים אדומים מרוב דמעות של כעס, אימה ותדהמה. היא סירקה לאחור את שיערה המדובלל ובחנה את פניה. שום סימן חבלה, אפילו לא שריטה. אפילו החבלות שספגה מוקדם יותר באותו הערב על ידי חוטפיה נעלמו לחלוטין.

זו לא היה הפעם הראשונה שחבלותיה מתרפאות מעצמן, אבל זו הייתה הפעם הראשונה בה נמשתה ללא פגע ממוות בטוח לחלוטין.

מאז שזכרה את עצמה דברים מוזרים התרחשו סביבה. בילדותה זה קרה לעיתים קרובות; בנות שקינאה בהן עברו חוויות מביכות, בנים שהציקו לה נפגעו בדרכים מסתוריות. ככל שהתבגרה הניסים הקטנים ומרושעים התרחשו לעיתים רחוקות יותר, רק כשהשתלטו עליה כעס או פחד גדולים במיוחד.

ההתרחשויות המוזרות האלה הרחיקו ממנה אנשים אחרים. בסלידתם של גברים ממנה היא הייתה יכולה להאשים רק את עצמה; אף אחד לא נשאר הרבה אחרי ששמע על הכלא לבני נוער ומוסד הגמילה. מי שהבליג על אלה ברח כשהסודות והשקרים נהיו רבים מידי.

היא העבירה את אצבעותיה המשוכות לק שחור על פניה הלבנות והחלקות. היא ניצלה ממוות בטוח, בלי שום פגע. למה ואיך הדברים האלה קורים לה?

היה לה הרבה על מה לחשוב. היא שטפה את פניה פעם נוספת ואספה את שיערה שנפרע לפקעת משוחררת לפני שיצאה מהשירותים. היא הזמינה כוס קפה בשרירותיות כדי שמשהו יעזור לה להפסיק לרעוד ויצאה אל הרחוב.

אנשים חזרו לסדר יומם בלי לזכור מה התרחש ברחוב שליד כמה דקות קודם לכן. דרוכה, רג'ינה התחילה ללכת אל המקום בו החנתה את מכוניתה.

אנשי ניו- יורק היו שגרתיים, נורמאליים לחלוטין, בחליפות ובגדי ספורט. לא היה שם אף אחד בבגדים מיושנים ומוזרים, ואף אחד לא באמת היה מודע לקיומה, למרות הדחף הבלתי נשלט לחשוב שכולם מסתכלים עליה. חוטפיה נעלמו. השאלה הייתה, האם הם ידעו שהיא נשארה בחיים?

היא נכנסה למכונית השחורה שלה, טרקה את הדלת, ומייד החלה לפשפש בתא הנסתר שתחת הכיסא. האקדח שלה נלקח ממנה בבניין הסחר, אבל האקדח השני המתין לה שם, קריר ומנחם.

היא טענה אותו בכדורים, הסתירה אותו בחלק האחורי של חגורתה, הדליקה סיגריה כדי להירגע ויצאה לנסיעה. נהיגה הייתה בין הדברים היחידים שהרגיעו אותה, והיא הייתה צריכה להירגע כדי לנסות להבין מה לעזאזל קרה לה הלילה.

הפרק הבא
תגובות

מהמם! · 27.02.2016 · פורסם על ידי :albatraoz
כמו כל פאנפיק אחר שלך שאי פעם קראתי. נרשמתי כמובן כמובן כמובן, ואני מצפה לראות לאן זה ימשיך ואיזו עלילה מפותלת ומדהימה בנית הפעם. כי אני בטוחה במאה אחוז שבנית אחת כזאת :)

מצטרפת למי שמעליי · 27.02.2016 · פורסם על ידי :South of Heaven
כרגיל, אין לי הערות. הפרולוג מסקרן מאוד ואני ממש רוצה לראות לאן זה מתפתח ומי ומה. אבל, מה עם ימים של חשכה וכוכב השחר?

מהמם! · 28.02.2016 · פורסם על ידי :חתולת בר

Created By Tomer
eXTReMe Tracker


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
28740 14648 30633 30930


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | כיסא פנוי | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס
טיול לגאורגיה

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2016 - 2007