עשן ומראות

תודה רבה לכל מי שהגיב!

אני רוצה מאד להמשיך את כוכב השחר, אבל לא משנה כמה אני מנסה אני לא מצליחה לחזור לכתוב באופן סדיר כמו פעם. הפאנפיק הזה הוא סוג של אימון לכתוב בקצב נורמאלי, וגם להחזיר חלק מהניצוץ וההשראה שאני מרגישה שעזבו אותי. בקשר לימים של חשכה, כרגע אני שמה אותו בצד. בעתיד אני ארצה לשכתב אותו ולהמשיך אותו, כי אני מתחרטת על הרבה דברים שעשיתי שם.

קראיה מהנה (:

פרק 1:

בצללים

צרחה קרעה את חלומו והוא התעורר. סורק את החדר המעוצב ללא אישיות, לקחו לו כמה שניות להתאפס ולהבין שהצרחה הייתה חלק מהחלום. זה לא היה חדש, אם כי, כדורי השינה שנטל היו אמורים לחסוך ממנו חלומות כגון אלה.

הוא הזדקף במיטה הרחבה, ראשו פועם בכאב. בקבוק הוויסקי המחוסל כמעט שניצב על שידת הלילה לעג לו. אבל זה היה שווה את שנת הלילה חסרת הטרדות.

הוא קם ולחץ על הכפתור שפתח את כל התריסים בחדר השינה שהשקיף אל המרכז הפועם של ניו- יורק. אז, מסנוור במיוחד על ידי האור, הוא הוציא את ראשו דרך אחד החלונות ונתן לריאותיו להתמלא באוויר העירוני עד שכמעט נחנק.

הוא אהב את זה. האוויר הזה היה חריף, ייחודי. שונה מכל דבר שנשם בעבר. הזכיר לו כמה הוא רחוק מארצו, וכמה הוא היה צריך את הבדידות העירונית הזאת.

הוא השאיר את החלון פתוח, נותן למצעים ולדפי הספר הזרוק על הרצפה להתבדר ברוח, בזמן שהתלבש במכנסי ג'ינס ומיזע מחמם. הוא צחצח שיניים ושטף פנים בשירותים מבלי להדליק את האור, לא רוצה להסתכל בעצמו במראה. אז הוא כבש כובע מצחייה למרות שהשמש לא זרחה בחוץ, ויצא מדירתו לשתות כוס קפה.

הוא היה שונה מאד מדיירי הבניין האחרים. הם כולם היו אנשים לבושים בקפידה, אלגנטיים, בעלי מכוניות יפות ועבודות חשובות. הוא היה היחיד שעורר את חשדנות השוער כשנכנס בנעלי ספורט בלויות ופנים עטורות זיפים לבניין הדירות המפואר שבמרכז ניו- יורק.

הוא נטמע בעוברים והשבים החולפים על פני המדרכות, נפטר מכל סממן פרטי. הופך לעוד יצור עירוני חסר ייחוד. הוא היה מכור לתחושה.

הבניינים המשתרעים עד אין רואה, רבבות גרמי מדרגות המובילים אל פתחי הבתים, הדפוס המכאני של הרחובות, גורדי השחקים המבריקים כמראות עצומות, המנופים הלוטים בעננים, כל האנשים חסרי הפנים – הם היו הדברים היחידים שהיה מסוגל לאהוב בימים אלה.

פנים של אנשים על פניהם חלף הזכירו לו חיים קודמים, לכן הקפיד להימנע מהם, משפיל את עניו תחת המצחייה הרחבה. הוא הגיע לעיר הזאת כדי להשליט סדר בחייו, אבל הוא עדיין נהנה מהזרות. הוא לא היה מוכן להיזכר עדיין.

הוא נכנס לבית הקפה האהוב עליו וישב בשולחן שליד החלון הקדמי, הצופה אל הרחוב. הוא שתה שתי כוסות קפה ופתר תשחץ בעיתון. זה הרגיע אותו. אז הזמין ארוחת בוקר וכרסם אותה לאט בעודו צופה בעוברים והשבים חיים את חייהם השגרתיים.

עניו קלטו אישה ג'ינג'ית במעיל גשם שחלפה ברחוב בראש מושפל כנגד הרוח. הוא חש צביטה בליבו והפציר בעצמו לא לזכור.

הוא הסיט את מבטו ממנה ונדרך. מבטו נפל על איש כהה עור שעמד בצד השני של הרחוב. האיש, העטוי מעיל ארוך וכבד, הביט היישר בו מבלי להסיט את המבט. הוא חיכה שהוא ינוע, יביט לכיוון אחר, יעשה משהו שיעיד שהוא לא מסתכל בו אלא במשהו אחר. אבל האיש המשיך לבחון אותו.

הוא השאיר כמה שטרות על השולחן וקם מבלי לסיים את ארוחתו. הוא נתן מבט נוסף החוצה. האיש נעלם ללא עקבות.

זה לא היה מרגיע, אלא אפילו יותר מטריד. הוא יצא מבית הקפה וחזר בהליכה מהירה אל דירתו. הוא הלך מתוח, משוכנע שמישהו צופה בו מתוך הקהל.

הוא נעצר ברמזור אדום והתנדנד על כריות רגליו בחוסר נחת. תנועה מעל ראשה משכה את תשומת ליבו. ינשוף דאה מעל הכביש ונחת על גזוזטרה של בניין קרוב.

זה לא היה צירוף מקרים.

האור התחלף לירוק. הוא הטיב את כובעו על מצחו והלך מהר עוד יותר אל דירתו.

הוא עבר את השוער המפקפק, את הלובי המצוחצח ועלה במעלית לקומה ה-17. הוא נכנס לדירתו וקפא על עומדו. האיש כהה העור המתין לו במרכז הדירה היוקרתית.

"אדון פוטר," הוא בירך בקול עמוק, חמור סבר. "זה כבוד לפגוש אותך פנים אל פנים."

*

אחרי שנסעה כל הלילה מסביב לעיר רג'ינה הגיעה לסניף הדואר בשעת הפתיחה. גם שם החיים המשיכו כרגיל, בוקר אפרורי וחסר אירועים. היא הרגישה כמו מתה המהלכת בין האנשים, והיא גם נראתה ככה.

"מכתב עבור רג'ינה וורן?" היא שאלה את עובד הסניף העצוב שישב מאחורי הזכוכית.

הוא פשפש ברשומות והנד בראשו.

רג'ינה יצאה בלי לומר מילה ובדרך למכונית הדליקה עוד סיגריה. היא הרגישה מוטרדת מאד, לא רק מהחוויה שעברה, אלא גם ממה ששמעה וחוותה לפני כן. ומה שהציק לה עוד יותר היה החוסר בסימן חיים מהמעסיק שלה. הוא נהג לתקשר איתה במכתבים דרך סניף הדואר הזה, ותמיד כשמשהו היה מתרחש, לטוב או לרע, נראה שהוא ידע זאת עוד לפני שזה התרחש.

אבל עכשיו כלום. אולי האנשים האלה תפסו אותו? והאם אמור להיות לה אכפת? אם הם חשבו שהיא מתה היא יצאה מכלל סכנה.

אור הבוקר בין הבניינים הכביד על עיניה. היא הייתה חייבת לישון.

היא חזרה לדירתה הזעירה שניצבה מעל פסי הרכבת. קול הטרטור הבלתי נסבל של הרכבת החולפת תחת חלונה היה מוכר, אפילו מנחם. רק אז היא הבינה כמה היא עייפה באמת. היא הטמינה את אקדחה תחת הכרית והתמוטטה על המיטה בבגדיה, נרדמת מייד.

אך למרות העייפות הכבדה היא התעוררה בחדות וזכרה מה עברה כאילו כלל לא ישנה. היא הסתכלה בשעון מייד. היא ישנה שעות ספורות בלבד.

אבל היא לא הייתה מסוגלת להמשיך לישון. השאלות המשיכו להטריד את מנוחתה.

היא ניסתה למצוא הסבר הגיוני להכל. הגלימות המשונות – האנשים האלה ללא ספק היו חברים באיזו כת מטורפת. אבל החדר שהיא לא הייתה מודעת לקיומו? כל הדברים המוזרים שהתרחשו בבניין? כיצד האישה הזו דיברה בשפה שרג'ינה לא ידעה, ובכל זאת היא הבינה אותה? היא אפילו לא הצליחה להיזכר כיצד השפה נשמעה.

איך האישה הזו כינתה אותה? מוגלית? מוגלגית? מה זה אמור להביע?

"... דבר מה מאד יוצא דופן באישה הצעירה הזו..."

היא נזכרה בקרבתו של הגבר אליה והצטמררה. היא קמה בהחלטיות ונכנסה למקלחת.

היא ידעה שכל עוד מעסיקה חסר הפנים לא פנה אליה היה עליה לשכוח מכל העניין. אבל היא לא הייתה מסוגלת לשכוח את התחושה שהיא מרחפת מעל הרחוב בלי שום דבר שמחזיק אותה.

לאן היה עליה ללכת בשביל למצוא תשובות? אל בניין הסחר? אבל היא ידעה שהתשובה גדולה יותר מהמשימה הקטנה שלה. כי התעלומה שהציקה לה יותר מכל הייתה, כיצד היא ניצלה ממוות?

מקבלת החלטה, היא סיימה את המקלחת בזריזות. היא ייבשה את שיערה, שהיה כהה ומלא והגיע מעט תחת כתפיה. היא לבשה מכנסיים אדומות צרות, מעיל עור שחור וצעיף שחור מחמם. לרגליה היא נעלה מגפי עור בלויות עם עקב שבתוך אחד מהם היא הסתירה סכין. היא הוציאה את האקדח מתחת לכרית, הטמינה אותו בתוך מעילה, ועזבה את דירת הסטודיו הזעירה שלה.

אחרי נסיעה ארוכה ברחובות העמוסים של ניו- יורק היא הגיעה אל שכונה מוזנחת במערב העיר. היא החנתה את מכוניתה מחוץ למוסד מיושן מוקף חומה. החצר הקדמית הייתה שוממת, מלאה עלים מתים. רג'ינה חצתה את המרחב המוכר ונכנסה למוסד השיקומי 'ווסט- הום'.

בפנים היה ריח מוכר של חומרי ניקוי ובישול של בתי חולים, ושקט של קירות עבים. האחות שבקבלה לא זיהתה אותה. היא לא הגיעה לבקר שם כמעט שנה. בשמץ רגש אשם מעורב בסלידה, היא נרשמה בספר המבקרים ונכנסה.

היא עלתה במדרגות האבן הקודרות וחצתה את המסדרון, אל המחלקה שהייתה מוכרת לה היטב מילדותה. אבל האנשים שם היו זרים לה.

"סליחה," היא פנתה אל אחות חיוורת שעברה במקום עם עגלת תרופות. "אני מחפשת את אימוג'ן וורן..."

"הו." האחות הביטה בה ברחמים מרגיזים. "את בוודאי ביתה. אנחנו מנסים ליצור איתך קשר כבר חודשים – "

"איפה היא?" רג'ינה נתקפה תחושה מבשרת רע.

האחות הובילה אותה אל מחלקה אותה היא מעולם לא ראתה. החדרים שם היו פרטיים, מוגפים דלתות סורגים. רג'ינה חששה לשאול איך אימה, שמעולם לא הייתה חולה מסוכנת, הגיעה לשם.

האחות נעצרה מול אחת הדלתות ופתחה את הסורגים בקול חריקה צורם. היא פתחה את האשנב בדלת הברזל ואפשרה לרג'ינה להסתכל פנימה. היא עשתה זאת בהיסוס וראתה את גבה הרזה של אימה מופנה אליה, שיערה הזהוב הדליל פרוע על כתפיה. היא ישבה על מיטתה, פונה אל החלון הצר שצפה אל החצר הקדמית, מתנדנדת קלות.

"למה שמתם אותה פה?" רג'ינה דרשה לדעת בחוסר נחת גובר.

"לפני כשלושה חודשים היא חוותה התדרדרות פתאומית," האחות הסבירה בחמלה. "היא התנהגה בצורה מופרעת ואלימה. הרופא החליף את התרופות שלה וקבע שהיא תעבור לחדר פרטי, כדי לא לפגוע במטופלים אחרים. באמת ניסינו ליצור איתך קשר, אבל המספר שנתת לנו לא מחובר – "

"כן," רג'ינה פטרה אותה, מושכת בידית הדלת. "אני רוצה לדבר איתה."

"לפי הנחיות הרופא גברת וורן רשאית לקבל מבקרים רק בהשגחה של אח. אם תמתיני כמה דקות אני אקרא למישהו – "

"לא. אני צריכה לדבר איתה לבד."

"זה לא אפשרי, גברתי. אלה הנחיות הרופא."

רג'ינה רצתה לומר משהו גס על הנחיות הרופא אבל שלטה בעצמה.

"בסדר. שיהיה."

האחות הלכה בצעד נמרץ ורג'ינה חזרה לצפות באימה דרך האשנב. אבל היא לא הייתה שם יותר. אז נשמע קול נקישה מכאני וידית דלת הפלדה נפתחה לכדי חריץ בכוחות עצמה.

אחרי כל מה שעברה ב-24 השעות האחרונות המקרה לא הפתיע ובלבל את רג'ינה כפי שהיה אמור.

עד הזמן בו אימה התאשפזה במוסד הפסיכיאטרי השיקומי 'ווסט- הום' רג'ינה הבינה שאימה היא אדם יוצא דופן ומוזר, שדברים מוזרים מתרחשים סביבו, ושעדיף לה לא לשאול שאלות אודות כך. אבל עכשיו דברים מוזרים התחילו להתרחש סביבה, והיא הייתה צמאה לתשובות באותה המידה כפי שפחדה שגורלה יהיה כגורל אימה אם לא תעשה משהו בנידון.

היא דחפה את הדלת ונכנסה לחדר בצעד זהיר. אימה עמדה בפינה כשגבה אל החדר, ראשה שעון כנגד הקיר.

"אימא, אני צריכה לדבר איתך," רג'ינה אמרה בקול יציב. אימה המשיכה בשלה, כאילו לא שמעה אותה.

המצב המוזר והמאיים עורר ברג'ינה את רגשות הכעס והסלידה כלפי אימה שילוו אותה כל חייה, במיוחד מאז שאימה התאשפזה, מותירה אותה בת 12 לבד בניו- יורק האכזרית.

"תפסיקי להתנהג ככה!" היא לא התכוונה להרים את קולה, אבל זה קרה. "אני צריכה שתעני לי! כל הדברים שקרו לך פעם, הם קורים לי עכשיו! אני לא יכולה לגמור כמוך – תגידי לי מה לעשות!"

אימוג'ן עדיין לא דיברה. היא רק המשיכה להתנדנד במקומה, מגרדת את זרועה השמאלית בעצבנות.

רג'ינה אחזה בה וסובבה אותה לכיוונה בכוח. אפילו אז היא לא הייתה מודעת לקיומה. עיניה האפורות, שהיו כמעט שקופות, בהו בחלל ללא מיקוד. זרועה השמאלית דיממה מרוב גירודים.

רג'ינה תפסה את ידה המוכתמת דם ואילצה אותה להפסיק לגרד. הקעקוע הישן שעל ידה היה מכוסה שריטות מדממות. מלבד זאת, הקעקוע בעצמו השתנה; הקווים השחורים, אותם רג'ינה תמיד זכרה בולטים וחזקים, כאילו נזלו לתוך העור.

הגולגולת שמתוך פיה הפעור והלועג זחל נחש ליווה את רג'ינה מאז שזכרה את עצמה. אימה מעולם לא דיברה על הקעקוע – היא אפילו לא הרשתה לביתה לגעת בו – אבל רג'ינה ראתה אותה בוחנת אותו ואפילו מלטפת אותו לעיתים קרובות.

הוא היה הדבר שאפיין את אימוג'ן בזיכרונה יותר מכל. בכל פעם שחשבה עליה היא חשבה על הקעקוע, ועמוק בתודעתה רצף של זיכרונות מעורפלים עקבו אחרי המחשבה לכל מקום. בילדותה ניסתה ללכוד אותם, להפוך אותם לבהירים, אבל ככל שהתבגרה זה נהיה קשה יותר ויותר.

אבל כעת, לאחר הלילה חסר השינה שעברה, פיסת אור חמקה לתודעתה והאירה שובל עשן של זיכרון, קשר חסר אחיזה.

"אימא..." היא ניסתה נואשות לגרום לאימה להקשיב לה. "מה זה אומר, נון סאנגון דיפאביט?"

בפעם הראשונה מזה שנים, אימוג'ן נראתה באמת ובתמים כאילו היא שמעה אותה. כאילו המילים היו מילות קסם שהעירו אותה מהתרדמת שלה.

ואז היא התחילה לדבר, אבל רג'ינה לא הבינה את המילים. הם היו בשפה עתיקה ומתנגנת – אולי לטינית? – שהיא לא ידעה שאימה מדברת.

"דברי אנגלית!" רג'ינה הפצירה בה, אוחזת באמתה בכוח.

אימוג'ן השמיעה צווחה חייתית כמעט. רג'ינה משכה את ידה לאחר שחוותה תחושת חשמול פתאומית ומכאיבה. היא נגעה בקעקוע, וכעת כף ידה הייתה מוכתמת בדם של אימה.

ברגע שהתנערה מההלם היא הבינה שאימה שרועה על הרצפה, מתייפחת. ייתכן שזה היה הרגש החד הראשון שרג'ינה ראתה אותה מביעה מאז ילדותה. היא כרעה לידה וניסתה להקים אותה. זה לא היה חדש עבורה, המצב בו הבת צריכה לטפל באם, ולא ההפך.

"לא חזרת..." אימוג'ן מלמלה מתוך בכי. "מעולם לא חזרת... למה לא חזרת?... שכחת אותנו?..."

"איך נכנסת לפה?" קולה החד של האחות נשמע מכיוון הדלת הפתוחה.

רג'ינה פנתה להסביר אבל אימה תפסה בכוח חריג לאישה כה רזה את צווארון מעילה ואילצה אותה להסתכל מטה אליה. היא אמרה, "בחסדינו החושך יהפוך לאור. הצל ייסוג ללא חזור. בכוחנו נביא את השחר הרך; לא דם הוא שנשפך..."

"אני מבקשת שתצאי מפה!" האחות קראה כשעיניה של אימוג'ן התגלגלו בארובותיהן והיא חזרה למלמל בלטינית. האח שהופיע שם משך את רג'ינה הרחק מאימה, בעוד זו מנסה לתפוס בה באחיזה נואשת.

"שכחת אותנו... שכחת אותנו... הבטחת... הבטחת..."

"העלמה וורן!" האחות כמעט צעקה באוזנה של רג'ינה, שבהתה באימה בתדהמה בעוד האח מנסה להרגיע את פרקוסיה האלימים. "החוצה!"

המומה ונגעלת, רג'ינה הפנתה את גבה אל דמותה מעוררת הרחמים של אימה ויצאה מהחדר אל המסדרון, נזכרת מדוע לא ביקרה שם לעיתים קרובות, ומדוע לא תרצה לחזור לבקר בזמן הקרוב.

"טום!!!"

הצרחה המזעזעת הרעידה את כל גופה של רג'ינה, והיא עזבה את האגף בריצה.

*

"מה קיוות למצוא פה, בלב הסיביליזציה המוגלגית?"

מנוחה מאנשים כמוך, הארי חשב בליבו, אבל לא אמר זאת. הוא הפנה את גבו אל הקוסם שישב בגב זקוף במרכז הספה השחורה שבסלון ופנה אל החלון הפנורמי שהשקיף אל האוקיינוס מעבר לגורדי השחקים של העיר. הוא הוריד את הכובע והעביר אצבעות בשיערו הפרוע. לא היה טעם להסתיר את הצלקת עכשיו.

"שקט," הוא ענה בקצרה.

"שקט? מעולם לא הייתי באנגליה, אבל אני משוכנע שהאיזורים הכפריים שלכם שקטים בהרבה – "

"אתה תתפלא," הארי קטע אותו בשמץ גסות. "יש משהו שאני יכול לעשות בשבילך, אדון...?"

"פיטרסון," האיש הציג את עצמו בנימוס, אך הוא לא הצליח להסוות את הענייניות החריפה שלו מאחורי דרך הארץ. "אני המזכיר הראשון של מועצת הקוסמים העליונה של ניו- יורק. למרות המרחק הגדול שמך הולך לפניך גם פה, אדון פוטר."

הארי פטר אותו במלמול, רוצה מאד שהוא יגיע לעניין ויעזוב אותו לנפשו. הוא לא בא לעיר הזאת כדי שגם שם ישפטו אותו על פי העבר שלו. הוא לא שאל כיצד פיטרסון והמועצה שלו יודעים שהוא הגיע לשם. הוא לא שאל האם הם בכלל מבינים את סדר הגודל של ההרס שהוא השאיר מאחוריו מעבר לאוקיינוס.

"כפי שאתה יודע או לא יודע, אוכלוסיית הקוסמים באמריקה, ובערים גדולות כניו- יורק בפרט, קטנה בהרבה מאשר הקהילה המשגשגת של בריטניה."

הארי ידע זאת. זאת הסיבה שהוא בא לשם.

"אנשי המקצוע שלנו בתחומים קסומים מצומצם מאד. רובנו חיים בקרב מוגלגים ולא דורשים שירותי קוסמים. כאשר אנו נתקלים בבעיות הדורשות עזרת קוסמים אנחנו לרוב פונים אל הקהילות האירופיות, בריטניה במיוחד. אבל המצב באירופה לא במיטבו כרגע, ומועצת הקוסמים זקוקה לסיוע מיידי של קוסם מומחה..."

"מומחה במה?" הארי שאל בהסתייגות, למרות שבתוך תוכו ידע.

"באיתור ולכידת קוסמים מסוכנים. ליתר דיוק... קוסמים אפלים."

"אין לכם הילאים או משהו?"

"כפי שאמרתי, אנשי המקצוע שלנו מצומצמים מאד – "

"הבנתי," הארי קטע אותו, מתחיל לכעוס. לראשונה בשיחה הוא פנה והתייצב מול בן שיחו. "אתה בעצם רוצה שאני אעשה את העבודה המלוכלכת שלכם?"

אדון פיטרסון קם בהדרת כבוד, מתנשא בגובהו. "אני מבין שזו בקשה גדולה, אדון פוטר. העבודה תהיה בתשלום גבוה, כמובן – "

"אני לא צריך כסף."

"והמועצה תפעל על פי הנחיותך הבלעדיות ותסייע לך בכל מובן, על פי בקשה בלבד – "

הארי עשה צעד כמעט מאיים לעברו, זוקף אצבע. "תן לי סיבה אחת למה לעשות את זה."

פניו של אדון פיטרסון הקשיחו.

"הקוסמים שאני מתייחס אליהם חברו בעבר אל הקוסמים שחוללו טרור בבריטניה. היה להם קשר ישיר למלחמה. אם לא רק על מנת לסיים את מה שהתחלת, קח את העבודה."

הארי הניע את ראשו, לא מאמין, זועם והמום. "מה שאני התחלתי?!" הוא גילה שהוא צועק. הוא לא היה בטוח למה הוא כל כך כועס. הכעס פשוט היה שם. "אני לא התחלתי את זה, גם אם הייתי חייב לסיים את זה!"

לראשונה בשיחה הקוסם כהה העור לא נראה בטוח בעצמו. הוא כנראה לא ציפה מהארי להתרגז ברמה כזאת. "אני מצטער אם פגעתי בך, אדון פוטר. לא לכך התכוונתי. רק ניסיתי להגיד, שאנשים כמו הקוסמים המסוכנים האלה פגעו באנשים בני הקהילה שלך. באנשים שאתה אוהב, אני בטוח..." גוש מר חסם את גרונו של הארי. "לא היית רוצה למנוע מהם לפגוע באנשים אחרים?"

הארי הלך אל המטבח כדי לא לפרוק את הזעם שלו בצורת אגרוף בתוך פרצופו של אדון פיטרסון. "ושוב, אני היחיד שיכול להציל את היום, נכון?" הוא קרא בסרקסטיות, מוזג כוס וויסקי כמעט מבלי להבחין, מטפטף טיפות על השיש. "צא מהבית שלי."

פיטרסון הנהן בכבוד. הוא הוציא תייקה מתוך תיק המסמכים שלו והניח אותה על שולחן הקפה המודרני העשוי זכוכית. "אני אשאיר את הפרטים כאן, למקרה ש – "

"עוף מהבית שלי!" הארי צעק בזעם.

לראשונה פיטרסון לא נראה רגוע כלל. הוא הביט בהארי בתדהמה, כמעט בזעזוע.

"אתה לא יכול להסתתר בצללים, אדון פוטר. נועדת לדברים גדולים יותר," הוא אמר ועזב מייד.

הארי מילא את פיו במשקה החריף ובלע ללא רחמים, עד שדמעות עלו בעניו. אז הוא צעק קללה חריפה אל חלל האוויר ובהתקף זעם חסר פורקן השליך את כוס הזכוכית על הדלת שזה עתה נסגרה. היא התנפצה בקול מספק.

הוא לפת את השיש עד שפרקי אצבעותיו הלבינו, מנסה להבריח את הזעם תוך כדי שהוא אוחז בו בכל הכוח כדי שירים אותו מעלה. למה הגורל הזה היה חייב לעקוב אחריו לכל מקום?

הוא לקח החלטה וירד לחדר הכושר של הבניין. לאחרונה זה היה הדבר היחיד שבאמת עזר לו להרגע, להביא את גופו לקצה גבול היכולת, עד שהוא היה תשוש מכדי לחשוב על כל דבר אחר. לא לאפשר לרגשות אשם לחלחל. זה מה שנהג לעשות מאז ומתמיד. זה היה האדרנלין – הוא היה מכור לאדרנלין.

עד שחזר לדירתו היום כמעט הגיע לקיצו. הוא ניגב את הזיעה משיערו במגבת בזמן שדרך על שברי הזכוכית שיצר שעות ספורות קודם לכן.

הוא גמע מים בצמא כשעניו נפלו על תיקיית המסמכים שעוד נחה על שולחן הקפה.

"אתה לא יכול להסתתר בצללים..."

בדרכו אל חדר הרחצה הוא השליך את צרור הדפים לפח.

הפרק הקודם		הפרק הבא