לקפוץ | מיקה, סיפור בהמשכים

אז זה פרולוג של סיפור שהתחלתי לא מזמן, כי הבטחתי לתהילה שאני אפרסם אותו
אולי יתפרסם גם ההמשך (אגב לא ממש בחרתי שם לסיפור, אז פשוט מפורסם עם השם שמתאים לפרולוג)
טריגר מחשבות אובדניות לכל הסיפור
אשמח לת"ב או משהו (וכן אני מודעת לאורך הקצרצר של זה. אבל זאת הכתיבה שלי אז תתמודדו.)

תוכן עניינים
פרולוג
פרק 1
פרק 2
פרק 3
פרק 4


פרולוג
[250 מילים]

אין וילון מתנופף בחוזקה ברוח ליד החלון הפתוח. ולמה שיהיה כזה? הרי חייה הם לא סרט דרמטי, אף אחד לא עומד להתפרץ בדלת ולמצוא אותה עומדת שם. אף אחד לא יציל אותה עכשיו, כבר מאוחר מידי. ואף אחד לא יכנס בסערה ויעצר בפתאומיות כשיראה את החדר הריק עם החלון הפתוח.
האדמה רחוקה. היא תוהה אם זה יכאב כשתפגע בה, אם גופה יראה שבור כמו שהיא מרגישה מבפנים. חודשים של סבל ושנאה עצמית שחקו אותה לאוסף של רסיסים בגוף סתמי.
השמיים מעל כחולים כמו מים. היא רוצה לחשוב שתוכל לנסוק אליהם ולא להתרסק למטה, שתצמיח כנפיים בפתאומיות ותוכל לעוף. אבל כמובן, למה שמשהו יקרה כמו שהיא רוצה?
הכל חד מידי כשהיא מניחה רגל על אדן החלון, קווים של קור מוחשי מתחת לרגליה ואוויר דרכו תיפול.
להרים את הרגל השניה מרגיש כמו להרים משקולת, אבל היא מצליחה ומתייצבת, טיפה מתנדנדת, יד אחת שלה מחזיקה את הקיר מבפנים.
היא מרגישה את הפחד מהלא נודע ממלא אותה, את הייאוש מחלחל לכל המקומות שהיו אמורים להיות מלאים בשמחה. אבל שמחה הלכה מזמן, ולא חזרה. ועכשיו היא סתם מפחדת. למה היא לא יכולה, פעם אחת, להיות אמיצה ולעשות את הדבר הנכון – לשים סוף להכל, לסיים את כל הכאב המיותר הזה? כי אני חרא שלא עושה שום דבר כמו שצריך, היא עונה לעצמה.
אבל זאת ההזדמנות שלה לתקן הכל, לסיים חודשים של סבל, והיא לא עומדת לפספס אותה. היא צריכה רק לקפוץ. אל ים הלא נודע והרוח הקרירה, שעיניה נעצמות כדי שלא תראה בו מפלצות.
רק לקפוץ, כמו על טרמפולינה, פעולה פשוטה של חוסר דאגות.
רק לקפוץ.

וואו אוקיי זה פרולוג ממש טוב ואני כבר מחכה להמשך. הכתיבה שלך ממש טובה ויפה ואני ממש אוהבת אותה, את התיאורים שלך ואת הדימויים, אפשר להתחבר לילדה גם בקטע כזה קצר ואני כבר מחכה להמשך.
יש לי רק הערה אחת קטנה:

אני לא בטוחה, אבל אני חושבת שזה אמור להיות 'כשתפגע' ולא 'שתפגע'.
פרולוג ממש יפה ועצוב ואני כבר מחכה להמשך.
אשמח לקרוא עוד קטעים שלך.

וואו..
ממש טוב
לא יותר דרמטי לכתוב בסוף:
אבל זאת ההזדמנות שלה לתקן הכל, לסיים חודשים של סבל, והיא לא עומדת לפספס אותה. היא צריכה רק לקפוץ. אל ים הלא נודע והרוח הקרירה, שעיניה נעצמות כדי שלא תראה בו מפלצות.
רק לקפוץ, כמו על טרמפולינה, פעולה פשוטה של חוסר דאגות.
רק, לקפוץ.

עם הפסיק אחרי הרק האחרון...

זה מדהים. העברת את הרגש בצורה... מדויקת ומדהימה, לדעתי. אם כי אני חייבת לציין כי השורה השניה לפני הסוף (טרמפולינה) מרגישה לי קצת לא במקום - לא חזק מספיק בשביל לסיים את הפרולוג ע"פ דעתי, אבל אולי זו הייתה הכוונה - רק מציינת שזו ההרגשה שאני מקבלת.
קטע מדהים, ואשמח לקרוא המשך.

וואו, זה מהמם. האמת שזה עושה רושם של קטע בפני עצמו ולא פרולוג, אבל היותו פרולוג רק עושה את הכל הרבה יותר מעניין. התחושה מתוארת בצורה מושלמת, ואני ממש רוצה כבר לדעת מי הילדה\אשה בסיפור, מה הביא אותה למצב הזה, מה קורה אחר כך.
כל מילה מדויקת, פשוט מהמם.

כמו שכולם כתבו מעליי, ממש ממש יפה. הרגש מועבר בצורה מדוייקת, הזדהיתי עם הדמות תוך כמה שורות למרות שלא ידעתי עליה הרבה. בניגוד לקס, אני חושבת שדימוי הטרמפולינה היה במקום, כי קפיצה על טרמפולינה זה משהו כיפי וחסר דאגות, וזה לדעתי יותר מעביר את הרצון של הדמות לסיים את החרא הזה כבר.
מדהים, מחכה להמשך!

זה מדהים מדהים מדהים. קראתי את זה פעם וקראתי עכשיו שוב וזה כל כך טוב, וואו, אין לי מה להגיד. את מעולה והצלחת כל כך להתחבר לרגשות האלה שלה, עם התיאורים המדהימים שלך - אני פשוט ממש מחכה להמשך (כלומר, לפרק השלישי. כי את השניים הראשונים קראתי.)

תודה לכולכם על התגובות 3> אני מקווה שתמשיכו להגיב...
ולילי, תיקנתי ^^

פרק 1
[747 מילים]

היא לא נכנסה בחזרה אל החדר, את זה היא יודעת בוודאות. רגע אחד התנדנדה עם אומץ רגעי ובעיניים עצומות בין חיים למוות, וברגע השני מצאה את עצמה יושבת על מיטתה, החדר סביבה מתחדד בהדרגה.
היא קמה ומביטה דרך החלון. הכל נשאר כשהיה לפני כמה רגעים כאשר הסתכלה על העולם במה שחשבה למבט אחרון. או שאולי אלה היו יותר מכמה רגעים, השמש התקדמה בשמיים, שקיבלו גוון סגלגל.
למרות שאין לה שמץ של מושג מה קרה ולמה היא עדיין בחדר שלה, היא סוגרת את החלון במקום. ניצן של משמעות מופיע על עץ החיים שלה, והיא מחליטה שאם היא עדיין בחיים כנראה שיש לכך סיבה.
בכל סיטואציה אחרת הייתה צוחקת (או שלא, עבר הרבה זמן מאז צחקה בפעם האחרונה) על המחשבה ואומרת שהיא מטופשת, אבל היא משוכנעת שלא דמיינה. היא זוכרת שהרגישה את עצמה באוויר, בצד של החלון שהוא לא החדר שלה. היא לא זוכרת נפילה, אלא רק את התחושה הפתאומית ששוב יש משהו מתחתיה. להביא את עצמה לעשות את הפעולה הזאת שוב בידיעה שמצפה לה הנפילה מרגיש לה בלתי אפשרי, למרות הרצון העז לסיים עם הדבר המעצבן שנקרא החיים שלה.
ואם יש משהו שהיא עדיין אוהבת, זה חידות.

היא מבלה את שאר אחר הצהריים בקשקוש בעט שחור על דף ריק שמתמלא במהירות. בין הקווים אפשר למצוא פרחים נבולים וכנפיים קרועות ומערבולת של יותר מידי שחור על רקע לבן.
כשמגיע זמן ארוחת הערב היא מעמידה פני ישנה, היא לא רעבה ואין לה חשק לדבר עם אמא שלה, שכרגיל חזרה הביתה מאוחר אחרי יום עבודה ארוך וממשיכה לעבוד עוד קצת, בלי להתעניין בה בצורה אמיתית ולראות שאולי משהו לא בסדר.
שום דבר לא בסדר. היא אמורה לרצות לצאת עם חברות, להגיע בקלות באופן סדיר לבית הספר, להיות מלאת אנרגיות. אבל היא שונאת לראות את עצמה ליד הבנות הרזות שבאות בבגדים קצרים למסיבות, והיא עייפה באופן תמידי ולא מסוגלת להתמודד עם העומס של בית הספר.
בעיות, חוסר הצלחה, עוד בעיות, תסכול מעצמה והנה היא רוצה ללכת לישון ולא לקום. מה שכמובן לא יקרה, כי למה שהגוף שלה יהיה נחמד ויסכים לא להתעורר בבוקר.
היא מפנה את ראשה אל הקיר כדי שהחלון לא יהיה בזווית מבטה, ומנסה ללכת לישון.

כשהיא מתעוררת בבוקר למחרת היא מרגישה כמו תמיד – מצטערת שהתעוררה. אין לה כוח ליום נוסף של שגרה משעממת, הכי פשוט היה אם הייתה מתה בשנתה, הולכת לישון ולא מתעוררת לעולם. המחשבה מזכירה לה את אירועי האתמול ואת החידה המעורפלת שלה. היא מוצאת את הכוח לקום מהמיטה.
שום דבר לא מרגיש שונה כשהיא מסתכלת במראה ומסרקת את השיער החצי-מתולתל המעצבן שלה. אותו גוף שהיא שונאת, אותן עיניים בהירות (שאף פעם לא באמת הסתכלה על הצבע שלהן) שלא מתאימות לשאר הפנים שלה.
אבל בפעם הראשונה, היא שואלת את עצמה איך הגיעה למצב הזה. יש לה זיכרון עמום של שמחה, כמו שזוכרים בחורף שפעם היה קיץ למרות שנדמה שהקור ימשך לנצח. אז מתי הלכה השמחה, מתי נגמר הקיץ והשמש נעלמה?
היא מניחה שאין נקודה ספציפית, אלא תהליך מתמשך של התדרדרות המצב הבריאותי שלה, התרחקות מהחברים המעטים שהיו לה וספיגת היחס הפוגע מהשאר. כן, היא מרגישה רע ויודעת את זה. והיא פסימית לגמרי, כי איך אפשר להיות אופטימית כשהכל חסר טעם ואין תקווה לכלום?
השעון שלה, שמתחבא על היד שלה בין הצמידים, מצפצף לסימון שעה עגולה והיא מתנערת. כרגיל, היא עושה דברים לא טוב. הפעם שקעה במחשבות ואם לא תמהר לסיים להתארגן תאחר לבית הספר, מה שכמובן יגרום לה לשנוא את עצמה קצת יותר. היא שונאת את זה שהיא לא מצליחה לעשות שום דבר בצורה נכונה. לפחות היום היא מרגישה מספיק טוב כדי ללכת לבית הספר.
היא שוקעת בשאר שגרת הבוקר באופן מוכני. נדמה שכמעט ולא עבר זמן והיא כבר חולפת על פני אמה העסוקה, לוקחת את הסנדוויץ' שתאכל לכל היותר חצי ממנו ויוצאת מהבית.
הרחובות נראים ללא שינוי, אבל בכל זאת יש לה תחושה עמומה שמשהו השתנה. כמו היום שבו יוצאים מהבית ומגלים שהגשם הראשון ירד בלילה והכל רטוב ויש ריח שונה לאוויר ופתאום מבינים שכבר לא קיץ.
גל עמום של משהו, כמו אדווה שמתפשטת במים אחרי פגיעת אבן, חולף בה כשהיא עוברת על פני אמא וילד מתווכחים בכעס. היא מייחלת שיהיו קצת יותר בשקט, ואולי זה רק נדמה לה אבל אחרי שהיא ממשיכה ללכת היא חושבת שהם נרגעו קצת.
היא דוחקת את המחשבה להרהור בזמן מאוחר יותר, יכול להיות שהדבר קשור לחידה שלה. היא משתדלת לא לחשוב על האירועים שבעקבותיהם יש לה את החידה הזאת להתמקד בה בשגרה האפורה וחסרת המשמעות של החיים. זה כנראה לא יצליח לה לאורך זמן, הרצון להפסיק לחיות לא נעלם וזיכרון החלון הפתוח והאפשרות מושך אותה.
אבל אולי, רק אולי קטן מאוד, משהו באמת השתנה. והיא הולכת לברר את זה (למרות שסביר להניח שבסוף המסקנה שלה תהיה שהיא התנהגה בצורה מטופשת).

זה טוב. זה מעניין, אני אוהבת את התיאורים, ואני מחכה שתתחיל העלילה. בנתיים זה נהדר.
יש כמה שגיאות הקלדה, שימי לב.

וואו. למרות שלא באמת התחילה בעלילה הייתה איזו תפנית בעלילה בפרק, ואותי זה הפתיע. הרגשתי שהוא קצת נמרח וחסרות לו קצת התרחשויות.
מחכה להמשך!

זאת התחלה באמת מדהימה ואני ממש אהבתי אותה וכבר מחכה להמשך, את כותבת ממש יפה וזה מדהים איך שלמרות שזה קצר יחסית לפרקים בסיפורים בהמשכים בדרך כלל הצלחת להכניס כאן כל כך הרבה. אני חייבת להגיד שכל הכבוד ושבאמת הצלחת לסקרן אותי עם החידה ושהעלילה לא נמתחת אז זה מצוין. בהתחלה את האמת שהייתי בטוחה שהיא קפצה ואמא שלה החזירה אותה הביתה אחרי שהיא התעלפה או משהו כזה ואז כשקראתי את ההמשך עם החידה זה באמת הצליח לסקרן אותי. הדימויים של הקיץ והחורף והתיאורים ממש נחמדים.
יש ממש קצת שגיאות הקלדה, אז אני אצטט אותן:

אני חושבת שיותר מתאים כאן 'אירועי האתמול' במקום 'אירועי אתמול'.

רשמת 'פנים' במקום 'הפנים'.
חוץ מזה לא מצאתי עוד שגיאות.
אז בקיצור, את כותבת ממש יפה ואני כבר מחכה להמשך.

הבטחתי שאני אגיב ולא הספקתי בכלל בזמן האחרון אז הנה אני מממש את ההבטחה שלי!
נתחיל מזה שאת כותבת מדהים ושהסגנון שלך מהמם, דבר ראשון. את איכשהו מצליחה לרתק אותי ולהעביר את תחושת הכלום שהיא מרגישה בלי להגיד מילה, כי אף אחד עדיין לא דיבר בסיפור הזה. יש פה משהו שמרגיש לי נורא פסיכולוגי in a way, וזה מהמם.
האמת שלא שמתי לב לטייפוז, אבל יש מצב שהיו. אם תהילה אמרה שיש, כנראה שהיו.
הרעיון עצמו מגניב וכמובן שאני אף פעם לא אוותר על לקרוא משהו בגוף שלישי בזמן הווה, זה כל כך כיף ואת מצליחה לקחת משהו שהוא יחסית נפוץ ולהפוך אותו לשלך עם הסגנון שלך.
מחכה לפרק הבא D:

תודה לכם על התגובות. תיקנתי את השגיאות שמצאתי ואת אלה שלילי העירה עליהן.
אני מודעת לזה שהפרק הזה מאוד קצר - אבל כל הפרקים לא יהיו מאוד ארוכים. מקווה שתהנו ותגיבו.

פרק 2
[448 מילים]

בכיתה, כולם נראים קצת מרירים מהעובדה שהם נמצאים בבית הספר ומוכרחים לשבת בשקט וללמוד. זה לא רגיל, בדרך כלל הם מדברים וצוחקים עד שהמורה שנכנסה מבקשת שקט בפעם השלישית. עכשיו הם נראים יחסית מסוגרים בעצמם, ולא מתלחששים כשהיא נכנסת.
זה מרגיש כאילו היא נכנסה לחדר מלא במראות עמומות והיא רואה את עצמה במטושטש מכל הכיוונים.
נורת אזהרה נדלקת בראשה. מה הסיכויים שאחרי שאתמול ניסתה לשים סוף לסבל המתמשך שלה היום כולם סביבה נמצאים במין דכדוך?
היא תוהה איך היו מגיבים אם הייתה מצליחה והם היו שומעים על זה. האם היו מזדעזעים, עצובים? סביר להניח שהיה לוקח להם רגע להיזכר שבכלל למדה בכיתה שלהם, והם לא היו מבינים מה גרם לה לעשות מעשה כזה קיצוני.
בטח שהם לא היו מבינים, הם אף פעם לא מנסים להבין, להתעניין קצת. היא כמו ציפור עם כנפיים שבורות שהתרסקה בצד הדרך, והם פשוט הולכים, עוברים על פניה ומתעלמים מהעובדה שהיא גוססת בשקט.
היא שומעת את שמה, המורה שנכנסה קוראת שמות.
"כאן," ממלמלת, מתחרטת שהגיעה. בית ספר תמיד גורם לה להרגיש יותר עייפה מהחיים. מדהים, יום הלימודים רק התחיל והיא כבר מייחלת להיות במיטה שלה ולישון לנצח. למה הכל כל כך מעייף?
החלון בחדרה נדמה מושך יותר מהמיטה. לישון לנצח, להפסיק להתקיים... היא ממש רוצה את זה. היא לא הייתה צריכה לוותר כל כך מהר על הרעיון וליפול לאשליות שאולי יש בה משהו מיוחד, כי ברור שאין כזה.
היא פשוט נורא עייפה, והמורה מדברת ומדברת... בעצם, כל הכיתה נראית קצת יותר עייפה, חסרות האנרגיות של העברת פתקים מאחד לשני וההתבדחויות עם ועל המורה.
לא, אל תחשבי על זה, היא אומרת לעצמה. שום דבר לא מיוחד, והיא תשים להכל סוף היום. הפעם כמו שצריך ובאמת. נמאס לה להיות עייפה וחולה ושלא שמים לב אליה.
השיעורים עוברים עליה בניסיון לא מוצלח להקשיב למורות, ולמרות שיום הלימודים נדמה ארוך כמו נצח מהר מאוד הוא כבר מתקרב לסופו.
היא מנסה להישאר ערה במהלך ההפסקה, הכיתה שקטה וריקה והיא רוצה לישון.
ופתאום היא עפה. העולם השתנה, והיא עפה. מרחפת, חסרת משקל, בין סרטים של צבע במרחב אפור מוזר. ההרגשה נפלאה, הרגשה של שליטה עצמית וכוח, שרק מחכה שתשתמש בו. והיא רואה. היא רואה הכל ויכולה להבין, להביט דרך הקשרים הסבוכים של המסכות והשקרים אל האמת.
ואז זה נגמר, מהר כמו שהתחיל.
היא שוב בגוף שלה, נמצאת בכיתה עם הקירות הלבנים. דרך החלון אפשר לראות את החצר המלאה בילדים שנהנים מהדקות האחרונות של ההפסקה.
זמן המרחב המטושטש בו ריחפה נדמה לה כמו חלום. היא תוהה אם זאת דרך התעללות חדשה שהמוח שלה המציא. לתת לה להרגיש שהכל נכון, אמיתי ובעל משמעות שהיא יכולה לראות ואז להעלים את התחושה, להשאיר הד שנדמה לה כמו אשליה.
הצלצול קוטע את ההרהורים שלה. שיעור אחרון ואז תלך הביתה, לעוד אחר צהריים שיעלם במהירות כשתנסה להתעלם מכאב הראש שלה ותשרוף זמן על צפייה בסדרות מטופשות.

ממש אהבתי, לדעתי הפרקים שלך קולעים באורך הקצר שלהם:)
הדבר היחיד שמפריע לי זה המשלב הלשוני, רב הזמן את כותבת במשלב מאוד גבוה, ואז פתאום את יורדת-למשל במילה חרא, דבר שגורם, לי לפחות, להרגיש מן חוסר לכידות... מקווה שתמשיכי:)

הקפצה~

טוב אז עוד פרק בשביל לילי
מקווה שתגיבו גם על הפרק הקודם

פרק 3
[746 מילים]

היא נמצאת במקום חשוך ומלא ערפל שהיא לא מזהה. יש משהו מוצק מתחת לרגליה, היא לא מרחפת, אבל הערפל הנמצא סביבה סמיך כל כך שהיא לא יכולה לראות את כפות רגליה.
היא נוגעת בערפל. ידה עוברת דרכו, אבל הוא סמיך ותחושתו קרירה על עורה. כל מה שהיא יכולה לראות סביבה הוא הערפל המוזר הזה שמנצנץ בצורה מתעתעת באור החלש. נדמה לה שהיא לבד. או שאולי לא? לפניה יש גוש כהה, צורה אפלולית שלא חלק מהערפל.
רגליה מגיבות בצורה מוזרה למחשבה שלה לגשת אל הצורה, אבל היא מצליחה להתקדם במין החלקה קדימה.
היא נעצרת במרחק קטן יותר מהגוש הכהה, שמתברר כבן אדם. היא מהמרת שזאת נערה, למרות שהיא לא בטוחה ביכולות הזיהוי שלה במרחב המוזר.
"שלום." הדמות אומרת. הצליל כמו גולש על פני הערפל ומגיע אליה עמום, כמו הד. היא מנסה להגיד שלום בחזרה, אבל שום צליל לא יוצא מהפה שלה. לא נראה שזה מפריע לדמות, שמתחילה לדבר שוב. "אני-" היא שומעת את תחילת המשפט ואז אוזניה כמו מתמלאות במים והמילים לא מגיעות אליה. ופתאום היא שוב שומעת את דבריה של הדמות, "כוח לצפייה בחלומות-" שאר המשפט נבלע בערפל.
היא מבולבלת. כל הסיטואציה מוזרה מאוד, והיא לא מצליחה להבין שום דבר. כוח לצפייה בחלומות – מה זה אמור להיות?
והדמות ממשיכה לדבר, כאילו לא אכפת לה מהמאזינה שלה. "שמתי לב אלייך כשהגעת ל-" המשפט שוב מקוטע. "זאת ההודעה שלי."
"מה?" היא מצליחה להגות סוף סוף בקול חלש, מבולבלת עוד יותר.
"חפשי אותי-" ושוב התחושה כאילו האוזניים שלה מלאות במים, "להבין יותר טוב ביחד."
והערפל נעלם, והיא יושבת במיטה שלה, בחדר החשוך והמוצק שלה, שאין בו ערפל. מחשבה אחת מסתחררת במוחה – מה לעזאזל קרה הרגע?
עשר דקות וכוס מים אחר כך, היא מצליחה לעכל את העובדה שזה היה חלום, אחד מוזר במיוחד. אבל היא עדיין זוכרת את כל השיחה המקוטעת. לא, לא שיחה – הודעה. הדמות אמרה שזאת הודעה. והיא גם אמרה משהו לגבי כוח לצפייה בחלומות.
כל העניין נראה לה כמו שטות אחת גדולה, אשליה, תקוות שווא שמשהו מיוחד קרה כשניסתה לסיים את החיים חסרי המשמעות שלה ולכן היא עדיין חייה. כמובן שאין כזה, היא בטח הלכה אחורה לתוך החדר במקום לקפוץ, כי היא לא מסוגלת לעשות שום דבר כמו שצריך.
היא מעיפה מבט אל החלון. העיר מוארת גם בלילה, אבל מעל השמיים שחורים. רגליה פועלות מעצמן וידה נשלחת לאחוז באדן החלון הקרירה. הקרקע למטה היא גוש אפלולי, כמו שמיכה שמחכה שישקעו בה, מבטיחה שנת נצח שלווה.
הפיתוי חזק, אבל הסקרנות שלה קצת יותר, למרות הסיכוי הקלוש. אני תמיד אוכל לסיים עם הכל, אבל את החלום שלי אני לא תמיד אוכל לפענח, היא אומרת לעצמה. תחזרי לישון, אם תזכרי הכל בבוקר תחשבי על זה שוב, אם לא...
היא עוזבת את המחשבה ונכנסת למיטה. לשינה לוקח זמן לחזור, היא שוכבת ובוהה בתקרה במשך זמן שנדמה לנצח, אבל בהמשך הלילה אין לה חלומות נוספים.
בבוקר היא עדיין זוכרת את כל דברי של הדמות מהחלום, מה שאומר שהעניין שווה שתקדיש לו קצת מזמנה. לא שיש לה משהו יותר טוב לעשות. אין לה חשק להתייחס להוראה של הדמות וללכת לחפש אותה, זה יצריך יותר מידי מאמץ. נאנחת, היא מתרוממת לישיבה. מבט קצר בשעון שעל ידה מלמד אותה שאין לה זמן להתארגן ולהגיע לבית הספר בזמן, יום הלימודים בדיוק התחיל. טוב, במילא אין לה כוח לצאת היום מהבית ולהתמודד עם העולם והחיים חסרי המשמעות.
פתק כתוב בכתב יד קטן ומסודר המונח על השולחן הקטן ליד המיטה שלה מלמד אותה שאמה יצאה מוקדם מהבית, כרגיל, ו-ויתרה על הניסיון להעיר אותה. זה לא מפתיע אותה, אמה כבר מזמן התייאשה מכמות החיסורים ההולכת וגדלה שלה. לפני כן, עוד ניסתה להחזיר אותה ל"מסלול הנכון", אמרה שהיא "מתנהגת בוותרנות ולא מתאמצת מספיק" בשביל להתנהג בצורה נורמלית. אחרי שבועות ארוכים של נאומים התייאשה ודיברה איתה בשיחה אחת אחרונה, מאז הן בקושי מתקשרות.
"הגעת לגיל שבו את יכולה לקבל החלטות בעצמך," אמרה לה, "זאת בחירה שלך כמה להגיע לבית הספר." עיניה היו מלאות באכזבה, שהראתה שכן אכפת לה שהבת שלה לא מושלמת, למרות שניסתה להעמיד פנים שהדבר לא מפריע לה. מאז, אמא שלה נשארה שעות ארוכות יותר ויותר בעבודתה, והבית הפך שקט וריק יותר – הן היו כמו שתי רוחות רפאים המשוטטות במסדרונותיו.
מרפה מהמחשבות, שגרמו לה להרגיש עוד יותר רע עם עצמה, היא קמה מהמיטה והלכה לשתות כוס מים. אחר כך חזרה אל מתחת לשמיכה, מנסה לא להביט על החלון, שכמו קרא לה; בואי, הפיתרון שאת מחפשת נמצא בצד השני שלי. בואי!
שקרים, השיבה לעצמה. היא לא מסוגלת לעשות את זה.
מחשבה אחרונה ריחפה בראשה לפני ששקעה בנמנום עייף; אז זאת הסיבה שאת מתעסקת בחידה הזאת שלך, הא? כדי שתוכלי לשקר לעצמך שיש משהו שבשבילו את עדיין חיה, וכשתגלי שאין תשימי סוף להכל? את יודעת שאת פחדנית וחלשה מידי בשביל זה.