ילדותו של סאבי||ראיין, סיפור בהמשכים

© כל זכויות היוצרים על הסיפור "ילדותו של סאבי" שייכים לי - "Seventeen" וחל איסור להשתמש בו בכל צורה שהיא. אם אני אגלה יצירה עוקבת מכל סוג שהוא, שהאישור עליה לא ניתן/לא באמת ניתן ממני, אפנה, קודם כל, להנהלת האתר המדובר, ואם זה יימשך אפנה לגורמים מעט יותר סמכותיים. אין לשכפל, לצלם, להעתיק, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,להעלות לאינסטגרם או לשכפל בדריב, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני אחר כל חלק שהוא מהחומר שבסיפור זה©

תקציר:
אי פעם רציתם להיות בהרפתקה? מקום מסוכן מלא אנדרנלין שבשבילו צריך אומץ רב? אתגר שבו רק האמיצים והנחושים אליו? אך הפעם זה שונה, ההרפתקה מתחילה בביתו של סבסטיאן, נער בן 14 שמנסה למצוא את חברו האבוד ויוצא למסע ולמקומות שבחיו לא ראה ולא היה מעדיף לראות, סבסטיאן מנסה להתגבר על המון דברים שמופיעים בשביל מלכודת, אך מי הוא מתכנן המלכודת? סבסטיאן יוצא למסע להצלת חברו ולגילוי החוטף, והעוזר היחיד שלו הוא מזכרתו האחרונה מאביו, מר סטרפלסט שהוא בובת תנין שאותו לא עוזב.
סבסטיאן מכיר את חברו מאז גיל 5 אך חברותם החלה בגיל 12 בעוון מריבה והשלימו בעזרת מציאת חדר שיום למחרת נעלם כאילו לא היה.
נכון זה נשמע מדליק? הרפתקה, סכנה, מתח וכולי? להיות במצב מסוכן וממש מפחיד? אתם טועים בגדול.
סבסטיאן עובר את התקופה הקשה בחיו והכל בגלל האבידה של חברו, סבסטיאן לוקח החלטות כבדות וקשות מאוד ותוצאותיו לא ידועות.
רשימת פרקים:
פרק 1
פרק 2

אני מאוד אוהבת את השם סבסטיאן, אז שאפו על שימוש בו.
עם זאת, לא ממש הבנתי מה היה הקטע של הפרולוג. ניסית לעשות אותו סוג של תקציר/טרילר מותח של "בואו לקרוא" אבל זה לא הרעיון של פרולוג. הרעיון של פרולוג זה לספר קצת רקע, אולי מה קרה שהוביל את זה, לא כותבים את כל מה שהולך לקרות בסיפור. אם הייתי אתה, הייתי כותבת לדוגמה את סצנת החטיפה, זה גם היה משאיר קצת מקום לחשיבה מה הולך לקרות וגם נותן משהו שהוא יותר פרולוג ופחות טריילר. עוד משהו, טריילרים זה לסרטים. מה שעשית פה לא ממש מתאים לסיפור בהמשכים.
שמתי לב גם שחזרת על עצמך המון פעמים. כתבת לפחות שלוש פעמים שסבסטיאן הולך לחפש את החבר שלו, ואז סיפרת על איך הם הכירו שבכלל לא היה קשור לקטע שכתבת.
אני חושבת שאולי כדאי לך לקרוא את הקטע שוב, ואולי לחפש ספרים עם פרולוגים, לראות מה כדאי לך לשפר.
סליחה על התגובה, אני מקווה שלא פגעתי.

לא נעלבתי (=
אני די חדש בכל הקטע של סיפור המשכים...

טוב, אז קודם כל אני אגיד שהרעיון עצמו לדעתי ממש נחמד ואתה באמת יכול לקחת את זה לכיוון ממש מעניין, אז אני מחכה לקרוא את הסיפור. מבחינת התקציר - שכמו שסוז אמרה, זה לא ממש פרולוג, זה יותר תקציר - הוא לא ממש משך אותי לקרוא את הסיפור. שלא תבין לא נכון, הרעיון כן מאוד מעניין ויכול להיות ממש טוב, אבל הכתיבה עצמה של התקציר לא משכה אותי יותר מדי. קודם כל, אני ממליצה לך להעביר בטא, וגם קצת הפריע לי שחזרת על השם שלו הרבה פעמים במקום להשתמש במאזכרים, וגם היו חלקים של משפטים שלא ממש הבנתי, ודבר שני - זה היה כתוב בצורה קצת מבולגנת לדעתי שהקשתה עליי טיפה להבין. מבחינת העלילה עצמה - כמו שאמרתי, אני באמת חושבת שזה יכול להיות מעניין ומחכה לראות לאן תיקח את זה, אבל לא ממש הבנתי למה היית צריך להפוך את זה בסוף למשהו יותר עצוב וכבד ופחות הרפתקני - כמובן שזו ההחלטה שלך, אבל אני חושבת שאני באופן אישי יותר ארצה לקרוא ויותר אתחבר לעלילה אם תשאיר את זה יותר במקום של הרפתקאות ומתח. זו רק דעתי ויותר ההעדפה האישית שלי, אבל אני באמת חושבת שזה יוכל להיות יותר מעניין ומתאים לעלילה.
בכל מקרה, אני ממש ממש מצטערת אם פגעתי כי ממש לא התכוונתי, ואני באמת חושבת שאתה מסוגל ושאתה משתפר ובטוחה שתוכל לשפר את התקציר או לכתוב אחד חדש או פרולוג כדי שבאמת תצליח למשוך אותי ועוד אנשים לקרוא את הסיפור שלך. כל הכבוד לך שאתה ממשיך לכתוב ולא מוותר, אני מחכה לקרוא עוד קטעים שלך.

תודה (=

רק עכשיו ראיתי ששכחתי לת׳׳בב לך!!!
הרעיון הכללי נראה לי מגניב ואני באמת מתעניין לאן הסיפור הזה יילך, אבל יש רק משהו אחד - אתה צריך ביטוא. היו משפטים שכתבת פעמיים, בעיות קצת עם פיסוק ובאופן כללי היה לי קשה להבין את הכוונה של כל משפט. אה, וכבר אמרו את זה אם אני לא טועה - זה תקציר, לא פרולוג. בניגוד ללילי וסוז, התקציר כן משך אותי ועניין אותי, ואני מתכוון להמשיך לקרוא. לא מת על השם סבסטיאן, יש לי ממנו קונוטציה רעה (בני הנפילים, אחרי הכל), אז מעניין אותי לאן תיקח את השם הזה XD
אני מחכה לפרק הראשון! D:

תודה (:
פרק 1:[מילים:477]

אני עוד זוכר את היום ההוא, אני ביליתי לי בגינה הציבורית של השכונה שלנו, התנדנדתי בנדנדה חזק ככל יכולתי, הייתי בן 7 עוד בזמן זה, הנדנדה לא הייתה כל כך יציבה. לקחתי תנופה והתנדנדתי הכי מהר שיכולתי ואז, השלשלאות שהחזיקו את הנדנדה נשברו ונפלתי על הראש, אנשים צחקו עלי כשבכיתי אפילו כשהתחיל לרדת לי דם מהראש, התעלפתי אבל ידעתי שהם עדיין צוחקים. במשך 3 חודשים לא הלכתי לבית ספר, אמרו לי שהיה לי מזל כי אם הייתי מתנדנד קצת יותר חזק הייתי מת, אבל אז התעמם לי משהו מהיום שבו זה קרה, היה שם ילד שלא צחק עלי מכל הילדים והמבוגרים הללו, ילד ששמו אוון יון שלומד איתנו בכיתה, לא דיברתי איתו בחיים שלי, הוא נראה טיפוס שמעדיף להתבודד ולא להיות עם ילדים מהכיתה ועכשיו כשאני חושב על זה הוא צודק. אמרו לי שתהיה לי צלקת, וידעתי שעכשיו אין לי יותר חברים חוץ מאוון, כי אם "חברים" שלך צוחקים עליך כשאתה מדמם בראש, בוכה ויכולת למות עדיף אויבים. הלכתי לביתו של אוון לנסות להתיידד איתו, דפקתי בדלת, דבר לא קרה, צלצלתי בפעמון, דבר לא קרה. וכך זה המשיך לחצי שעה שאני דופק על דלת ביתו של אוון, אבל אז שמתי לב למספר הבית. "רחוב סטורט 644" הדירה של אוון היא הבית שליד, "רחוב סטורט 646". דפקתי את ראשי בקיר והלכתי אל אוון. בשניה שדפקתי נפתחה לי הדלת ואביו של אוון הופיע לידי, איש גבוה ושרירי עם שיער שחור כלילה, לובש גופיה אפורה עם ז'קט שחור משנות ה-80.
"מה אתה רוצה?" שאל בקול הכי לא מתאים לאדם כמוהו, היה לו קול של אישה בגיל הזהב. שניה לאחר כך הוא כיחכח בגרונו ושאל בקול האמיתי שלו "מה אתה רוצה?", "אני רוצה לפגוש את אוון, אדון יון" אמרתי. אבא של אוון סגר לי את הדלת בפנים ואז אוון בן השבע הופיע, "שלום סבסטיאן" אמר, "למה אתה פה?". אוון היה די מיוזע, אך השתדלתי שלא לשים לב לכמות הזיעה הבלתי רגילה שלו. "שלום אוון, אני אשמח לדבר איתך, אוכל להיכנס לביתך?" שאלתי. "אי אפשר, אני לא יכול אה... ביי סבסטיאן" אמר וסגר את דלת ביתו בפני, אך לא נתתי לזה לעצור אותי, אני חיכיתי כבר שעה שיפחו לי ובעצם הצקתי למישהו אחר, חיכיתי בחום של 40 מעלות ליד הבית של השכנים של אוון, ועד שאני מוצא אותו זה נגמר? לא! ממש לא! דפקתי בדלת שנית והפעם לא אמרתי, אני צעקתי:"אוון צריך לדבר איתי עכשיו, אם תטרוק לי את הדלת בפנים אני...אני...אני מבטיח ש-" כל הביטחון העצמי שלי ירד כאילו שתו אותו בשלוק, פשוט ברחתי, למרות שראיתי שאוון רצה לדבר איתי, אבא שלו סימן לו "בוא".
הגעתי הביתה, הכל היה הפוך, הבגדים הפסנתר מעץ הגפן היקר שלנו היה הרוס לגמרי, אימא שלי שכבה על הרצפה, מעולפת לגמרי.
"מה כבר יכול להיות יותר גרוע?" שאלתי את עצמי, ואז אמא שלי פקחה את עיניה במידית כאילו הערתי אותה משינה, אבל הפעם זה לא מבט של "אתה בצרות תפסיק להעיר אותי" רגיל, זה מבט של "אתה תמות עוד שניה". צרחתי וברחתי, לגינה שבה הכל התחיל.

או אה
זה מתחיל להיות מאוד מעניין וזה רק הפרק הראשון
מעניין אותי לאן תיקח את זה
באמת שהצלחת לעניין אותי ולמרות שדי התבלבלתי מהסוף אני יוצא מנקודת הנחה שזה מכוון (וגם אם לא, לא נורא, זה יוצר אפקט מגניב של "אוקיי עכשיו עוד פרק"). מה שכן, כמו שאמרתי על התקציר, אתה צריך ביטוא. בעיקר מבחינת פיסוק, אבל גם מבחינת דיאלוגים קצת ופיסוק בדיאלוגים. אם אתה רוצה אני יכול לבטא לך, לפי מה שאני רואה הפרקים קצרים אז אין כל כך בעיה.

תודה(=
אני באמת צריך ביטוא להמון(=
אני משתדל לעבוד על ניסוח המון(=
כן, הפרקים יהיו קצרים אבל לפעמים אנסה מעל 1,000 מילים(=
הסוף ככה באמת בכוונה, אבל חלק גם לא בכוונה.

אוקיי, זה באמת פרק ממש מעניין והתחלת בצורה מעניינת מאוד שגרמה לי לרצות לקרוא עוד, העלילה התחילה להיות מעניינת ממש מההתחלה שזה מצוין. הצלחת להכניס הרבה בקצת מילים, שזה ממש טוב כי זה לא מרגיש תקוע ונמתח.
מה שכן, אני חושבת שהכנסת קצת יותר מדי עלילה בקצת כל כך מילים - התחלת עם הבעיה והסיבוך כבר בפרק הראשון והכל קצת רץ לי יותר מדי, אני חושבת שכדאי לך אולי לנסות להוסיף עוד תיאורים ולהאריך קצת את הפרק, כי בסך הכל זה פרק ממש טוב. ואם כבר הזכרתי תיאורים, עוד משהו שקצת הפריע לי - אתה יותר סיפרת לנו מה קורה מתיארת. זה קורה להרבה אנשים, וזה לא נורא, אבל זה כן משהו שאני חושבת שכדאי לשנות - במקום לספר מה קורה, לפעמים עדיף לתאר כדי לתת לקורא להבין לבד.

כאן, לדוגמא, במקום לספר לנו שהקול הוא קול של אישה בגיל הזהב, אתה יכול לתאר לנו אותו בתור קול גבוה ומחוספס או משהו כזה כדי שנבין לבד שהוא נשמע כמו אישה בגיל הזהב ושהקול שלו לא ממש תואם את המראה שלו.

התיאור כאן היה ממש טוב לדעתי.
עוד משהו קטן, מבחינת המחשבה והדיבור שלו, הוא לא ממש הרגיש לי כמו ילד בן שבע - הוא הרגיש בוגר יותר וגדול בכמה שנים, ואותו הדבר גם לגבי אוון (ודרך אגב, ממש אהבתי את בחירת השמות). זה משהו שקורה די הרבה כי ממש לא קל להתאים את הדמות לגיל שלה ולכל אחד יש גילאים שיותר קל לו לכתוב עליהם, אבל אני חושבת שזה כן משהו שאתה מסוגל לשפר.
לגבי הביטוא, אני מסכימה עם תם שזה צריך ביטוא, ויש המון בטאים שישמחו לעזור לך עם זה אז אין לך מה לדאוג לגבי זה.
אני ממש מקווה שלא נפגעת כי ממש לא התכוונתי ואני חושבת שזה באמת סיפור מעניין ושאתה כותב טוב, ורק מנסה לעזור לך להמשיך להשתפר.
ממש אהבתי את איך שהתחלת את הפרק ובכללי את ההתחלה של הסיפור, זה מאוד מעניין ומסקרן וגרמת לי לרצות לקרוא את הפרק הבא, אז אני ממז מחכה לו. בקיצור, אתה כותב טוב ואני מחכה להמשך ואשמח לקרוא עוד קטעים שלך.

כאן, לדוגמא, במקום לספר לנו שהקול הוא קול של אישה בגיל הזהב, אתה יכול לתאר לנו אותו בתור קול גבוה ומחוספס או משהו כזה כדי שנבין לבד שהוא נשמע כמו אישה בגיל הזהב ושהקול שלו לא ממש תואם את המראה שלו.

התיאור כאן היה ממש טוב לדעתי.
עוד משהו קטן, מבחינת המחשבה והדיבור שלו, הוא לא ממש הרגיש לי כמו ילד בן שבע - הוא הרגיש בוגר יותר וגדול בכמה שנים, ואותו הדבר גם לגבי אוון (ודרך אגב, ממש אהבתי את בחירת השמות). זה משהו שקורה די הרבה כי ממש לא קל להתאים את הדמות לגיל שלה ולכל אחד יש גילאים שיותר קל לו לכתוב עליהם, אבל אני חושבת שזה כן משהו שאתה מסוגל לשפר.
לגבי הביטוא, אני מסכימה עם תם שזה צריך ביטוא, ויש המון בטאים שישמחו לעזור לך עם זה אז אין לך מה לדאוג לגבי זה.
אני ממש מקווה שלא נפגעת כי ממש לא התכוונתי ואני חושבת שזה באמת סיפור מעניין ושאתה כותב טוב, ורק מנסה לעזור לך להמשיך להשתפר.
ממש אהבתי את איך שהתחלת את הפרק ובכללי את ההתחלה של הסיפור, זה מאוד מעניין ומסקרן וגרמת לי לרצות לקרוא את הפרק הבא, אז אני ממז מחכה לו. בקיצור, אתה כותב טוב ואני מחכה להמשך ואשמח לקרוא עוד קטעים שלך.

תודה רבה רבה
האמת העניין שהוא נשמע בוגר יותר זה מכוון.
אני בהחלט אבקש שיבטאו לי את זה, אבל היזהרו! כי אני בוחר בכם זה לא רק לקטעים, זה גם לפעילויות !
לא סתם עם זה אני כבר אלמד לבד, תם אתה מוכן להיות הבטא שלי?

זה פשוט מאוד עצבן אותי. אני דיי בטוחה שיש שתי דרכים להגיד את זה: "שנייה אחר כך" או "שנייה לאחר מכן" אבל לא שנייה לאחר כך. כמו שתם אמר, ביטוא דחוף.
הדיאלוגים קצת לא מובנים, הפיסוק גם לא מאוד ברור והשפה שלך נעה ממאוד גבוהה למאוד נמוכה.
אני מצטערת שאני כזאת חדה עם התגובה, אני מקווה שתיקח את ההערות שכולם נותנים לך ותצליח להשתפר :)

זה פשוט מאוד עצבן אותי. אני דיי בטוחה שיש שתי דרכים להגיד את זה: "שנייה אחר כך" או "שנייה לאחר מכן" אבל לא שנייה לאחר כך. כמו שתם אמר, ביטוא דחוף.
הדיאלוגים קצת לא מובנים, הפיסוק גם לא מאוד ברור והשפה שלך נעה ממאוד גבוהה למאוד נמוכה.
אני מצטערת שאני כזאת חדה עם התגובה, אני מקווה שתיקח את ההערות שכולם נותנים לך ותצליח להשתפר :)

תודה(=

הקפצה

תודה לתם על הביטוא*
פרק 2
[מילים: 521]

לא ידעתי מה לעשות, חשבתי שאני משתגע. טיפסתי על עץ האלון שיש ליד הגינה והסתתרתי בין העלים בתקווה ששום דבר לא יאונה לי ברגעים אלו. כעבור שעתיים כבר הייתי רעב והלכתי הביתה בתקווה שהכל יחזור לעצמו - וכך היה. שום דבר לא היה הפוך, אין מנורות סדוקות או רהיטים הפוכים ובלגן אין סופי, הכל נקי ומסודר כאילו כלום לא קרה. עמדתי בפתח הבית, מלוכלך בפה פעור, לא מאמין. איך זה אפשרי? מה קרה? דמיינתי את זה? אבל זה נראה כל כך אמיתי! זה חלום? מיליון שאלות רצו בראשי, ולאף אחת מהן אין תשובה. סטרתי לעצמי בתקווה שזה חלום, אבל לא התעוררתי. זה הרגיש נורא. זה הרגיש מלחיץ בטירוף וחשבתי שאני עומד להקיא, אבל משהו קרה לי - הרגשתי מסוחרר והתעלפתי.
כעבור כמה שעות התעוררתי לבסוף בחדר שלי, כשאני שוכב על המיטה שלי והשמיכה מכסה אותי. ניסיתי לקום אבל אז גיליתי למה אני לא יכול - אזקו אותי למיטה. מיד ידעתי שזה לא מה שזה נראה.
"איפה אמא שלי? תביאו לי אותה! תשחררו אותי! הצילו!!! הצילו!!! יש לי משוגעים בבית! הצילו! הצי -" זעקתי, אך קול עמוק ומפחיד קטע אותי.
"תסתום! רוצה ללכת אל הצינוק? כי אין לי בעיה לזרוק אותך לשם מגובה שישים מטרים! אז תסתום ואל תזוז!"
"כאילו שיש לי אפשרות," אמרתי בכעס. כעבור שעה חטפתי מכה חזקה בבטן וצעקתי. קיבלתי מגש עם משהו שנראה כמו שילוב של לוף ובמבה - זה נראה כמו במבה רעילה ומסריחה. לא אכלתי ולא הפסקתי לצעוק להם.
"מי לימד אתכם לבשל? קוף?!"
בלילה ניסיתי להירדם אבל לא הייתי מסוגל. התפוצצתי מרוב דאגה לאמא שלי ופחדתי כל כך. מה קרה לה? מה יקרה לי? החלטתי שאני הולך לברוח, לא משנה באיזו דרך. החלטתי שאני אעוף מהמקום הזה עוד הלילה. במשך שעתיים ניסתי לבדוק אם לאזיקים יש דרך אחרת להשתחרר, ואז נזכרתי בצעצוע שנתנו לי כשהיית קטן. הייתי צריך להכניס אצבע מכל יד אל מין גליל ואז להוציא אותן. הידיים שלי נתקעו שם עד שאמא שלי אמרה לי את הדרך - להירגע ולאט ובעדינות לנסות להוציא את האצבעות שלי, וזה עבד. ניסיתי להוציא את האצבעות לאט ובעדינות, והצלחתי! הוצפו עלי גלים של אושר ושמחה, אבל ידעתי שזה לא מתאים לצעוק באמצע הלילה "יש!" - בעיקר כאשר המשוגעים הללו בבית שלי.
ארזתי כמה דברים חשובים וקפצתי מהחלון, שהיה קומה שניה. למזלי זו הייתה תקופה מלאה בשלג ולכן אף אחד לא שמע את הקפיצה האדירה שלי. רצתי וברחתי עד שהגעתי לרחוב טורן, שנמצא 10 רחובות ליד הבית שלי. זה המון, האמת, כי יש לנו רחובות ענקיים. לבסוף החלטתי שיש רק מקום אחד שאהיה בטוח בו - הבית של אוון. רצתי כמו מטורף לבית שלו, דפקתי בחוזקה על הדלת ואוון פתח. הוא לא נראה עייף. הוא נראה ערני כל כך, כאילו שתה אלפי משקאות אנרגיה.
"שלום סבסטיאן, למה אתה פה בשעה כל כך מאוחרת? משהו קרה? אתה נראה לחוץ," אמר ברוגע.
"תכניס אותי ואסביר הכל! אני נשבע לך בבקשה תכניס אותי הכי מהר שאפשר! אוון בקשה אני נשבע לך בכל היקר לי! רק תכניס אותי!" אמרתי לו בלחץ. רעדתי מהקור אבל הרצון להיכנס ולהתחבא היה לוהט.
"תיכנס ותשב על הספה, ואז תסביר את הכל." אמר אוון ופתח את הדלת בשבילי. שמחתי, אבל בלי לחשוב פעמיים נכנסתי. בשנייה שנכנסתי הבנתי את הסיבה שאבא של אוון צעק עלי והעיף אותי מהבית שלו.
זה לא היה סתם בית רגיל, ממש לא.