נסיעה ארוכה, קטע.

נסיעה ארוכה/נינה

ועוד סיבוב.
אני נאחזת במושב, מתאפקת שלא לצרוח.
כל שניה של חוסר ריכוז, כל טעות קטנה, וזה יכול להגמר.
לנצח.
עצירה פתאומית.

ועוד סיבוב.
החיים של אדם הם כמו סרט.
הם יכולים להיות מעניינים או משעממים, עצובים או שמחים.
אבל הם נגמרים בסופו של דבר.
ואתה לא יכול לדעת איך.
למה שלבמאי אכפת יהיה להרוג את הדמות הראשית? הכל טוב אם זה יוצר דרמה.
אז עוד סרט יוצא טראגי, אז מה?
פניה חדה.


ועוד סיבוב.
האדם גדל וחונך להיות יצור אנוכי. הוא רואה את העולם, הוא מרגיש את העולם, הוא חווה את העולם. ואפילו אם האחרים גם חווים, מרגישים ורואים את העולם, האדם איננו חש בזה. הם רק ניצבים בסרט שלו. לא משנה כמה אהבה הוא רוחש להם, החיים ממשיכים גם אחרי לכתם. אבל כאשר הוא עצמו הולך, החיים לא ממשיכים.
כיצד, אם כך, קימת אפשרות שלא נהיה אנוכיים? אם כל הקיום כפי שאנחנו מכירים תלוי בנו?
האצה מוגזמת.

ועוד סיבוב.
השמים כחולים. השמש מסנוורת. הכל רגוע. האם זו לא הסצנה האולטימטיבית בשביל הבמאי להרוג את הגיבור שלו? בלי שום דבר שייפר את שלוותו? ששום סכנה לא מרחפת באופק?
עננים שחורים מצטברים בשמים. מעיבים על שמחת הגיבור כמו גם על בוהק השמש. מצלים את השמים במסך שחור.
ואז גשם. ניתז בפני הגיבור. ושוב מופיעה השמש. וקשת מעטרת את השמים.
הבמאי מצלם את הגיבור מסתכל על הקשת, מביט בה בפליאה. הקשת היא סמל. סמל לטוהר, לתקווה. ברור שאם הוא במאי ממולח כמו שהוא נראה, הוא יהרוג כעת את הגיבור. אין דבר יותר אירוני מזה.
דרך משובשת.


ועוד סיבוב.
אני הגיבורה בסרט שלי. אני לא יודעת איך הוא ייגמר. אני לא יודעת מתי הוא ייגמר. אני לא רוצה שהוא ייגמר.
הדמעות פורצות. אני נאחזת במושב. אחיזה נואשת. רק כדי להאחז. להאחז משהו.
שמן על הכביש.

ועוד סיבוב.
כשהאנשים מסביבי מתים, הם תמיד ייזכרו על ידי. תמיד יהיו חלק ממני. הם לא יעלמו לעולם.
אך כשאני אמות, אני לא אהיה חלק ממני. ואם אהיה חלק ממישהו, זה לא ישנה לי עצמי. כי אני לא אהיה קיימת עוד.
לא בשביל עצמי.
החלפת נתיבים.


ועוד סיבוב.
אני צריכה מישהו שיגרום לי להפסיק לפחד.
מישהו שירים אותי מהקרשים.
מישהו שידאג לי ויבין אותי.
מישהו שיתיר אותי מהכבלים של עצמי.
אבל בינתיים עליי לפעול לבדי.
עליי לדאוג לעצמי.
פחד לא עוזר.
צריך לעמוד מולו, לגבור עליו.
אבן על הכביש.

ועוד סיבוב.
שקט. אני פוקחת עניים. נופים מדהימים ניבטים אליי מבעד לזגוגית.
אני מחייכת.
'אני הולכת למות', אני חושבת לעצמי בחיוך. 'זה כל כך צפוי'.

המכונית מתרסקת. אני מתרסקת. העולם מתרסק.
ואני צוחקת.



אני לא ממש מעוניינת בת"ב מבחינה טכנית. הייתי רוצה לשמוע הערות על הרעיון והאם אתם מזדהים איתו.
בבקשה תגיבו. זה ממש חשוב לי.

ואוווווווווו!!!!!!!!!!!!!

זה ממש ממש ממש ממש מדהים! לא בציניות ולא שום דבר כזה! זה פשוט מהמם!
ואוו את כותבת כל כך יפה! לא יאמן 3>3>3>3>3>3>3>3>
תמשיכיייי תיכתבי עוד! תיכתבי דברים כי את כותבת ממש ממש ממש יפה

תודה רבה [: אני ממש שמחה שאת חושבת ככה [: וכן, אני מקווה לכתוב עוד, אם תהיה לי המוזה [:

יאייי כי את כותבת באמת יפה

ד"א
אני ראיתי את הסרט שהחתימה שלך שלו [מובן נכון?][וגם קשור ביותר]

בהצלחה

הערות על הרעיון? אין.
זה פשוט מדהים!
ממש התחברתי ואהבתי ^^

למה שהגיבור הראשי תמיד ימות בגלל כל המכשולים?
גיבור יכול גם למות מזקנה לבסוף.

כמובן שכן. אבל אני חושבת שעצם זה שבכלל יש לנו חיים ויכולת חשיבה עצמית זה דבר מופלא. ודברים מפולאים נלקחים בסופו של דבר.
וזה לא משנה ממה הגיבור ימות. הוא ימות. אין לא שליטה על זה. לעולם לא תהיה לא שליטה על זה. ואחי שהוא ימות העולם מבחינתו יפסיק להתקיים.
זו מחשבה בלתי נתפסת. פשוט בלתי נתפסת. אבל ככה אני רואה את הדברים.

--------------------------------
אני אשמח גם לתגובות בונות, במחשבה שניה. זה לא ממש משנה לי, כי אני די מודעת לעצמי בקשר לרמה שלי, אבל אם זה יגרום לאנשים להכנס אני אשמח [= אני פשוט רוצה שאנשים יגידו לי מהם חושבים על הקטע ובכלל על הרעיון. [=

מהמם... אני מזדהה לגמרי...
"נסיעה אינסופית על כביש אינסופי. סיבובים חדים, מכשולים קטנים בצורת אבני-חצץ.גשם יורד, גשם נפסק. והקשת יוצאת מבין העננים, והכל טוב. הנסיעה חלקה עכשיו וההתרסקות בלתי נמנעת."

אני מזדהה עם המחשבה והרעיון שבתוך הקטע, אבל חושבת שיש סופים טובים, וזה לא מחייב שהסוף יבוא בצורת התרסקות. אולי הוא יהיה משהו כמו-

"נסיעה אינסופית על כביש אינסופי. סיבובים חדים, מכשולים קטנים בצורת אבני-חצץ.גשם יורד, גשם נפסק. והקשת יוצאת מבין העננים, והכל טוב. הנסיעה חלקה עכשיו והים נראה באופק. ים פרוש מול השמים, מזמין- ללא מעצורים. המכונית שטה אל סוף הכביש וצוללת אל המים הצלולים. שם מתחילה הדרך לקרקעית."

תחשבי על זה.(אני לא מצפה שתשני את הקטע! זה יהרוס אם תשני! אבל בצורה הרעיונית...)