All I Have To Give || עדן

[Fashionholic]

שם: Charites.
כותבת: עדן.
פאנדום: דמדומים.
שיפ: בלה/ג'ייקוב בערך.
ויתור זכויות: לסטפאני מאייר והבאקסטרייט בויז.

I don't know what he does to make you cry
But I'll be there to make you smile
I don't have a fancy car
To get to you I'd walk a thousand miles

צלצול הטלפון שבר את רצף היללות שבקעו מפיה של איזבלה סוון. היא לקחה נשימה עמוקה, מחתה כמה דמעות מלחייה וניגשה להרים את הטלפון. "הלו?" שאלה בקול היציב ביותר שהיה ברשותה.
"בלה?"
זה חתך אותה מבפנים, פירק אותה לחתיכות. הקול הזה, שהיה כה מוכר לה, שהיה כל כך קרוב, אך גם רחוק, הקול של ג'ייקוב בלאק.
"בלה? את שם?"
היא לא יכלה לענות, או שאולי לא רצתה? זה כל כך כאב לה – הקשר הנוראי הזה ביניהם, אם אפשר היה לקרוא לו קשר בכלל.
"כן." פלטה לבסוף, בסוג של יללה מתוחה.
"הכל בסדר?" מיהר לשאול בחשש.
"כן, כן, בטח." מלמלה בקול חנוק. "מה רצית?" טון יבש השתלט על קולה.
"אני רוצה לדבר איתך."
"אוקי, אז תדבר."
"פנים מול פנים."
"אני חושבת שזה יהיה בלתי אפשרי."
שקט השתרר לכמה רגעים. "למה?" נהם.
"זה רק מקשה ג'ייק, רק מקשה." ביטלה בלה בכאב.
"אז תסתכלי על זה כפרידה, לא תוכלי להיפרד ממני פנים מול פנים לפני שתהפכי למוצצת דם?" תחנון התגנב לקולו הבטוח.
עוד דממה מעיקה שטיפסה אל ראשה של בלה וגרמה לניתוק מוחלט מההיגיון. "בסדר." פלטה.
"אני אבוא אליך." הודיע.
"ותסבול את הריח של אדוארד?" ניסתה להתבדח.
"אני בטוח שאני אצליח לשרוד את זה." גיחך בביטחון העצמי הגבוה שלו.
"בטוח שאתה רוצה לבוא?" שאלה בשקט, בעוד שפתיה רוטטות.
"כן, מצידי אגיע ברגל, אבל אני אגיע." אמר בטון אמיץ.
"ביי ג'ייק."
"נתראה בקרוב."

I don't care if he buys you nice things
Does his gifts come from the heart?
I don't know...
But if you were my girl
I'd make it so we'd never be apart

דפיקות הדהדו ברחבי הבית השקט, העירו את בלה מהחלום בהקיץ שהייתה שרויה בו.
"פתוח." בלה לחשה, יודעת שלמרות הטון ג'ייקוב יישמע אותה.
"בלה." לפתע ג'ייקוב היה מולה.
"היי, ג'ייק." חייכה חיוך רפה.
"מה נשמע?" חייך.
"לא באת כדי לשאול לשלומי." היא לא שאלה, יותר קבעה.
"נכון... רציתי לדבר איתך על הבחירה שלך, שוב." אמר בעדינות, לא רוצה שתתפרץ שוב.
"ג'ייק, זה כבר באמת חסר טעם, החלטתי ואני לא-" פתחה, אך הוא עצר אותה בנגיעת עדינה וחמה של אצבעו על שפתיה.
"בלה, תני לי לנסות, בפעם האחרונה." התחנן.
היא הביטה בעיניו לכמה שניות, מהנהנת לבסוף.
"בלה, תראי, הרגשות שלי גואשים, אני מרגיש שאני לא מספיק לרוקן את המחשבות שלי ממך, ואת כבר שם שוב. אני לא מבין מה חסר בי, שאין בו. נכון, אין לי איזו מכונית יקרה להביא לך, ולא אכפת לי מכל המתנות שהוא קונה לך, כי אם לי היה משהו, אני יודע שהייתי נותן אותו מהלב. אם היית שלי, אני מבטיח שהייתי מספק אותך ולא היית צריכה עוד, כמו שקורה עכשיו. לא הייתי עוזב אותך לעולם בלה, לא כמו שהוא עשה."
הוא עצר כדי לבחון את פניה של בלה. היא עמדה שם, בהבעה אטומה וחוסר תנועה, לא יודעת מה להגיד, מה לעשות, והנורא מכל- איך לא לפגוע.

But my love is all I have to give
Without you I don't think I can live
I wish I could give the world to you...
But love is all I have to give

הוא נאנח, מודה בליבו שהיא לפחות לא מתנגדת לנאום שלו בעקשנות הרגילה שלה. "אני אוהב אותך בלה, יותר משאהבתי עד כה. נכון, אני לא ערפד, אני לא שלגון ואין לי הרבה לתת לך, הלוואי ויכולתי לתת לך את העולם, זאת בכלל לא אפשרות בשבילי. אבל אני יכול לתת לך חיים נורמאלים, כאלו שלא תצטרכי למות בשבילם, או לברוח ממקום למקום, אני יכול להציע לך חיים של בני אדם, ואת האהבה שלי, אם רק תרצי אותה."

Baby please, I'm on my knees
Praying for the day that you'll be mine!

הנד ראש, מילה בודדה ודמעה, זה מה שג'ייקוב זוכר ותמיד יזכור מבלה סוון, האהבה התמימה ביותר שהייתה לו. אך הוא יודע, ועוד ממתין, שתגיד שהיא שלו, והוא ירוץ אליה בזרועות פתוחות.
אבל הזמן משחק בשלו, וכך גם הגורל, והדרכים נפרדות, גם כשאוהבים.

[Eponine]

וואו,זה ממש יפה והשיר קרע אותי מצחוק בגלל כמה שהוא בדיוק עליהם XDD

מכונית יקרה PP:

ג'ייקוב קצת לא קאנוני,הוא אמור להיות עדיין קצת יותר עוקצני ועקשן ופחות רגשן, אבל חוץ מזה זה ממש יפה D:

[FAG HAG]

אישית אני לא מחבבת פאנפיקים שמתחילים ביותר מדי כאב. שימי לב שהכנסת את הקורא בהפתעה לתוך הסיטואציה - ולא נתת לנו רגע לנשום לפני שהטבעת אותנו בתוכה. את צריכה לתת לנו לקרוא קצת בין השורות, אולי להתחיל עם פעולה כלשהי שהיא עושה - משהו שהוא טבעי מאוד, ועם זאת להראות כמה סימנים שיוכיחו לנו שכואב לה. ואז מגיע הקטע של הכאב, את מבינה? תני לבלה יותר נפח מבחינה דמותית. סתם דוגמא להתחלה, "הטלפון צלצל, קורע את הדממה בקול הצורם הבוקע ממנו. בלה, מבחינתה, היתה נותנת לו להמשיך לצלצל, אבל הידיעה שאם היא לא תענה אז צ'ארלי יעשה זאת אילצה אותה להזדקף מספה עליה היתה שרועה, לנגב ברישול את הדמעות הסוררות ולנסות להעמיד פנים שהיא לא בכתה מעולם. בוכה כמו ילדה קטנה, ג'ייקוב בטח היה אומר; אבל ג'ייקוב לא פה, נכון? אין סיבה שיהיה. לא אחרי... לא אחרי המריבה שהיתה לשניהם."

כתוב זרוק, אבל שימי לב לעיקרון. התחלתי עם צלצול טלפון - פשוט וטבעי, אבל תיארתי אותו כ"צורם" וכ"קורע את הדממה", מה שכבר מכניס את הקורא לאיטו לידיעה שיש צרות עם הדמויות. כשאת כותבת, תתארי יותר. תיסחפי עם התיאורים. תני לי דימויים. אני רוצה להרגיש את הכאב של בלה כשהיא שומעת את הקול של ג'ק. אני רוצה שהיא תביט בעציץ הפרחים המונח על החלון ותיזכר שהיא לא השקתה אותו הרבה זמן, ועכשיו הוא נבול, נבול כמוה. שהיא תביט סביבה ותראה את ג'ק בכל מקום, את מבינה?

אני יכולה לכתוב עוד שורות על גבי שורות של עצות, אבל זה יהיה מתיש מדי בשביל שתינו. בינתיים, קחי את זה לתשומת ליבך, ותמשיכי תמשיכי תמשיכי לכתוב.

~ וכבדרך אגב, גועשים. לא גואשים ~

3>

[Misery Business]

המממ... הפיקצר עצמו מאוד יפה, אבל הרגשתי שמשהו חסר בו.
בהתחלה ובסוף היה תיאור של רגשות וזה היה טוב, אבל באמצע פשוט איבדת את זה. הכל היה דיאלוגים ותיאור של מה שהם עושים בלי לתת קצת מושג מה הם מרגישים, וזה משהו מאוד חשוב בקטע כזה.

באקסטריט בויז, עדן?

[Its on]

מאד מאד אהבתי.מהממם.