פתחתי ורציתי להגיב על זה למרות שקצת ישן.
אני לא יודעת איך זה בצד של אמא שלך, אבל אני חוויתי לא מעט מוות של מכרים וקרובים מפיגועים ומלחמות וזה לחלוטין לא הרושם שנשאר עלי, לא מחיילים חיים ברוך ה' שחזרו משם ולא, להבדיל, מצוואות של חיילים שנפלו. הם הלכו מתוך כוונה להקריב את עצמם. כמובן שהם רצו לחיות, אבל יותר מזה הם רצו שאנחנו נחיה, שאנחנו נשמח, שתהיה פה מדינה. זאת הללו את פיבסתה כוונתם, של חלקם לפחות. הם נלחמו על זה, ולצערנו הם גם מתו על זה, הם לא תיכננו למות, הם באמת לא היו צריכים למות, אבל זה לא מוות מיותר. לחלוטין לא. אם הם לא היו מקריבים את עצמם, כן, מקריבים את עצמם, באמת לא הללו את פיבסתה מדינה. הם הלכו מתוך תודעת שליחות, הם יסתערו בלי פחד ולא חשבו על עצמם לרגע, הם קפצו על רימון בשביל להציל את חבריהם. הם גיבורים. הם אנשים קדושים.
אני עצמי רוצה להיות חייל, בעזה, עכשיו. אולי אפילו למות שם, לא כי אני רוצה למות, כי אני יודעת שזה דבר כל כך גדול, שזה להבין עד עמקי נשמתך את הדבר הגדול שאנחנו חלק ממנו, כי זה להציל את העם האהוב שלי.
אבל הקרבה הזאת היא לא בגלל זה, היא הפוכה, למען זכרון הנופלים. זה בשביל שנזכור את המחיר של העצמאות שלנו, את האנשים שהקריבו את עצמם למענה, זה בשביל שלא נכנס לחג מתוך שמחה של הוללות, אלא מתוך כבוד לזכרונם והשפעה עמוקה שלהם על השמחה ועל ההבנה של הדבר שבנינו והמחיר הכבד ששילמנו בשבילו. השמחה צריכה להיות, ויש סיבה לכך שהיא באה מיד אחרי העצב, הנופלים והמדינה שזורים זה בזה בקשרי דם חזקים, הדבר הכי מתאחם זה להכנס לתוך שמחת העצמאות לאחר שאיבה מכוחותיהם, עוצמתם וזכרונם של הנופלים, מתוך הבכי על לכתם להגיע לשמחה על הדבר שבשבילו הם הלכו. זה מכוון ומדויק כל כך. וכמובן, קשה להיות בתפיסה הזאת באמת, ומראיה שטחית אכן זה לא מתאים. אבל בעומק, זה כל כך מדויק.
"ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדייך חיי ואומר לך בדמייך חיי".

רשומה סיסמא תישלח בקרוב.