כן הדבר הזה זה המשך ישיר לאש וקרח שזה סיפור בהמשכים על נער מפלצת חמוד והחבר המפלצת החמוד שלו :0
זה מאוד גיי.
כאן זה קצת פחות גיי. אבל רק קצת פחות.
ואתם לא תבינו כלום אם לא תקראו קודם את הסיפור בהמשכים.
אה ושוב קרדיט לריין על הדמות של ג'וני הנהדר.
תהנו.

---

עבר כבר שבוע מאז המקרה עם הציורים, וניקו עדיין לא חזר לבית הספר. במקום זאת, הוא בילה את זמנו ביער. זה היה קצת בודד בלי דיים, אבל הוא כיבד את הרצונות שלו ולא ביקש ממנו לבוא איתו יותר. אם כל כך אכפת לו מתעודת הבגרות המיותרת הזאת – כאילו, למה שהוא ישתמש בתעודת בגרות אם הוא עומד להיות נגן בס מפורסם? – אז ניקו לא תכנן לעצור אותו.
להפתעתו, מישהו אחר מצא אותו בדרך.
"ניקו!"
הוא התכווץ טיפה בצפייה לאחד הבריונים, אבל כשהסתובב ראה את אחד הנערים שלמד איתו אומנות. הוא לא היה בטוח לחלוטין איך קוראים לו, אבל זה היה הילד שסיפר לו ראשון על הציורים שעלו לחשבון האינסטגרם שלו. ניקו היה יכול להישבע שהוא שתה איתו לפחות שלוש פעמים.
הנער רץ אל ניקו ונעצר מולו בקפיצה, לפני שהתנפל עליו בחיבוק. למה הוא חיבק אותו?! ניקו ניסה להתפתל מהאחיזה שלו, והנער עזב במהירות. "לאן אתה הולך?"
"למה אתה שואל?" שאל ניקו, קצת לחוץ. מה אכפת לו? הוא עומד להלשין עליו? הוא עומד לקרוא לחברים השתיינים שלו ולהציק לו?
"טוב, אני כאן, אתה כאן. אולי אתה רוצה חברה?" הוא הציע.
"לא?" זה יצא יותר כמו שאלה, למרות שניקו היה בטוח לחלוטין שהוא לא רוצה חברה. לפחות לא את החברה שלו. הוא היה מסכים בהתלהבות אילו זה היה דיים שהציע את זה.
"יש לי אוכל," ניסה הנער לשדל אותו.
"אני לא אוכל אוכל של אחרים."
"גרפיטי וסיגריות?"
ניקו התרחק צעד אחד.
הוא נאנח. "זה בסדר, פשוט אחות שלך אוהבת את זה."
"אני יודע," ענה ניקו, וזה היה נכון. זה הרגיש כאילו מאז שאמא שלהם מתה, שניהם החליפו מקום. פעם ג'וד הייתה הילדה המוזרה בבית ספר, שכולם התרחקו ממנה, בזמן שניקו היה זה ששתה ועישן והלך למסיבות.
הוא שנא את המסיבות האלו.
"אתם מצחיקים." הנער שילב את ידיו מאחורי ראשו. "לאן הולכים?"
"שום מקום שאתה מוזמן אליו," ענה ניקו, והיה גאה מאוד בהתחכמות שלו. הוא אהב להתחכם!
"אפילו אם נצייר ביער?" הציע הנער.
"נצייר עם מה?" שאל ניקו בהיסוס. איך הוא ידע שהוא כל כך אוהב לצייר- אה. נכון. התקרית מלפני שבוע.
"מה אתה חושב שיש לי בתיק?" הוא ענה בחיוך.
"אין שם מקום לגרפיטי." ניקו לא היה יכול להאמין. הנער הזה באמת תכנן לצייר גרפיטי על העצים?
"פסטל," הבהיר הנער.
ניקו הטה את ראשו בחשד. "על מה אתה מתכנן לצייר?"
"יש לי דפים. אני אוהב את היער," ענה הנער בזעזוע, כשהבין כנראה מה ניקו חשב. טוב, הוא לא היה יכול להאשים אותו, נכון? הוא הציע לו לעשן לפני דקה! הוא עבריין!
אבל ניקו הנהן טיפה בהיסוס. הוא במילא רצה לנסות לצייר בצבע אחר, ולא בעפרונות מים. צבעי פסטל יכולים להיות נחמדים.
השניים הלכו ביחד אל היער. ניקו הרגיש כאילו הוא בוגד בדיים, אבל לפחות הוא בגד בו בשביל צבעים חדשים! הידיים שלו כבר התחילו לעקצץ מהתרגשות. הוא כל כך רצה להתחיל לצייר כבר!
הנער – ניקו נזכר שכנראה קוראים לו ג'ונתן – התיישב מול עץ והוציא את הצבעים והדפים מהתיק שלו. הוא סידר את הכל יפה, מה שהזכיר לניקו את ג'וד. הוא אמר שהוא מכיר אותה קודם, נכון? מעניין מאיפה. אולי הם יוצאים!
ניקו הפנה את מבטו והסתכל מסביבו, וראה חיפושית גדולה שנחה על עץ. הוא רץ אליה והתחיל לדבר איתה על בערך הכל. בהתחלה הוא שאל אותה איך היא מרגישה, כי ככה אנשים מנומסים מתחילים שיחות. שואלים על הצד השני. רק אחרי שעבר את כל שלבי הנימוס הוא התחיל לדבר על עצמו – ועל דיים! הוא כל כך אהב את דיים!
בסופו של דבר החיפושית כנראה השתעממה מהסיפורים שלו ועפה משם. ניקו נופף לה לשלום, ורק אז נזכר שהוא לא היה לבד ביער. הוא הסתובב אל ג'ונתן במהירות, ומצא אותו מצייר על האדמה. ניקו הלך אליו והצביע על הצבעים. "אפשר גם?"
"ברור," ענה ג'ונתן, והושיט לו חלק מהצבעים, בניהם גם צהוב. ברגע שניקו ראה את הצבע הזה הוא כבר ידע בוודאות מה הוא עומד לצייר.
הוא נשכב על האדמה וסידר את הדף מולו, והתחיל בשרטוט מהיר של הציור שלו עם עיפרון שהביא איתו. זה היה עיפרון מים, אבל הוא הניח שזה יהיה בסדר כל עוד הוא ירחיק את הציור ממים. אחרי שלב השרטוט הגיע שלב הצביעה – החלק האהוב על ניקו! הוא ערבב בין צבעים בשביל לקבל את הגוונים שהיה צריך, צבע את השיער הארוך באותו צבע צהוב שקיבל מג'ונתן. הנערה הייתה עם עיניים עצומות והחזיקה בידה פרחים, שהתעופפו לכל מקום בדיוק כמו השיער שלה, שגם בו היו שזורים פרחים.
הוא כל כך רצה להראות את הציור הזה לג'וד כבר! אבל בעצם הוא לא מדבר איתה יותר.
"זאת האחות שלך, נכון?" שאל ג'ונתן. ניקו הנהן מבלי להרים את מבטו מיצירת המופת שלו, אז הוא המשיך, "היא יפה."
"נכון," ענה ניקו, ורק אחרי דקה בערך הבין שהנער הזה קרה לאחותו יפה עכשיו. הוא ידע שהם יוצאים!
"אתה עומד להביא לה את זה?" שאל ג'ונתן.
"אני לא מדבר איתה."
"עדיין בגלל הציורים? אתם איטיים."
ניקו הזעיף את מבטו אבל לא ענה. הוא לא באמת ציפה ממנו לעבור מהדבר הכי גרוע שקרה לו אי פעם אחרי המוות של אמא שלו – ואחרי המקרה עם הנער הזה לפני שנתיים – בשבוע אחד, נכון? איזה חסר רגישות. ניקו רצה לירוק עליו.
ניקו סיים לצבוע את הציור והרים מהאדמה בשביל להראות לג'ונתן, שחייך למראה הציור. "מושלם."
ניקו לא יכל לעצור את עצמו מלחייך גם.
הוא הציץ אל הדף של ג'ונתן בשביל לראות את מה שהוא צייר. ניקו התאכזב. הוא בסך הכל צייר את העץ שמולו. למה כל האנשים סביבו היו כל כך חסרי דמיון?
"אה?" שאל ג'ונתן, ורק אז הבין ניקו שהוא אמר את זה בקול. "הוא פשוט יפה," הסביר הנער.
ניקו הנהן במבוכה. "סליחה."
שני הנערים הפנו את מבטם לעץ, וזה היה הרגע שניקו שם לב לאייל שעמד מאחורי העץ. הוא צווח בשמחה וקפץ לעמידה, ואז רץ מהר לאייל – הספיק להזהיר את האייל רק בשנייה האחרונה – וחיבק אותו בכוח. הוא אהב איילים!
אחרי שעזב לבסוף את החיבוק, הוא התחיל לדבר עם האייל. הפעם הוא לא סיפר על עצמו, אלא נתן לאייל לדבר. הוא אהב את הדברים שאיילים מדברים עליהם! הם היו כל כך מעניינים!
אבל השיחה נקטעה כשהאייל זקף את אוזניו וברח משם במהירות, וניקו הסתובב לאחור וראה את ג'ונתן מסתכל עליו בשאלה. הוא שאל משהו? "מה?"
"הסימן שלך הוא כמו זה של אחותך?" שאל ג'ונתן פעם נוספת. לקח לניקו כמה שניות לפני שהבין מה הוא שאל, ואז הוא פער את עיניו בפחד.
"א-איך אתה יודע את זה?" שאל ניקו בגמגום. ג'וד סיפרה לו שהייתה רק מישהו אחת בבית הספר שידעה שהיא מפלצת, והיא סחטה אותה בגלל זה, ולא בקטע חיובי במיוחד. למעשה, זה אפילו היה בקטע ממש, ממש רע. ניקו רצה לעזור לה עם זה יותר מכל דבר אחר, אבל לחרדתו, לא היה לו איך לעזור. כל דבר שהוא היה עושה היה מחמיר את המצב.
"היא סתומה," ענה ג'ונתן במשיכת כתפיים. ניקו הרגיש שהאוזניים שלו קופצות למשמע העלבון. איך הוא מעז לקרוא לג'וד סתומה? הוא הסתום! נראה שהנער ראה את התגובה שלו, כי הוא המשיך, "תרגע, לא עשיתי לה כלום."
"אל תקרא לה סתומה." ניקו הצליח לגמגם לבסוף.
"אה. נכון. אתה אח שלה. סליחה."
ניקו פשוט בהה בוא מבלי לענות. הוא לא באמת ציפה שהוא יקח את ההתנצלות הזאת ברצינות, נכון?
ג'ונתן זז טיפה בחוסר נוחות. "ניקו?"
"אל תגע בה," התפרץ במהירות. "שלא תעז לגעת בה."
"אוקיי. אוקיי, גבר." אם ניקו לא היה יודע שזה מגוחך לחלוטין, הוא כמעט היה חושב שג'ונתן פחד ממנו.
"למה אתה מדבר איתי בכלל?" שאל ניקו במהירות, כשעלתה בראשו המחשבה שאולי הכל הייתה מלכודת. הוא עמד להסגיר אותו עכשיו, נכון? הוא פיתה אותו ליער בציורים ומילים נחמדות רק בשביל שיוכל להוביל אותו אל מותו.
"אתה בכיתה שלי," אמר ג'ונתן, כאילו זה מסביר הכל.
"אז מה?" שאל ניקו בבלבול. "אף אחד בכיתה לא מדבר איתי אף פעם." כי הוא היה מוזר. הוא היה כל כך מוזר, שהוא צייר ציורים של בנים עירומים שהפכו לוויראליים. איזה מוזר הוא.
"זה לא כאילו אתה נותן לאחרים לעשות את זה." ג'ונתן מלמל במבוכה.
ניקו הזעיף את מבטו. "לא נכון."
"אתה רצית שאעוף מכאן עוד מהרגע שהסתכלתי עלייך."
ניקו הזעיף את מבטו יותר אבל לא ענה. יכול להיות שג'ונתן צודק? שהסיבה שאף אחד לא מדבר עם ניקו זה בגלל שהוא לא נותן לאף אחד?
אבל בעצם, זה היה מגוחך! אף אחד לא היה רוצה לדבר איתו, וגם אם כן, הוא לא רצה לדבר עם אנשים מעצבנים כמוהם. כולם היו מטומטמים בבית ספר הזה. רק הוא ודיים היו חכמים. וגם ג'וד, אבל עכשיו היא הייתה ברשימה השחורה שלו.
"לא בקטע רע," אמר ג'ונתן במהירות והזיז את הידיים בלחץ. "זה החלטה שלך."
במקום לענות, ניקו הפנה את מבטו אל האזור אליו האייל נעלם. "הברחת אותו," ציין באכזבה.
"סליחה," התנצל ג'ונתן.
"רציתי להתייעץ איתו." ניקו הניח שכבר אין לו מה להסתיר יותר את הכוח שלו. הוא במילא ידע כבר שהוא מפלצת, מה זה יהרוס כבר?
"על מה?" ג'ונתן נשמע מבולבל.
"על מה שקורה בבית ספר."
"האמת, לא באמת הייתי שם הרבה מאז שזה קרה. בעיקר שמעתי מאחרים." אמר ג'ונתן, כאילו מה שהוא אומר אשכרה שינה למישהו. "אני מניח שאם הייתי במקומך הייתי עושה כמוך."
ניקו הנהן במהירות, למרות שהוא לא היה בטוח אם ג'ונתן דיבר על העובדה שהוא מבריז או על העובדה שהוא מתייעץ עם איילים.
"אין לך רעיון מה לעשות מעכשיו?" שאל ג'ונתן.
"בקשר למה?"
"בקשר להכל."
"לצייר," ענה ניקו בפשטות. הכל היה טוב יותר כשהוא צייר.
"זה יעזור?" שאל ג'ונתן בבלבול.
"יעזור למה?"
"לבית הספר."
"ברור שלא." הוא היה ממש מגוחך הנער הזה, הא? באמת חשב שיעזור לו לצייר.
"אני מניח שהייתי עובר בית ספר," אמר ג'ונתן בהיסוס, כאילו הוא ניסה לעזור.
אבל זאת הייתה הצעה מטומטמת לחלוטין. "אני לא רוצה לעבור מבית ספר דפוק אחד לבית ספר דפוק אחר."
"הוא באמת די דפוק," הסכים ג'ונתן, "אבל אחרים?"
"יש רק בית ספר אחד שהוא לא דפוק, אבל הם לא מסכימים לקבל אותי," אמר ניקו במרירות. זה כנראה היה קטנוני מצידו, עדיין להיות עצבני על זה אפילו שנה אחרי, אבל הוא באמת לא הבין מה הוא עשה לא בסדר. כולם אמרו לו שהוא מצייר מדהים! למה זה לא היה טוב מספיק בשביל להתקבל לבית הספר לאומנות?
"רק אחד?" שאל ג'ונתן בשעשוע. "רף די גבוה."
"היית מבין אם היית רואה אותו."
"איזה בית ספר זה?"
ניקו התכונן לנאום שלם על בית הספר וכמה הוא מדהים והמקום היחיד ששווה באמת ללמוד בו, אבל הוא הספיק להגיד רק את השם של בית הספר לפני שג'ונתן קטע אותו בהתלהבות. "וואו. וואו. כן."
"אתה מכיר?" ניקו לא הצליח לעצור את ההתרגשות מלהתגנב אל קולו.
"מן הסתם. אנשים בכל הארץ מנסים להגיע לשם."
ניקו התחיל לרקוע ברגליו בהתלהבות. "זה בית ספר מדהים!" הוא כנראה כבר צעק ברגע הזה. הוא תמיד צעק כשהוא התלהב. "הלוואי שהייתי לומד שם."
ג'ונתן נאנח. "גם אני."
"גם אתה ניסית להתקבל?" שאל ניקו בסקרנות.
"אחרי שקיבלתי את המכתב הייתי צריך לאכול גלידה במשך ימים." הוא ענה בגיחוך, כאילו זה משעשע, אבל ניקו נעצר רק על מילה אחת במשפט.
"איזה מכתב?"
"מכתב דחייה."
ניקו הביט בו בחוסר הבנה. "איזה מכתב דחייה?" הוא מעולם לא קיבל שום מכתב דחייה! הוא הניח שהוא לא התקבל בגלל שלא קיבל שום מכתב קבלה!
"מבית הספר." ג'ונתן כבר התחיל להישמע די לחוץ.
"מקבלים מכתב דחייה?"
"לא קיבלת?"
ניקו הניד בראשו. "אתה חושב שהם שכחו לשכוח?" הציע, למרות שעמוק בתוכו הוא כבר הצליח להבין בערך מה קרה. הוא לא היה זה ששלח את מכתב הבקשה לבית הספר, זאת הייתה ג'וד. הוא גם מעולם לא בדק באמת אם היא שלחה את זה בסוף או לא, הוא האמין שהיא לא תהיה כזאת צרעה בשביל להרוס לו את החלום.
אבל כנראה שהוא טעה.
הוא נעמד במהירות. ג'ונתן היה נראה מבולבל, אבל ניקו התעלם ממנו לחלוטין, והלך אל הציור של ג'וד שצייר. הוא הביט בו פעם אחרונה לפני שהוא קרע אותו לגזרים, והכניס את הנייר לתיק שלו כי, למרות הכל, הוא לא עמד ללכלך את היער!
הוא הרים את התיק על הכתף והלך משם, מבלי להגיד עוד מילה נוספת לג'ונתן. הוא תכנן בהתחלה ללכת לבית ולחכות שג'וד תגיע, אבל אז הוא החליט שאין לו סבלנות לחכות עד אז והלך במקום זאת לבית הספר. הוא נמנע מהתלמידים והמורים שעבר על פניהם, עד שלבסוף מצא את האחות הבוגדת. נראה היה שהיא בדיוק סיימה לדבר עם מישהו, אבל כנראה שבן שיחתה המסתורי כבר הלך כי היא הייתה שם לבד. ניקו הרגיש את הידיים שלו רועדות מזעם כשהלך לכיוונה.
ג'וד שמה לב אליו. "מה?" האדישות שלה עיצבנה את ניקו אפילו יותר. איך היא יכולה להיות כל כך אדישה אחרי שהיא הרסה לו את החיים?!
"זאת היית את!" הוא צרח עליה בכעס.
"הא?" היא שאלה בבלבול, בבירור לא מבינה מה נפל עליה.
"את לא שלחת את הבקשה שלי! היית אמורה לשלוח את הבקשה שלי!" נראה שהפעם ג'וד הבינה על מה הוא מדבר. לפחות היה לה את השכל לא להגיד כלום עדיין. "אני השקעתי בשביל זה שנה שלמה," הוא סיים בסוף, ובקושי שם לב שקולו נשבר.
אבל היא עדיין לא ענתה.
"תגידי משהו!" הוא צעק עליה.
"נמאס לי ממך ומאמא."
זה ממש לא היה מה שהוא ציפה שהיא תגיד. הוא הביט בה בבלבול כשהיא המשיכה, "שניכם קרציות. נמאס לי מכם."
"על מה את מדבר?" הוא שאל, מבולבל.
"אתה לא שמת לב כמה היא זיינה את השכל עליך כל הזמן?" הפעם היה תורה של ג'וד להתפוצץ בכעס, "כל השנה הזאת שהתאמנת היא לא סתמה את הפה שלה על כמה שאתה טוב ואני גרועה. שניכם קרציות ונמאס לי מכם."
ניקו הזעיף את מבטו כשהבין מה היא אמרה. "זה לא ריב בינך לבין אמא, זה החיים שלי!"
"זה היה החיים של שניכם. ומזל. רציתי להכאיב לשניכם."
ניקו הביט בה בהלם לרגע, לפני שפנה ללכת משם, כולו רועד מכעס.
הוא לא היה מסוגל להאמין שמכל האנשים שיכלו לפגוע בו, זאת הייתה דווקא אחותו שהרסה לו את הדבר היחיד שרצה באמת.

לול

מקסיםםםםםםם

גם הקטע הזה היה ממש מקסים והכלללללללל

אהבתי ממש את הסיום

רק מה שלא הבנתי זה איך ג'ונתן יודע עליהם
כי אם הוא חבר של ג'וד והיא סיפרה לו למה הוא קרא לה סתומה? :< לא חברי מצידו
ואם לא אז למה היא סיפרה לו????

אבל ג'וד באמת סתומה
וגם דיים
וגו'נתן

ניקו חביב כזה

אזאזאאז
קטע מקסיםםםםםםםםםם

אני אוהב איך זה כזה- הוא רוצה להיות נגן בס, הוא יהיה נגן בס. No doubt. ניקו בטוח בו ככ ;-;

וואוו מעבר יפה

איזה חיבוק יפה בשביל להתחיל את ההכרות של הקוראים עם ג'וני
גם רואים בזה שלניקו לא אכפת מה השם שלו כמה אכפת לו מבית הספר ומכול מה שקשור לנושא

אהאה פיתוח דמות יפה של שניהם

איזה.חמוד.

אפשר לבכות זה כזה יפה

שוב איילללללל
מפלצות חמודים הוא ואחות שלו

היי, תכירו את ג'וד. זאת מערכת היחסים שלה עם ניקו:

זה יפה איך הכול חוזר אל ג'וד בסוף. הוא אוהב אותה כל כך אפילו בלי שהוא מבין את זה.