זה אה עוד סיפור ביקום של סאני היפה, אז הנה הסיפור המקורי כי זה עושה ספויילרים: אזהרה: חתולים ברמה גבוהה.
אה... זה יצא מאוד קצר ומבולגן, אבל אני עדיין ממש אוהב את זה אז לא תיקנתי כלום. למרות שלא נראה לי הצלחתי להעביר את מה שרציתי. אבל אני עדיין אוהב את זה!!!
אז תהנו :>

---

הנסיעה במכונית שקטה. אבא נוהג מבלי להוריד את העיניים מהכביש, וגם אמא לא מורידה את העיניים מהכביש, למרות שהיא לא נוהגת. סאני יושב במושב האחורי ומחבק את חמניה בחוזקה. מארי הייתה אמורה לשבת לידו, אבל היא לא שם.
אם היא הייתה שם, הם לא היו במכונית בכלל.
סאני יודע שהוא אמור להרגיש משהו, אבל הוא לא מצליח להרגיש כלום. הוא רואה את הדמעות השקטות שזולגות על הפנים של אמא, וגם לאבא יש סימני דמעות על הפנים, למרות שהוא מנסה להישאר חזק בשביל שניהם.
אבל סאני לא מרגיש כלום.
הם מגיעים ראשונים, כפי שכנראה צריך להיות. יש הרבה מקומות חניה, ואבא בוחר לחנות הכי קרוב לשער. אמא יוצאת ראשונה מהמכונית. ואז אבא. ורק אז סאני. אם חמניה היה בחיים, הוא היה נחנק למוות מהחיבוק החזק של סאני.
אמא: תשאיר את הבובה במכונית.
סאני לא עונה לה, ורק חונק את חמניה אפילו חזק יותר.
אמא: סאני.
היא מנסה לקחת את הבובה בכוח, אבל סאני מתרחק ממנה ומסתתר מאחורי אבא. הוא צריך את חמניה. היא לא יכולה לקחת אותו.
אבא: תעזבי אותו. הוא יכול לקחת את הבובה.
אמא: זה לא מכבד.
אבא: זה בסדר.
אמא: למה הוא לא יכול להקשיב פעם אחת למה שאומרים לו?!
סאני מתכווץ מהצעקה. אבא מהדק את שפתיו אבל לא אומר דבר. אמא רוטנת והולכת לעמוד ליד השער. הטקס לא עומד להתחיל בקרוב, אז הם לא נכנסים פנימה.
סאני לא רוצה להיכנס פנימה.
מכוניות מתחילות להגיע, ואנשים שסאני מכיר ולא מכיר יוצאים מהן. הם מחבקים את אמא. הם מחבקים את אבא. חלקם אפילו מנסים לחבק את סאני, אבל הוא ממהר להתנער מהם. הניחומים האלו מגיעים לאמא ואבא, לא לו.
הם עומדים מחוץ לשער במשך כל כך הרבה זמן, שהרגליים של סאני מתחילות לכאוב. אבל הוא לא מעז לשבת. אמא תצעק עליו.
האנשים עומדים בקבוצות קטנות, ומדברים על הכל ועל כלום. רובם אפילו לא מדברים על מארי. למה הם שם, סאני לא מצליח להבין, אם הם עומדים לדבר על משחק כדורגל שהתרחש אתמול או על הפוליטיקאים שמדברים עליהם כל הזמן בחדשות, במקום לדבר על מארי?
ואנשים חושבים שלסאני אין כישורים חברתיים.
הטקס עומד להתחיל בקרוב, וסאני עדיין מרגיש חלול מבפנים. הוא עוקב אחרי אמא ואבא פנימה דרך השער. הם מתיישבים קרוב לבמה. סאני חושב שזה מגניב שיש שם דוכן עדים, אבל לא מעיר כלום. אבא מניח יד על הכתף שלו ולוחץ.
הטקס מתחיל. אנשים שסאני לא מכיר מדברים. הגופה העטופה נמצאת בקדמת הבמה, ולמרות שאי אפשר לראות כלום סאני מחליט לא להסתכל. במקום זאת הוא מסתכל על חתול שמסתובב בגנים שליד מקום הטקס. זה חתול לבן עם כתמים בלונדיניים. גם סאני לבן עם שיער בלונדיני! או לפחות חצי לבן.
ככה הוא היה נראה אם הוא היה נולד חתול, מחליט סאני.
אנשים שסאני מכיר ולא מכיר עולים אחד אחרי השני לדוכן העדים, בשביל להגיד כמה מילים על מארי, לספר על הזכרונות שלהם ממנה. רובם מצליחים לעצור את הבכי בזמן שהם מדברים, אבל סאני עדיין שומע את הרעד בקולם.
הוא לא מופתע לשמוע שמארי השפיעה על כל כך הרבה אנשים סביבה לטובה. הוא כן מופתע מכך שהוא בוכה. למה הוא בוכה, אם הוא עדיין לא מרגיש כלום? למה הוא לא מצליח לעצור את הדמעות, אם הוא חלול מבפנים?
בסופו של דבר אנשים מפסיקים לעלות לדוכן העדים. אמא ואבא לא עלו, רק הקשיבו לשאר מספרים על החוויות שלהם ממארי.
אם סאני היה עולה, הוא היה מספר לכולם עד כמה מארי הייתה נהדרת. על הנגינה היפה שלה בפסנתר, או על הפנקייקים שהיא הייתה מכינה בכל סוף שבוע. על כמה שהיא אהבה אותו, ועד כמה הוא אהב אותה.
אבל אם הוא אהב אותה, למה הוא הרג אותה?
אז במקום לדבר, הוא מחפש את סאני החתול בעיניו. הנה הוא, מרחרח עלה של צמח גדול. מעניין אם גם לסאני החתול יש אחות. האם הם חברים טובים, או שהם נהגו לריב הרבה? האם גם האחות של סאני החתול מתה?
בסופו של דבר הטקס נגמר. הדמעות לא הפסיקו לזלוג, אבל סאני עדיין לא מרגיש דבר. הוא עוקב אחרי אמא ואבא לקבר החדש של מארי. סאני נשאר מאחור, ומסתכל על המצבות האחרות של כל האנשים שקבורים כאן. הוא לא מכיר אף אחד מהם, אבל הוא אוהב את המצבות. הן יפות, ועל חלקן יש ציורים או משפטים שקשורים לאדם שקבור מתחת.
הדמעות סוף סוף מפסיקות לזלוג. סאני לא מעז להסתכל על הגופה של מארי יורדת אל הקבר החדש שלה. הוא לא רוצה להתחיל לבכות שוב. לא מגיע לו לבכות. זה הכל באשמתו.
האם זאת הסיבה שהוא לא עצוב? בגלל שהוא יודע שהוא זה שהרג את מארי? בגלל שהוא יודע שלא מגיע לו להרגיש כלום?
הוא רוצה את סאני החתול חזרה בשביל שיסיח את דעתו. הוא רוצה לחזור הביתה להתכרבל במיטה עם מיאו. הוא לא רוצה להיות כאן. הוא רוצה ללכת כבר. הוא רוצה הביתה. הוא רוצה את השגרה שלו חזרה.
הוא רוצה את מארי.
הדמעות שוב הפעם מתחילות לזלוג. הפעם הוא מרגיש גם גוש בגרון, גדול כל כך עד שסאני מופתע שהוא לא נחנק.
מארי יורדת לקבר.
וסאני לא מסוגל להפסיק לבכות.
אבל הוא עדיין לא מרגיש דבר.

טוב
אז דבר ראשון, וואו.
ההתחלה.
אני לא ממש מכירה את סאני, אבל הקטע עם הבובה...
זה גורם לו להיראות מצד אחד פגיע, אבל מצד שני אדיש, כי הוא יודע שלא משנה לו מה אמא אומרת, הוא יקח את חמניה.
הוא חושף את החלל החסר, שכנראה גם בלב שלו, כשהוא מסתכל על הכיסא הריק של מארי.
ההורים שלו עצובים, אבל הוא די אדיש.
אחר כך מגיע הקטע שסאני די נפגע כי האנשים בכלל לא מדברים על מארי, אלא על שטויות יומיומיות ככל הנראה לסאני.
רואים שסאני מחפש הסחת דעת, ואז מגיע החתול. הוא מתרכז בו במקום בטקס. סאני מרגיש חלול.
והסוף.
פשוט עוצמתי.
"סאני לא מסוגל להפסיק לבכות.
אבל הוא עדין לא מרגיש דבר."
זה פשוט מדהים.
אחד הקטעים הבודדים שבאמת קראתי מילה במילה ולא רפרפתי.