כבר כתבתי לך מה דעתי על הפרק הזה. לדעתי החלק הראשון שלו כתוב בצורה פחות חלקה משאר הפרקים שפירסמת עד כה. כמו שכתבתי לך, זה לא מאוד קיצוני, זה בהחלט לא רע, ואפילו די טוב, אבל זה נוכח. מצד שני, החלק השני היה מצוין. מאוד נהנתי ממנו, חשבתי שהוא כתוב טוב, שהוא מעניין, ואני ממש מסוקרנת לראות לאן תקחי את הדמות של דורלין, כי נראה שאת מאפיינת אותה בצורה שונה וייחודיות יותר מהמקור. אז אני חושבת שבסכ"ה הפרק הזה מאזן את עצמו.

תודה רבה למאדמואזל ק וליעל שרה על התגובות.
ברשתוף י''ש אענה על שאלותייך:
נולנה היא בת דודה של קירייה לא בת דודתה. כלומר, אבא של נולנה הוא דוד של קירייה.
קירייה, לעומת זאת, היא בת דודתה של נולנה כי אמא שלה היא דודה של נולנה.
והצבא הוא באמת מאוד לא פמיניסטי, מאוד מאוד לא. שוב דבר בממלכה הזאת לא פמינסטי אפילו שהמלכה היא בת. כי אם היה לה אח צעיר, היא הייתה נאלצת לוותר למענו על הכתר. זה, אגב, קרה עם אביה ודודתה. אבל דורלין היא חיילת במשמר המלכותי, בתכל'ס, הם לא עושים כלום מלבד כמה תרגילים עם חרבות לא שימושיות ולפידים במצעדים. תפקידים כאלה, אין להם בעיה לייעד לבנות.

ראו הוזהרתם, הפרק המצורף לעיל לא מבוטא. אנשים שאלרגיים לשגיאות סימני פיסוק מחרידות, ראו הוזהרתם.
***




''אז אתם רוצים לומר לי שבמשך שבוע שלם ידעתם על דברים מוזרים שקורים בשממה האבודה ולא הודעתם לי?'' התרעמה המלכה נולנה בכעס. פניה היו אדומות ולראשונה בחייה נראתה באמת מסוכנת.
''היו לנו חשדות''. אמר שר הצבא מאודיר והסמיק במבוכה, ''חשבנו שלא כדאי להטריד את הוד מלכותה בחשדות והחלטנו לשלוח מרגלים ולברר''.
''אבל אני המלכה, לכול הרוחות! המלכה!''
''האם הוד מעלתה תרצה... לשמוע מה המרגלים מצאו?'' שאל מארגון בזהירות.
''כן, שיהיה''. ההבעה הזועפת פינתה את מקומה לעלבון.
''אני מאוד מצטער, הוד מעלתך- היועצים הם אלו שיעצו לשלושתנו; שר הצבא, הגנרל גרנץ ואנוכי, לבדוק את השמועות לעומק ואז לגלות לך''. לחש לה הגנרל מארגון כממתיק סוד.
''יש לכם- לכולכם- מזל שאני לא נוהגת להוציא להורג אנשי צבא''. אמרה המלכה וכשראתה את ההבעה על פני כל הנוכחים החלה לצחוק, ''בחייכם, אני מתבדחת. הנקודה היא שאני לא רוצה שדברים כאלה יקרו שוב, מובן?''
(זה... משעשע... אני מניחה? הומור של בני מלוכה, שפשוטו כמשמעו יכולים להוציא אותי להורג, תמיד היה מוזר בעיניי.)
אף אחד לא התנגד.
''בכל אופן, המרגלים חזרו אתמול בערב מהשממה האבודה. הם מדווחים כי היבשת ריקה מתושבים''. הצהיר הגנרל גרנץ.
''אבל להיכן יכולים להיעלם תושבי יבשת שלמה?'' תהה שר הצבא מאודיר בקול.
''אני חושבת שהם מחפשים נקמה''. אמרה קירייה ואף על פי שדברה בשלווה נדמה היה שמילותיה רעמו והדהדו בחדר.
''נקמה? על מה?'' שאל אחד הקצינים בבלבול.
''אני בוודאי לא היחידה בחדר שקוראת ספרי היסטוריה''. קירייה הביטה סביבה בחוסר אמון, ''טוב, אולי הם מחפשים נקמה על כך שבמשך כשש-מאות שנים הם נכלאו ביבשת השממה האבודה? אני ללא ספק הייתי כועסת''.
''אז יש לנו עסק עם פיות, טרולים ובנות ים? אני חושב שזאת לא בעיה עבורנו. כמה כבר יהיה קשה להילחם מול זבובים מנצנצים, אנשי אבן מטומטמים ונשות דגים?'' גיחך קצין אחר. ''וגם אם הם כן מהווים איום- למה שהם יתקפו דווקא אותנו?''
(זה היה מאוד גזעני, אני חייבת לומר. דברתי בעבר עם פיות, טרולים ובני ים. הם ללא ספק שונים מהסטריאוטיפ המכליל המחריד שנוהגים לומר עליהם. פיות אפילו לא אוהבות נצנצים!)
''אדוני הקצין, אני חושבת שזה מאוד מביך שכחייל וכקצין בצבא אלת'גורה אינך יודע מאומה על ההיסטוריה שלנו. יש ליצורים הללו כוחות אדירים וממלכת אלת'גורה היא הסביבה שהם נכלאו למשך זמן כה רב, הם זועמים בבירור''. התערבה הקצינה אנדיאה.
''אז מה את מציעה שנעשה?'' שאלה הוד מלכותה בייאוש.
''נוכל לכרות איתם ברית שלום''. הציע יועץ.
''נצטרך להבין מי עומד בראשם; אם במשך שש מאות שנים לא קרה דבר ופתאום הם החלו במרד כנראה נוסף גורם כלשהו שבוחש בקדירה נגדנו וממריד כנגד הממלכה את היצורים- השאלה המרכזית היא 'מי הוא?' ברגע שנבין את זה נהיה על הדרך לניצחון''. הסיק הגנרל גרנץ. ''למי יכול להיות משהו נגד הממלכה?''
***
''סליחה על השאלה, אבל בוער לי לדעת, גבירתי, איזה עניין יש לך נגד ממלכת אלת'גורה?'' פיה אחת הביטה בגבירה בברדס במבט מלא תמיהה כנה. היו לה אוזניים מחודדות מוארכות, עור ירוק כהה ועיניים חכמות שנצצו בתבונה.
''מה שמך?''
''פיקסדל, גבירתי''.
''ובכן, פיקסדל... תאמיני או לא- מבחינת החוק אני אזרחית אלת'גוריאנית. אני אהבתי את הממלכה בצעירותי ואני עוד אוהבת אותה בכל מאודי... זאת המלכה של אלת'גורה, נולנה, פגעה ביקר לי מכל- משפחתי. והיא תפגע עוד, תהרוס את העולם, אם תהיה לה הזדמנות. וזה מבחינתי עוון בלתי נסלח...'' היא חייכה חיוך עצוב אל פיקסדל, ''אבל ביחד נצליח לתקן את העוול, נכון?''
''איפה אנחנו נמצאים?'' שאל ניקס אחד בקול חורקני, נחיריו הדרקוניים התרחבו כשרחרח את האוויר. ולפני שענתה הגבירה כולם ידעו את התשובה. כאילו היא חיכתה שנים רבות בדמם עד שיגיעו את המקום ההוא- המקום שבו נהרס הכל מבחינתם ואולי דווקא יפתח בשבילם דלת חדשה- פונטא מיר. ולפתע, הגעגועים שבכלל לא ידעו ששוכנים בליבם נרפאו. איזה מקום קסום. פונטא מיר היה אי גדול, גדול כמעט כמו ממלכת אלת'גורה לבדה. הוא היה מחולק לשלושה חלקים; החלק הקטן ביותר שיושב על ידי פליטים בעיקר או פושעים שרצו להיעלם מעיני החוק. החלק הבא היה הגדול ביותר ועל אף שחיי הטבע שקקו בו, הוא היה שומם. כנראה התיישבות בחלק זה עדיין הייתה חלק מהטראומה של מלחמת העלפים- במקום זה שבו כעת יש פרחי בר נהדרים היו גופות ובמקום המים השוצפים במפלים זרמו נהרות של דם.
החלק השלישי הייתה רצועה דקה של מדבר לא טבעי, חול שעורב באפר שחור יותר מלילה חסר כוכבים. במרכז המדבר היה, מיותם וחסר דיירים; הארמון הקדום, השרוף למחצה וקודר של ממלכת אלת'גורה השלמה. ממלכת אלת'גורה שלפני המלחמה שקרעה אותה לשלושה חלקים וצילקה אותה לנצח. באופן אירוני, בחרה הגבירה להתגורר דווקא באיזור השרוף.
''אנחנו לא לבד''. הבחין לפתע אחד מהטרולים, ''אדם כלשהו מתקרב אלינו''.
המלך סווגוראל התקרב אל הנוכחים כשעל פניו המסותתות חיוך מעט זחוח. הוא היה מבוגר בשנים אחדות בלבד מהגבירה והיה ברור על פי התנהלותם שיש מאחוריהם היכרות רבת שנים. הוא קד בנימוס בפני רבבות היצורים, ''אני מבין שאולי אינכם סומכים עליי, זה הגיוני, אבל הייתי רוצה שתדעו שטובתכם עומדת לנגד עיני ואני נשבע שאעשה הכל כדי שהעוול יתוקן. הדרך היחידה, למרבה הצער, לטפל בעוול היא לקחת את מושכות השלטון מחסרת עמוד השדרה נולנה והעברתם אל מישהו שבראש מעיניו עומדים הצדק והשוויון''. בדומה לגבירה, הוא דיבר בשכנוע ובלהט רב.
''איך נצליח להילחם באלת'גוריאנים? הרי עברו יובלות מאז הפעם האחרונה שנלחמנו?'' השאלה עלתה מפיו של בן ים. הוא חייך ושפתי הדג שלו נפתחו מעט, חושפות שיניים חדות כסכינים.
''וכאן, יקירי, נכנס המודיעין''. אמר המלך סווגוראל וזקר את סנטרו בשעשוע. ''ואם יורשה לי להעיד, כל צבא היה רוצה לעצמו מודיעין כל כך... משפיע''.


***
אם לא תגיבו יבוא אליכם פיבס באמע הלילה, ייקח לכם את האף ויצעק בקול ''השנוז בידינו''
ראו הוזהרתם.

פרק מצוין. הקצב היה קצת מהיר מדי מבחינתי בהתחלה - נולנה מתחילה את הפרק כשהיא רותחת מזעם ותוך שני משפטים היא מפטירה "שיהיה" מוסיפה בדיחה גרועה (זו הנקודה לציין שאני כל כך אוהבת את הערות השוליים. כל כך.) ומתקדמים הלאה. זה לא מאוד אמין מבחינתי, במיוחד בהתחשב בקווי האופי של נולנה ספציפית. חוץ מזה הפרק היה די מוצלח. העובדה שהוא לא מבוטא קצת הפריעה לי לקרוא אותו בצורה חלקה, אבל אני תכף אשלח גרסא מבוטאת שלך אז זה לא ממש רלוונטי.
ממתינה להמשך:)

אני ממש אוהבת את הסיפור שלך! הוא מעניין נורא, בניית העולם מצוינת ואני חושבת שזה נהדר שאת משלבת תוך כדי הסיפור הסברים על העולם, הגזעים, אפילו דברים "סתמיים" כמו המיקום של כל ממלכה במפה ביחס לאחרות. זה עוזר להבין המון על הסביבה שבתוכה העלילה מתרחשת ואני אוהבת את זה ממש. את משאירה כל פרק עם המון ציפייה להמשך וזה מהמם לגמרי.
משהו ששמתי לב אליו וקצת מפריע לי בכל הפרקים כמעט זה בקטע של ניקוד אחרי דיבור - אם הדיבור מסתיים באמצע המשפט צריך לבוא אחריו פסיק ולא נקודה. למשל:
''אנחנו לא לבד''. הבחין לפתע אחד מהטרולים, ''אדם כלשהו מתקרב אלינו''. - לא
''אנחנו לא לבד'', הבחין לפתע אחד מהטרולים, ''אדם כלשהו מתקרב אלינו''. - כן
אבל זהו, חוץ מזה הכתיבה שלך באמת טובה וקולחת וכיף לי לקרוא כל פרק ופרק שלך. מחכה להמשך!

תודה על התגובות.
תודה להוד דוכסיותה הנשגבת, הוד קלישותה, על הביטוא.
***



''שלחנו הודעות אל ממלכות שכנות. אודית'רן הודיעו שישלחו תגבורת בעת הצורך ושזוהי צרה משותפת שעלינו לעמוד כנגדה מאוחדים. קמרדון הבטיחו שיעשו משהו, אם כי עדיין לא ברור בדיוק מה, על מנת שהשלום היבשתי לא יופר''.
''וקולאדריס?"
''הם עדיין כועסים בגלל האופן שנהגנו במלחמה הקטנה. הגיוני. אבל אני סבור שהם לא יחברו ליצורים, מאחר ויש בין הממלכות מסחר ושלום ואני משוכנע שהם לא יפרו אותו''.
''האם למודיעין יש מושג היכן נמצאים היצורים?''
''על פי שמועות הם נמצאים הרחק מכאן, בחופים המערביים של ממלכת אמרלד''.
''ממלכת אמרלד? אבל היא כל כך רחוקה!'' נדרכה המלכה נולנה וגבותיה התכווצו בפליאה. ''מה יש להם לחפש שם?''
''זה הגיוני מאוד, למען האמת. ליצורים מאז ומעולם היה קשר טוב יחסית עם הגמדים ואין שום קשר או ידידות יוצאת דופן בין אלת'גורה לאמרלד, והאמרלדים ידועים בנשק שלהם. זה רק הגיוני שהם יפנו אליהם''. השיבה הקצינה הבכירה אנדיאה והנידה בראשה.
''אז מה התוכנית שלנו? כבר למעלה משישים שנה לא הייתה מלחמה בממלכת אלת'גורה. הצבא שלנו הפך לצבא של מצעדים וטקסים חגיגיים ואנחנו מתמודדים עם אויב שאפילו המיקום שלא לא ברור במאת האחוזים. אנחנו צריכים תכנית''. אמרה נולנה והסתובבה בחדר במעגלים.
''הוד מעלתה, אני מציע שנשלח את הכוחות החשאיים שלנו - הקבוצות הקטנות והמיומנות ביותר - שיתגנבו אל המקומות שבהם נמצאים היצורים ו -''. פתח מארגון ונקטע על ידי רעהו לתפקיד.
''באמת, הגנרל מארגון, אנחנו לא באמצע של סיפור מתח אלא בתחילת קרב עקוב מדם. הוד מעלתה כבר אמרה שאנחנו לא בטוחים היכן נמצאים היצורים ולשלוח את קבוצות החיילים הטובים ביותר לא יסייע להפוך את המלחמה קלה יותר. לא, צריך להתרכז בחיזוק הגבולות. לממלכת אלת'גורה יש חיל ים נהדר וגם צי מרגלים, נוכל באמצעותם לבטח את גבולות החופים וערי הנמל''. הגנרל גרנץ שילב את זרועותיו זו בזו והביט בנוכחים כאילו הוא רק מחכה שינסו להתווכח איתו.
שר הצבא מאודיר בחן את המפה הענקית שנפרסה על השולחן. ''אבל אתה יודע, גנרל, לאלת'גורה יש גם גבולות יבשתיים''.
''נוכל לאבטח אותם כמו שנאבטח את גבולות הים. זה לא יהווה אתגר''. התערב קצין בכיר סמוק פנים.
''אני מסכים, לא התכוונתי לגבולות היבשתיים הרגילים, דיברתי על גבול המדבר. אם האויב יחדור אל הממלכה זה יהיה משם''. ענה מאודיר.
בצד המערבי ביותר של אלת'גורה, כמעט באמצע היבשת, הייתה רצועה של מדבר ומאחוריה הכפר סולניס. אף על פי שתושביה נחשבו אלת'גוריאנים, מלבד תשלום מיסים מזדמן לא היה קשר רציף איתם. אם היצורים יצליחו לחדור לשם דרך אודית'רן, קולאדריס או קמרדון, הסיכויים שלהם לכבוש את הממלכה יגדלו.
''צבא לא יצליח לעבור מדבר גדול כל כך. הימים לוהטים - עניין מסובך בשיריון ברזל - והלילות קרים. השמש החמה מעייפת את הסוסים ואת רוכביהם והיעדר המים יכול גם הוא לפגוע בעת קרב''. אמרה אנדיאה.
''אז אולי כדאי לשלוח לשם יחידים, כמה חיילים מוכשרים שיהפכו את סולניס לחיילים ויגנו על עצמם משם.'' הציע גרנץ לאחר מחשבה קלה.
''זה רעיון... פשוט גאוני''. המלכה אמרה בהתרשמות. ''ובכן, הגנרל, אתה ללא ספק חייל מוכשר. האם תרצה ללמד את תושבי סולניס להילחם למען הממלכה?''
''אני אשמח, הוד מעלתך. כמה חיילים יצטרפו אליי?'' דרש הגנרל לדעת, מחשב בראשו את הציוד שכל אחד יצטרך לשאת ואת כמויות האוכל.
''סלחו לי על ההתערבות,'' אמרה הקצינה הבכירה אנדיאה. ''אני חושבת שכדאי שהגנרל גרנץ יצא לבדו למשימה הזאת. הוא חייל מוכשר ללא ספק וכמו שהוא אמר קודם - לשלוח את קבוצות החיילים הכי טובים שלנו לא יעשה את זה קל יותר. לא, זאת צריכה להיות משימה יחידנית''.
''הוא צריך מורה דרך. האם ישנו חייל שבא מאזור המדבר? הדבר האחרון אנחנו צריכים הוא גנרל שילך לאיבוד''.
''ישנה, למען האמת. חיילת אחת של המשמר המלכותי ושמה דורלין''. קרא פתאום מפקד המשמר. מאז ההחמרה במצב הבטחוני הוא הצטרף לכל ישיבה ואסיפה, אולם הייתה זו הפעם הראשונה שבאמת דיבר.
פיצ'ר כמעט לא הצליח לעצור בעד עצמו מלהגיד: 'איזה כיף. זמן איכות עם החיילת שעמדה על יד הספרייה!' בטון הכי סרקסטי שלו. למרבה השמחה, הגנרל גרנץ היה זה שדיבר; ''היא עברה את הבדיקות הרגילות? כלומר, אמינות וכיוצא בזה?''
''כל חיילי המשמר עוברים אותן, הגנרל''. נעלב מפקד המשמר.
''בסדר, בסדר, תודיעו לחיילת הזאת שתתכונן. נצא לדרך מחר''.
***
''פלאדוויק, יקירתי, מה עשית הפעם?'' שאל המפקד ברשעות, קולו הרך מהווה ניגוד מוחלט לפניו ולאופיו.
''לא עשיתי דבר שאיננו קשורה, המפקד, עשיתי כל שנתבקשתי''. השיבה החיילת בכנות.
''באמת, יקירתי? אם כך, מדוע המלכה נולנה עצמה מזמנת אותך אל המשרד שלה? את עד כדי כך אסון מהלך, פלאדוויק?'' הוא חייך אליה חיוך שחשף שיניים במצב מתקדם של ריקבון וסירחון של שיכר זול.
''המלכה?'' שאלה דורלין בבהלה. ''אבל המפקד, אני נשבעת. לא עשיתי דבר שחרג מהכללים''. מחשבה איומה עלתה בדעתה. האם היה זה הגנרל גרנץ שדיווח על התנהגות לא ראויה? היא לא יכולה להיות מגורשת. לא יכולה.
''כן, יקירתי, רוצי מהר אל משכנה ואולי היא תחוס על ראשך''. כעת המפקד שלח אליה חיוך משועשע, כאילו הוא מצפה שהמלכה תחליט להוציא אותה להורג.
היא רצה כמו רוח סערה ואפילו לא הסדירה את נשמתה לפני שנכנסה למשרד. החדר הקטן היה מעוצב בטוב טעם אם כי בצורה מעט מיושנת. על הקירות היו ציוריהם של המלך פיאונלד והמלכה מיראיל המנוחים, הוריה של המלכה הנוכחית. מאחורי שולחן כבד ישבה המלכה נולנה ובצדו האחר, על אחד מהכיסאות המרופדים, ישב הגנרל גרנץ. הו, נהדר, אז הוא באמת הסיבה שהיא כאן. דורלין הייתה כה מבוהלת שאפילו לא הבחינה שגם הגנרל עצמו מרגיש לא בנוח במעמד.
''דורלין פלאדוויק, חשבתי שניפגש שוב''. הוא אמר לה, כנראה באישור הוד מלכותה, בטון סתמי כאילו הם משוחחים על מזג האוויר.
''הגנרל, אתה מכיר אותה?'' שאלה המלכה חרש, מופתעת שלא סיפר לה על כך.
''יצא לנו להיתקל אחד בשנייה''. הוא השיב. טון דיבורו עדיין היה סתמי להחריד.
''שבי, בבקשה''. הורתה המלכה לנערה המבוהלת. ''דורלין פלאדוויק מכפר סולניס. נבחרת למשימה חשובה מאוד, האם תסכימי - בתשלום מיוחד, כמובן - להוביל את הגנרל אל כפר הולדתך? אנחנו מעוניינים לחזק את הקשר עם הכפר''.
''אז אתם לא... תערפו את ראשי או תתלו אותי בכיכר העיר?'' המילים נפלטו מפיה של החיילת הצעירה לפני שהספיקה לחשוב.
''הו, לא, אנחנו לא עושים דבר מהסוג הזה. למען האמת, את תועלי בדרגה ותהפכי לנווטת משלחות, ותעמדי בראש כל משלחת שתישלח בעתיד אל סולניס''. הוד מעלתה חייכה חיוך מעודד אל דורלין. ''האם תרצי את התפקיד?''
דורלין העיפה מבט מתוח לכיוון הגנרל גרנץ שהביט בה בריכוז רב, פוכר את אצבעותיו. הוא חיכה לשמוע את תשובתה. ''כן''. היא החליטה בטון נחרץ.
''נהדר. תלבשי את בגדי המסע שלך. מחר תצאו לדרך''. אמרה המלכה בחיוך. ''ערב טוב ובהצלחה''.
לבה של דורלין פרפר בהתרגשות; לא מסלקים אותה מהצבא, היא הולכת לפגוש את משפחתה שוב ונראה שאפילו הגנרל גרנץ לא דיווח עליה. איזה לילה מאושר.
(גם הלב שלי מפרפר מידי פעם בהתרגשות. כשזה קורה, דבר ראשון מוודאת שאין לי התקף לב.)
''נו, פלאדוויק, חביבתי?'' המפקד סינן ברגע שיצאה מהארמון. היא תהתה אם הוא מרגל אחריה.
''למרבה הצער לא מתכוונים להוציא אותי להורג''. היא סיפרה לו בגיחוך קל. ''מצטערת לבשר לך, אבל נראה שקיבלתי תפקיד. ערב טוב!'' אמרה אל מול פניו הנדהמות.
הוא הביט בדמותה העליזה חוזרת אל מגורי החיילים ותהה מה לכל הרוחות קרה בזמן שהייתה במשרד. הוא הרגיש קנאה דמויית צביטה בלב. פלאדוויק מקבלת תפקיד והוא תקוע במשרה הארורה הזאת כבר עשרים שנה מבלי להתקדם. הוא יכול לבכות, אבל לא, דורלין עוד תבכה. הוא היה משוכנע. וכשהיא תבכה בגלל שהתפקיד גדול עליה הם יבעטו אותה בחזרה אל התפקיד הקודם שלה - חוטפת הצעקות הבכירה.
אולי היום הזה עוד יכול להשתפר.
(כן... אני לא מחבבת אותו.)

היה לי משהו שממש רציתי לכתוב לך בתגובה לפרק הזה ואמרתי לעצמי אני אחכה ואכתוב את זה בתגובה המסודרת ועכשיו שכחתי את זה אוף.
אמממ.
על כל פנים. פרק טוב. אני ממש אוהבת את תיאורי הגיאוגרפיה והפוליטיקה שלך, למרות שלפי דעתי כדי למתן אותם בתחילת הספר - עד כה זה בסדר, אבל אם תוסיפי במינון כזה זה יתחיל לעצבן. אני ממש מחכה לקרוא על דורלין של הגרסה הזאת! בנוסף, אם אני לא טועה, הסיבה שכתבת לפגישה של דורלין ופיצ'ר הרבה יותר הגיונית מהסיבה המקורית, והיא משתלבת מושלם בעלילה אז יופי על זה.
אני אוהבת את ההערות! אני לא יודעת האם כבר כתבתי לך על זה, אבל זה לגמרי האלמנט האהוב עלי בגרסה המחודשת.

שקד:
אמממ... לא?
כשאת מצטטת אמירות של אנשים, ככותבת בעברית יש לך שתי אפשרויות; לשים את סימני הפיסוק לפני סגירת מרכאות או אחריהן. נכון, כיום זו שיטת תרגום/כתיבה פחות פופלרית, ולכן פחות נפוץ למצוא אותה, אבל זה לגמרי תקין. אם את רוצה רק דוגמה לסדרה מאוד מפורסמת שמתורגמת בצורה הזאת - הערפילאים, בתרגום המצוין של צפריר גרוסמן מתורגמת בצורה הזאת. זה יותר מסורתי ופחות פופולרי בכתיבה מודרנית, אבל לדעתי זו היתה הבחירה הנבונה מבחינתך, נטע, בדיוק כמו הבחירה להשתמש ב"עלפים" ולא ב"אלפים". זה מבסס את הסיפור בצורה הרבה יותר מוצלחת.

קרדיט לקליש-בצל על הביטוא.
***



אדם נמוך קומה עטוי ברדס אפור עמד זקוף בסירת עץ קטנה. לו רצה היה יכול להגיע למקום בלי כלי שיט, אבל עברו עידנים מאז הפעם האחרונה שהוא ניסה דבר כזה והוא העדיף לא להסתכן. ווילברט הגיע לחוף שטוף שמש ובחן את הסביבה שהייתה כה מוכרת וכה זרה בו זמנית. במרחק הליכה סביר יחסית הייתה טירת הבדולח ועל ידה היכלי הועד. הוא ניחש שבוודאי ישנן הגנות קסומות מסביב לטירה, אבל דברים מסוג זה לא באמת ישפיעו עליו.
הוא ראה גדר עצומה, אפילו יחסית לעיניו של אדם שראה את אחרוני הנפילים בימי חייו. ווילברט ליטף בהיסח הדעת את הגדר. היא הכילה אנרגיית ברקים; צפוי, אבל מחוכם. מהעבר השני של הגדר, לצילה של טירת הבדולח היה ניתן להבחין בנערים, בחורים וזקנים בגילאים שונים ומגזעים שונים -עלפים, בני אנוש, גמדים - משוטטים, לומדים, מדברים או מתאמנים על מה שלמדו בשיעור האחרון. הצעירים שבהם לבשו בגדים לבנים נקיים וענדו תגים צבעוניים. הוא ניחש שהתגים מסמלים את הענף שבו הם עוסקים.
פעם מאגיה הייתה שייכת לארבעה עלפים בלבד. הם היו נהדרים. מדהימים. ארבעה בכל דור. אבל היו גם אלו שחוננו. בני אנוש, עלפים או גמדים שחוננו ביכולת להשתמש במאגיה הטבעית שקיימת בעולם ולהפוך אותה לקסם.
העל טבעי הזה חולק לשלושה; כישוף (שצבעו היה כחול), שכלא את המאגיה בתוך קמעות והשתמש בהם להגברת יכולות או לקיחתן. קסם (אדום), שמטרתו הייתה שימוש במאגיית הטבע כדי להתגבר על כוח בסיסיים, כגון יצירת סערות או שיכוכן. נבואניות או ידעונות (צהוב), שמטרתה לכופף את המאגיה ולגלות הבזקים מהעתיד. למרבה הצער, עברו כבר עשרים ושלוש שנים מאז הצליחו הנבואנים לחזות בנבואת אמת, וגם כשזה קרה - הנבואות היו מחרידות.
(יש לי דודנית מדרגה שלישית שהיא נבואנית, היא באמת מחרידה. למרבה המזל, אין שום סיכוי שהיא תקרא את הספר. היא לא אוהבת לקרוא כי היא חוששת שהיא תחזה בסוף לפני שיתרחש.)
ווילברט שנא למשוך תשומת לב מיותרת. הוא אהב לחיות בצללים וזו כנראה הסיבה שהצליח לשרוד שנים רבות כל כך לעומת שאר בני מינו. אבל ייתכן שהזדמנות טובה יותר לא תגיע. עטוי הברדס חצה את הגדר כאילו לא הייתה יותר ממפל מים דק ולא מזיק שבמקרה נקרה בדרכו.
אף אחד מהכסילים בחצר לא הבחין בו מלבד אחת. ווילברט לא חשב שאי פעם ירגיש ככה, אבל היא הצליחה להפתיע אותו כשצצה מאחוריו.
''אני פרופסור הווינגורת', אדוני, ואתה... אתה צריך להיות הגארווירגן רב העוצמה!''
(חיפשתי באינספור שפות עבשות את משמעות המילה גארווירגן. בתרגום גס, משמעותה היא 'המעניק'.)
ילדה טובה. חשב ווילברט. אין ספק שהקשיבה לשיעורי ההיסטוריה. ''אני מעדיף שיקראו לי ווילברט, גברתי הפרופסור. ואני מניח שאת קוסמת?''
''פרופסור לקוסמות. כן. בסך הכול כופפתי את האור''. אמרה כאילו מדובר בדבר לא יוצא דופן במיוחד. ''האם תרצה לסייר בטירה? אבותינו הרוחניים בנו אותה על פי חזונך האישי, ואני בטוחה שמאוד תתרשם''. הפרופסור הייתה בת אנוש בסביבות גיל הארבעים לחייה אבל עיניה הכהות נצצו כעת בהתרגשות כמו עיניה של ילדה קטנה. על פי עורה השחום ומבטאה העדין הוא העריך שהיא באה מאדונרגיה, אם הממלכה הזאת עוד קיימת. הרבה דברים משתנים בשש מאות שנים.
''אני אשמח, גברתי''. הוא אמר ואז קימט את מצחו בתהייה. ''אם כי, עליי לומר, אינני מבין כיצד זיהית אותי ברגע שנכנסתי לחצר''.
''טוב, אפשר לומר שאתה די מפורסם''. היא השיבה בחיוך חושף שיניים.
הם נכנסו לטירה. הדבר הראשון שהוא הבחין בו היה ששמה של טירת הבדולח בהחלט הלם את הבוהק שהוא רואה בעיניו החיוורות. ואז הוא הבחין בפסל שלו. זאת הייתה גרסה ענקית אך מדויקת של עצמו; אותן עיניים שרואות הכול אבל בו בזמן ריקות מהבעה, אותו פרצוף חסר גיל שנראה זקן וצעיר ביחד. גם ווילברט של העבר עטה ברדס, אבל על ברדס האבן התנוסס תליון דמוי דמעה בצבע טורקיז. לפתע הוא נזכר במטרה שלו, הסיבה האמיתית שבגללה הלך אל החופים המערביים. פרופסור הווינגורת' המשיכה להסביר לו על חזון בית הספר שהוא עצמו עזר בהקמתו.
''אני מצטער, אולי ניתן להמשיך בסיור בפעם אחרת? יש לי משימה דחופה למדי''. הוא כחכח בגרונו. ''הייתי שמח לראות את אגף הנבואנים ואת חברי הועד. האם ניתן להיפגש עמם?''
''אני אגיד להם שרצית לשוחח עמם. בינתיים, בוא עמי ואראה לך היכן האגף''.
אגף הנבואנים היה פחות מרשים מהאגפים האחרים. על הקירות הצהובים היו ערמות של ספרים מאובקים ובקבוקונים שהכילו נבואות אמת. עברו שש מאות שנים מאז בנה את המקום, ארבע מאות שנים מאז החליט ווילברט של אז, שכונה גארווירגן, להרדים את עצמו למשך תקופה ארוכה ולהתעורר כשהעולם יהיה פחות אבוד. אבל כעת הוא הבין שהעולם אבוד יותר מאי פעם.
והמצב עוד יתדרדר אם הוא לא יעשה משהו.
***
שני העלפים שתקו בדרכם. הם רכבו כבר כמעט חצי יום, כל אחד על הסוס שלו, ועוד לא הגיעו אל רצועת המדבר. הסוס של כל אחד מהם צויד בכלי נשק רבים, באוכל ובכסף.
גרנץ כמעט התייאש ובקושי הבחין שמזג האוויר נעשה חם והאדמה נעשתה חולית. הערב ירד והגנרל תכנן להדליק אש.
''לא כדאי''. יעצה לו דורלין. ''עדיף שנעצור ללילה. אש תמשוך אלינו שודדי מדבר או גרוע מכך''.
בלית ברירה הוא נאלץ להקשיב לה ועצר את סוסו. פיצ'ר בצע את אחד מכיכרות הלחם לשניים והאכיל את הסוסים במספוא. ''מתי נגיע לסולניס?'' שאל.
''עוד יומיים וחצי, אם לא יהיו עיכובים מיוחדים. אם תרצה, יש מזרחית מכאן אכסניית דרכים. היא אמנם תאריך לנו את הדרך אבל - ''
''זה בסדר, אני אסתדר בלי מיטה לכמה ימים. למען האמת מה שיותר מטריד אותי הוא הערפל''.
''אתה שומע את זה?'' היא שאלה בלחש, כמעט מייד. ''אנחנו לא לבדנו כאן''.
הוא הרים את מבטו והבחין בדמויות מטושטשות. הוא הכיר את השיטה, להתקרב לקורבנות בעודם חסרי ישע בערפל. ''אנחנו באמת לא לבדנו כאן''.
''שודדים, או גרוע מכך, סוחרי עבדים''. אמרה הנווטת בבהלה. היא עצמה את עיניה לרגע והאזינה לדנדון פעמונים, ''מהר, תכין את הכסף''.
''זאת התוכנית שלך? להביא להם את הכסף?'' שאל גרנץ, שהרגיש מעט מרומה.
''לא, לא, הכסף הוא רק הסחת דעת''. עיניה הירקות חיפשו אחר צמח מסוים והן אורו כשראו את עליו הקמוטים.
מהר מאוד השודדים התקרבו. הם לבשו גלימות צבעוניות יפהפיות שעוטרו בנוצות ובחרוזים בוהקים.
''את הכסף,'' סינן אחד שצלקות קרב השחיתו את פניו. ''אחרת - '' הוא ליטף את חרבו - ''המתוקונת שלי תצטרך לפעול, אתם לא רוצים לראות אותה בפעולה''.
הגנרל הוציא את הכסף ותהה מתי התוכנית של דורלין תתחיל לעבוד -
''טיפשים, אתם באמת לא יודעים מי אני? זה כל כך מאכזב...'' ברק ורעם נשמעו ודורלין חייכה חיוך מפחיד, קצות שיניה נחשפו. ''אני היא דורלינ-דה מכשפת המדבר, ואני מקללת אתכם ב... גשם!''
''גשם לא מרתיע אותנו. אנחנו אוהבים גשם''. לגלג ראש השודדים, אם כי חברי כנופייתו נסוגו מעט.
''באמת?'' היא רכנה אליו קלות, מנופפת בידה הימנית, ''מעולה. תראה את זה בתור מתנת יום הולדת ממני''. ובאותה השנייה, החל לרדת גשם.
''מכשפה!'' יבב אחד מהם.
''מכשפה!'' אישרה דורלין וחיוכה התרחב, ''רוצים לראות מה עוד המכשפה מסוגלת לעשות?''
היא מעולם לא קבלה מהם תשובה. השודדים לקחו את רגליהם וברחו מהמקום.
''וואו''. פיצ'ר היה הראשון לדבר, ''זה היה מדהים! איך עשית את זה?''
''אתה רואה את הצמח ההוא ששם? העלים שלו תמיד מתקמטים לפני גשם''.
''אבל אם הם שודדים הם בוודאי אמורים להכיר את המדבר טוב, לא? איך הם לא הבחינו בצמח?'' הוא הקשה.
''תראה, הגנרל, אני לא מבינה בדברים רבים, אבל אני בהחלט יודעת איך מתנהגים במדבר, והכלל הראשון הוא לא ללבוש בגדים בוהקים שמושכים תשומת לב. אפילו השודדים הרגילים מיישמים אותו. חיברתי את זה ביחד עם המבטא הנוראי שלהם והסקתי שהם לא מקומיים''. העלפית משכה בכתפיה כאילו מדובר בדבר שגרתי.
''וואו''. מלמל שוב פיצ'ר. החיילת הזאת ללא ספק הרשימה אותו מאוד.
(שם הצמח, למקרה שתהיתם, הוא 'קמטן רפוי'. פעם טעמתי סלט שתובל באמצעותו, לא מומלץ.)

פרק נחמד.
מעניין איך יתקשר החלק הראשון בהמשך. הוספת לנו עוד מידע מסקרן וקו עלילה.
בנוגע לחלק השני הוא הרגיש.. קל מדי? כלומר את מציגה פה את הידע של דולורין, שזה חשוב אבל זה פרק פשוט יחסית לשאר הסיפור. לא בהכרח רע רק מפתיע מעט. לא הייתה תקדמות משמעותית בעלילה.
בכל מקרה, פרק טוב, כמובן. אני מחכה לבא כי זה באמת מעניין מה יהיה איתם.

אני בבית ספר אז אני אהיה זריזה.
פרק טוב. חלק ראשון פשוט מעולה. נורא נהנתי מהכתיבה שלך ובמיוחד הופתעתי לגלות עוד על הדמות של ווילברט - לא זכרתי שהיה לו עומק ורקע בסיפור המקורי, וזה נחמד לראות איך את מפתחת ומרבדת את הדמויות בגרסה החדשה. כן הרגשתי שהוא היה קצת מהיר מדי - מהר מדי עברנו בין ווילברט שמנסה להתחמק מאנשים לאישה שעוזרת לו בלי שום סיבה ברורה, וכנ"ל לגבי הקטע עם דורלין ופיצ'ר - כל הסיפור של השודדים היה מהיר מדי וזה הרגיש קצת לא אמין.
התוספת על הבוטניקה של העולם היתה מצוינת! ממש מגניב, מאוד אמין, אני לא אופתע אם אגלה שזה מבוסס על צומח אמיתי.
מחכה להמשך.

קרדיט לקופה הקלישאתית שאימצה אדם עם כובע צהוב.
וכן, אני מודעת שהכול מאוד מהיר וזה לא הפרק הכי טוב שאי פעם נכתב וסביר להניח שלאלו מכם שאשכרה קוראים ומגיבים תהיה הרבה ביקורת. אבל אני אוהבת אותו :)
***



כמעט שלושה ימים עברו מאז יצאו השניים לדרך ומסעם עמד להסתיים. פיצ'ר הביט בדורלין. היא שתקה. בזמן שעבר הוא למד להכיר את שפת הגוף שלה והבחין שהיא מוטרדת ממשהו. ''מה קרה?'' שאל בעדינות, מאט את הסוס.
''כלום... זה פשוט... אני מתגעגעת למשפחה שלי... אני מצפה לראות אותם בקרוב''.
פיצ'ר שמע מעט מאוד על משפחת פלאדוויק מפיה של דורלין. בניגוד אליה, הוא הרגיש מתח מוזר לקראת הפגישה. ''זה בסדר, זה טבעי שתתגעגעי אליהם. בקרוב נפגוש אותם, נכון?''
''עכשיו. למען האמת''. הייתה התשובה. כעבור דקה הם הבחינו בשלט מתפורר שהכריז: ''סולניס''. פיצ'ר הבחין שבאזור הזה יש מעט יותר צמחייה, דבר שזה לא מנע מהכפר להראות... ובכן, עלוב.
רחובות השוק היו מצחינים ומלוכלכים, רוב תושבי הכפר שהיו מחוץ לבתיהם עבדו עבודות משא, אפילו ילדים. השניים עקפו באר מים והגיעו לבית קטן שכמו כל בתי הכפר היה בצבע חול. הוא ללא ספק נחשב למטופח יחסית, אבל אפילו העובדה הזאת לא הספיקה כדי להסתיר את האסם המתפרק שהיה זקוק בדחיפות לצביעה ואת הקירות המתפוררים.
החיילת ירדה בקפיצה מגב הסוס ומבלי לחכות לגנרל דפקה על הדלת.
עלפית, ללא ספק אמה, פתחה את הדלת. היא לבשה שמלה עשויה אריג גס. פניה הסמוקות מעבודה הוארו למראה בתה. ''דורלין!'' היא קראה וחבקה את בתה ביד שלא אחזה במצקת. הן היו שונות כמו אור וחושך, אך חלקו את אותו אף ארוך ומחודד. לפתע גברת פלאדוויק הבחינה בפיצ'ר, ''ומי זה?'' שאלה בלחישה קולנית. ''בן הסוחר?''
''נעים מאוד, גבירתי, אני, אממ, ידיד של בתך מהצבא''.
''הו, אני מצטערת. איפה הנימוסים שלי? כנס, כנס. עוד מעט האוכל מוכן ואני מניחה שאתם רעבים''. השמש עוד לא שקעה לחלוטין אבל זוהי כנראה השעה בה אוכלים ארוחת ערב בסולניס.
גברת פלאדוויק חיבקה את בתה שוב ונשקה ללחייה, פיצ'ר לא יכול היה שלא לחוש צביטה קלה בלב. אימו מעולם לא התנהגה לידו ככה.
''איפה אבא? והבנות?'' שאלה דורלין, עיניה ברקו בהתרגשות מרגע שנכנסה לבית משפחתה והיא החלה לטאטא במרץ את חלל החדר.
''אבא מטפל בתרנגולות. יותר מחצי מהן מתו לאחרונה, אבל אנחנו מקווים לטוב. הבנות מוכרות ביצים בשוק. הם בוודאי יחזרו בקרוב''.
כמה דקות לאחר מכן נכנסו לבית ארבעה עלפים. מר פלאדוויק היה אדם גבוה, קירח, מיוזע ועם ריח של נוצות. שלישיית הילדות שנכנסו אחריו, בנות לא יותר מאחת עשרה שנים, דמו בצורה מדהימה לאחותן הגדולה.
''תכיר, פיצ'ר:'' הציגה דורלין בגאווה את משפחתה. ''אבא, אמא, נואלין, ווילאין וכולדין''. ווילאין הייתה מעט נמוכה מאחיותיה, כולדין נראתה כאחות הבוגרת ונואלין הייתה - או לפחות כך סיפר חיוכה השובב - הצעירה מבין כולן.
לאחר סבב החיבוקים והנשיקות שגרמו לגרנץ להרגיש מעט לא בנוח וסיפקו לו תירוץ ללכת לקשור את הסוסים, אמן של הבנות שאלה את כולדין, שהזדקפה בארשת חשיבות בתגובה, ''כמה?''
''חמישה ג'נים''. הייתה התשובה.
(די קשה לחשב ערך של מטבע ישן כמו ג'ן, אבל אני יכולה להבטיח לכם שחמישה ג'נים בשביל משפחה שלמה זה לא מספיק.)
''זה הכול?'' שאלה וקמטים נחרצו בגבותיה. לאחר כמה שניות גברת פלאדוויק התעשתה ונזכרה שהיא לא אמורה להראות מודאגת יותר מדי. במיוחד לא ליד אורח. היא חייכה חיוך מעושה רחב. ''בסדר, בואו נלך לאכול''.
כיכר לחם שחורה הונחה על השולחן ליד קערת דייסה אפרפרה. לא היה צריך להיות גאון כדי להבחין שהכמות לא תספיק לכל הנוכחים. ידיו של מר פלאדוויק התהדקו סביב משענת הכסא. הוא ואשתו החליפו מבטים מהירים.
''סלחו לי, כמעט שכחתי מהאוכל''. אמר פיצ'ר, הוא הלך במהירות אל האוכפים והוציא משם את האוכל שנשאר.
''הו''. מלמלה אמה של דורלין ולחייה חוורו. ''אנחנו לא יכולים ל... זה יותר מדי''.
''אני מתעקש, מן הראוי שלאחר הכנסת אורחים שכזאת אביא משהו''. אמר פיצ'ר בסמכותיות כזאת שאפילו למר פלאדוויק בעל הגאווה העיקשת היה קשה לסרב.
''אז מה אתם עושים כאן, פיצ'ר, דורלין?'' תהתה נואלין. היא הייתה אמורה ללכת לשון, מהרגע שבו נגמרה הארוחה, אבל אלו לא היו נסיבות רגילות.
''אנחנו במשימה מטעם הוד מעלתה''. הייתה התשובה של דורלין.
''ואתם מתכוונים ללכת לשליט הכפר עכשיו?'' שאל אביה. ''האם לא עדיף שתחכו עד הבוקר?''
''זאת משימה מסוג המשימות שכדאי למהר לעשותן, אדוני''. אמר פיצ'ר. ''ועדיף עכשיו מאשר מאוחר''.
''ילד חכם''. הנהנה אמה של דורלין, ''אבל תחזרו לישון, נכון?''
דורלין אישרה, מקווה שאכן יימצא מקום בביתה הזעיר.
שניהם יצאו מהבית ופנו לכיוון בית השליט. ''המשפחה שלך נהדרת''. סיפר לה וחייך. זה לא היה חיוך הגנרל גרנץ שלו. למעשה, הוא לא ממש זכר מתי הגנרל גרנץ דיבר איתה לאחרונה. ''אבל, סלחי לי על חוסר הנימוס, אני קצת מבולבל, למען האמת. ידוע לי כי המלכה שלחה כסף רב כדי לפתח כפרים כמו שלך. לאן נעלמו כולם?''
''הו,'' אמרה דורלין במרירות. ''הם כולם הושקעו במבנים ציבוריים''.
''מבנים ציבוריים?''
''כן. ביתו הפרטי של המושל, למשל''.
הם עצרו מול בית שהיה גדול ומרשים בהרבה משאר הבתים. על ידי הדלת הרחבה עמדו שני שומרים. הם פתחו את הדלת לאחר שפיצ'ר הציג בפניהם את חותם המלכה. הם פסעו במסדרון עטור השטיחים ועצרו מול טרקלין שעוצב ביוקרה חסרת טעם.
על כיסא עץ מגולף התרווח מולם השליט. אדם בעל חזות עצלה וחיוך מדושן עונג. בניגוד עז למשפחתה של דורלין, ניכר היה שהוא מעולם לא חשש שייגמר לו האוכל. על הרצפה ישבו מספר ילדות בבגדי שרת, הן היו בגילאים שונים ונראו שונות מאוד זו מזו, הדבר היחיד שאפיין את כולן היה הבעת הכניעות על פניהן. ככל שהם המשיכו להתקרב, כך פיצ'ר סלד יותר ויותר מהעלף שישב מולו.
(כל הכבוד, פיצ'ר, ילד טוב.)
''אדוני השליט''. אמרה דורלין וקדה קידה מלאת התרפסות. היא פחדה ממנו, התחוור לפיצ'ר. הוא מיהר לקוד אחריה, עוקב בעיניו האפורות אחר ראש הכפר.
הם שטחו בפניו את התכנית ללמד את בני הכפר הגנה עצמית. הוא נראה משועמם. ''אני מבין. למרבה הצער, הגנרל פיצ'ר איסליס גרנץ ונווטת המשימות דורלין פלאדוויק, אני לא רוצה''.
הגנרל התנער מההלם מכך שראש הכפר יודע עליו כל כך הרבה ואמר בקול תקיף; ''אדוני, אין לך את הסמכות לסרב לפקודות המלכה''.
''יש לי אישור מהמלכה לעתיד, למען האמת. הגברת באה אליי ודברה איתי על כך שהיא בקרוב תשלוט בכל אלת'גורה. מה אוכל להגיד? היא נשמעה משכנעת. היא הבטיחה שתשלח עוד ג'נים למימון... מבנים ציבוריים... והורתה לי לעצור את שניכם''. הוא בחן את ציפורניו בזמן שדיבר עמם, כאילו נושא השיחה הוא משעמם ורגיל כמו מזג האוויר. הבעתו לא השתנתה גם כאשר שלח את שומריו לעצור את שניהם.
''אל תתקרבו, אני מאוד מיומן בשימוש בחרב''. איים הגנרל בעודו שולף את חרבו מנדנה. השומרים נרתעו מעט. כלי הנשק הנוכחיים שלהם לא באמת השתוו לחרב.
''תקראו לתגבורת!'' צווח השליט בזמן שפיצ'ר ודורלין החלו לסגת מהבית.
''מה אנחנו עושים עכשיו?'' שאלה דורלין בחוסר אונים, מבינה שברגע שהתגבורת תגיע הם יהיו אבודים. ''מה נעשה, פיצ'ר?'' בקולה נשמע תחינה שהייתה גורמת גם לבעל הלב הקר ביותר לרחם עליה.
''טוב, יש פתרון אחד,'' אמר פיצ'ר לבסוף.
''ומהו?'' מבטיהם הצטלבו.
''לברוח.''
***
דמות עטוית שחורים צעדה בשבילי גן. הפרחים היו נהדרים, עזים בצבעיהם, בולטים על אף חשכת הלילה.
''שלום, משפחה''. אמרה הנסיכה קירייה בשקט. היא התיישבה בפשטות אל מול ארבע מצבות שהיוו עדות לכך שפעם הייתה לה משפחה. המצבות היו לבנות, פשוטות. הן הכילו עובדות יבשות, את שמם המלא, את תאריכי יום הולדתם ויום פטירתם. אבל הן לא...לא היו. שום אבן, יפה ככל שתהיה, לא תוכל לבטל את העובדה שקירייה כבר אינה זוכרת איך זה להיות מונפת באוויר בזרועותיו של אביה, שכחה זה מכבר את ניחוח הקינמון המדויק של אימה. קול צחוקה של אחותה אנולי התעמעם בראשה, כך גם חיוכו הקורן של אחיה מיידור.
נולנה הקימה את הגן הזה למענה, מתוך מחשבה שאולי יופי הפרחים וניחוחם ישכך את ליבה הדואב.
זה היה מתוק, רעיון מקסים. אמה של קירייה, הנסיכה סיגולין, תמיד אהבה פרחים. אבל שום דבר... שום פרח, או ספר, או עוגיית קינמון, לא יצליחו להשכיח ממנה את העובדה הפשוטה.
היא יתומה.
יתומה.
י ת ו מ ה
יתומהיתומהיתומה.
''במשך הרבה זמן... האשמתי את העולם בכך שמתתם''. סיפרה הנסיכה שחורת השיער. ''כעסתי על עצמי שביקשתי מכם ללכת אל הרכס הנוראי ההוא. כעסתי על הכוח, שגרם לי לעשות את זה. על נולנה, על כך ששלחה אתכם... כעסתי על אלוהים, ש... לקח לעצמו את האנשים הטובים ביותר שהכרתי...''
צמרמורת חלפה בגופה, היא קימצה את ידיה לאגרופים ובהתה בהם.
''אבל לא הייתם רוצים שאשקע בתוך מרה שחורה, נכון? הייתם רוצים שאמשיך הלאה. שאתקדם. אולי אפילו שאקים משפחה משל עצמי, לא, אימא?'' את השאלה היא הפנתה אל המצבה הריקה של אמה. ''תמיד אמרת שאת רוצה המון נכדים שיתרוצצו לך בין הרגליים. אמרת שתהיי הסבתא הנהדרת ביותר בעולם. ובאמת, היית יכולה להיות סבתא מדהימה''.
קירייה היססה. ''הייתי נותנת את העולם כולו, אם זה היה אפשרי, בשביל לראות אתכם עוד פעם. רק עוד... חיבוק אחד, נשיקה אחת, סיפור אחד לפני השינה''. היא נשכה את שפתיה, וזקרה את סנטרה.
''יום הולדת עשרים ושלוש שמח, מיידור''. היא אמרה לבסוף. ''אני מצטערת שקלקלתי את האווירה במונולוג משמים. זה לא יקרה שנית. הבאתי את העוגה האהובה עליך, יש בה פירות מיובשים עם הרבה דבש''. היא הוציאה מנרתיקה קופסה קטנה ומעט מעוכה. ''הבאתי גם נר, תכבה אותו כשתהיה מוכן להביע משאלה''.
היא ישבה על הקרקע, מוקפת בפרחים מופלאים ובמציבות. הכוכבים פעמו בשמיים באור נוגה, כאילו היו נשמותיהן המהבהבות של בני משפחתה, נעים בין עולם החיים לעולם המוות.
חיוך קטן עלה על פניה של קירייה. ''יום הולדת שמח''. לחשה שוב כאשר הרוח כיבתה את הנר. היא נשארה שם שעות רבות.
הכול יהיה בסדר.

למה לא הפרק הכי טוב?
זאת אומרת, הפתיחה לא היתה מדהימה, אני כבר אסייג. היא היתה כתובה טוב, שלא תביני אותי לא נכון; נהנתי מהקריאה עצמה. אבל הצגת הדמויות היתה קצת שטחית.
אבל הסיום! הסיום היה כל כך כל כך מקסים. קירייה! התיאורים הנפלאים! "הכוכבים פעמו בשמיים באור נוגה, כאילו היו נשמותיהן המהבהבות של בני משפחתה, נעים בין עולם החיים לעולם המוות"? אחד הדימויים הכי טובים שקראתי בזמן האחרון! בניית האווירה! הכול היה פשוט מקסיםמקסיםמקסים! עוד מזה בבקשה!

לא מבוטא.
לא טוב.
***



אילו הנסיבות היו רגילות נולנה לא הייתה משוטטת בארמונה באמצע הלילה, אבל אלו בהחלט לא נסיבות רגילות.
''אתה צריך לדעת, המפקד, לא על כל מהגר בלתי חוקי צריך להעיר את המלכה באמצע הלילה''. אמרה והחניקה פיהוק בגב ידה.
''אני יודע, הוד מעלתך, אבל חשבנו שזה ממש דחוף''. אמר לה המפקד, פניו צהבהבות מרוב בהלה.
''מה יכול להיות עד כדי כך דחוף?''
''ייתכן שזה יעמיד בספק את שאלת הנאמנות של אחד מחיילייך, האישה הזו אמרה רק שם אחד''. הוא ענה בזמן שפתח את הדלת שמאחוריה הוחזקה האישה.
''איזה שם?''
המפקד כחכח בגרונו ולחש, ''איאן גאווין''.
בתוך החדר העירום, על הרצפה, ישבה בת אנוש צעירה. פניה היו מלאות אימה. שיערה החום המתולתל נח סרוח על פניה. הבגד שלבשה, כנראה בעבר שמלה יקרה, הייתה ספוגה בבוץ ובברור נקרעו ממנה חלקים בכוח. האישה התייפחה בבהלה, נשימותיה היו מהירות ושטוחות. ידיה חובקות את בטנה. בנקודה זו הבחינה נולנה שהמחוך של האישה לא הודק כמו שצריך וחשף בטן הריונית קטנה.
''תשאיר אותנו לבד''. הורתה המלכה למפקד, ''ותקרא לכאן את איאן גאווין''.
***
דלת החדר נפתחה בחבטה. איאן שעמד בפתח נראה בסערת רגשות, מבלי להראות שהוא מבחין במלכה הוא ניגש אל האישה הבוכייה. ''אלנור''. אמר ברכות, קולו רועד. איאן רכן על ידה, מוחה באמצעות אגודלו את דמעותיה; ''זה בסדר, עכשיו את מוגנת''. הוא דיבר אליה בקמרדונית ונולנה הסכיתה חרש, מתוך תקווה לגלות דבר חדש.
''חיפשתי אותך, איאן. ברחתי מוויספר בעזרת אחד מהחיילים שעמו התיידדתי. שמעתי שאתה נמצא באלת'גורה, והנה, אנחנו נפגשים שוב... רק שהפעם אני היא האסירה''. לחשה אלנור, עיניה החומות הגדולות הביטו בחייל, כמעט בהערצה, ''ותראה למה הפכת להיות... חייל אלת'גוריאני! בכל אופן, איך אני יוצאת מהבוץ החדש שאליו נקלעתי?''
(היא באמת הייתה מרוחה בבוץ. במלוא מובן המילה.)
נולנה ניצלה את היסוסו של איאן כדי להפנות את תשומת ליבה של האישה אליה; ''חוק המהגרים האלת'גוריאני פשוט מאוד, אלנור, את תוכלי לעבוד ולאגור כסף עד שנמצא עבורך ממלכה ראויה''. בקולה נמסכה גאווה, חוק המהגרים היה אחד החוקים המשמעותיים ביותר בתולדות הממלכה. הגאווה הזאת חלפה מהר מאוד כשהביטה באיאן והרגישה דקירה קטנה של מצפון, היה אדם אחד בהיסטוריה המתועדת של החוק שהממלכה לא פעלה על מנת לשלוח אותו וזה היה אותו אדם שכעת יושב מולה.
''תודה לך, המלכה נולנה''. אין ספק, בת האנוש הזאת לא הייתה אישה רגילה, זה ניכר באופן שבו הישירה מבט אל נולנה, האופן בו הייתה לבושה והעובדה שזיהתה את המלכה למרות שזו לא הוצגה או הציגה את עצמה בפניה. ''בחפץ לב, אם תצטרכי עזרה במציאת עבודה או במציאת דיור זמני אשמח לסייע. אם לא אכפת לך, תעברי מעט מאוחר יותר תחקור. בינתיים, הייתי רוצה לשוחח דווקא עמך, איאן גאווין''. המלכה ניערה את כותנתה במלכותיות והביטה באיאן מבט שלא השתמע לשתי פנים. זו לא הייתה בקשה.
נולנה צעדה אל כיוון הגנים המלכותיים, מקום מוזר לשוחח בו באמצע הלילה אבל שם יכלה לוודא שלא מצותתים להם. ''שב''. הוא ציית לה.
''בסדר, הייתי רוצה לשמוע את הסיפור המלא ממך''.
''אה, ובכן...'' בן האנוש גמגם בבהלה.
''מה דעתך להתחיל לספר לי קודם כל מיהי אלנור בשבילך?'' הציעה נולנה בהשתתפות.
על פניו של איאן נפלה קדרות מעורבת באשמה, ''אחותי. אלנור היא אחותי הקטנה''.
***
כדי להבין את סיפורם של האחים לבית גאווין, צריך לחזור להתחלה. בהתחלה הם חיו חיים רגילים למדי בכפר חביב בשם סילווד, אביהם היה סוחר בעל ספינה מרהיבה בשם 'התקווה' ואימם הייתה עקרת בית. אבל כאשר הוא היה בן שתים עשרה בלבד והיא רק בת עשור, מר גאווין טבע בסערה נוראים ואימם החולנית מתה כחודשיים לאחר מכן כשהבדידות, האבל, והמחלה הכריעו אותה לבסוף. איאן נאלץ לעזוב את בית הספר, על מנת לפרנס את אחותו אלנור. הם הבטיחו זה לזו, שתמיד יישארו ביחד וישמרו אחד על השני. הנער החל לעבוד כחייל בפלוגות הנערים של צבא ממלכת קמרדון.
כאשר היה בן תשע עשרה גילה על משרה פנויה בארמון- משרת תופרת- והרי אלנור תמיד אהבה לתפור! הוא סיפר זאת לאחותו בהתרגשות ואף המליץ עליה לאוזני כל מי שרצה לשמוע. היא קיבלה את המשרה ונראה שעתידם הולך להיות ורוד.
זמן קצר לאחר מכן תקוותיהם התנפצו כשהמלך וויספר החל לחזר בגלוי אחר הנערה. אף אחד מצוות הארמון לא ידע להסביר מדוע המלך מתעניין בבחורה שמעמדה אינו גבוה במיוחד. כך או כך, משראה המלך כי היא אינה מעוניינת בקרבתו הוא החליט לכלוא את אחיה באחת מספינות הכלא שלו. הן היו ידועות בכך שלא הסבו תענוג רב לשוהה בהן. אלנור הייתה פיקחית וידעה שאם
תמשיך להתנגד יוצא אחיה להורג, היא הסכימה להינשא למלך בתנאי שישחרר את אחיה לחופשי.
וויספר אכן תכנן לשחרר את איאן אם אלנור תינשא לו, אבל החליט לשחרר את החייל בממלכה אחרת, כדי שלא יהווה עליו שום איום.
ספינת הכלא הפליגה אל עבר ממלכה אחרת כשסערה נוראית (איאן תמיד חשב שמדובר במעשה קסמים, אך לא העז לספר את תחושותיו לאף אחד.) פגעה בספינה. הניצול היחיד היה האסיר גאווין שנשען על אחד מהקרשים, הוא נסחף אל עבר החוף שבו מצאה אותו המלכה נולנה. המלך וויספר אסר עליו לחזור לקמרדון ולכן נאלץ להתחיל לעבוד כחייל אלת'גוריאני כשהצבא משתמש בכישרונו לשפות. איאן מעולם לא הפסיק להתפלל ולקוות לראות שוב את אחותו. הגעגוע היה כה עז שהוא פחד להעלות אותו בפני אחד מחבריו החדשים, מחשש שהיא תתפוגג מזיכרונו.
וכעת, אלנור סוף סוף הצליחה לברוח מבעלה והאחים התאחדו שנית, אבל איאן ידע שהמצב מסוכן, משום שאלנור לא ברחה לבדה. היורש של וויספר, פרי בטנה, נמצא ברחמה.
***

''איאן, אני רוצה שלא משנה, תישבע לי, אתה לא מספר לאף אחד- אפילו לא ברמז- שאחותך נמצאת כאן''. הבהילות שבה נאמרו הדברים חשפו עד כמה המלכה מזועזעת.
''כמובן, הוד מעלתך''. איאן הסב את מבטו, לראשונה זה זמן רב הדמעות שזלגו מעיניו לא פגשו בכרית. הוא מצמץ בעיניו, זה לא הזמן להיות רכרוכי.
נולנה הביטה בו בעניין, מבטה התרכך כשהבחינה בסערה בה הוא נתון. ''אתה אח טוב, איאן''. אמרה לו בעדינות, מתחבטת בדבריה, ''אנחנו נדאג לה, הסר דאגה בליבך''.
הוא הביט בה לשבריר שניה שהספיקה לה כדי לראות שלשני האחים יש את אותן עיניים כהות מלאות פגיעות. העיניים שהחיים עצמם סדקו.
הוא קמץ את ידו לאגרוף, וליבו החמיץ כשהוא חשב על כל הסבל שאחותו בוודאי חוותה. ''תודה, הוד מעלתך... תודה על הכל''.
היא חייכה אליו והרגישה את הריקנות ממלאת את ליבה היגע. אם הוא רק היה יודע מדוע היא משאירה אותו קרוב אליה.
מה אם ימות במהלך תפקידו?


***
יש נספחים:

ניקוי אביב

עוגת תפוחים

***
תגובות תמיד יעזרו.

אני ממש מחכה להגיב לנספחים! הם מצויינים, לזכרוני, במיוחד עוגת התפוחים, אבל אני מניחה שאחכה עד שאקרא אותם מחדש.

זה פרק ממש לא רע. הפתיחה היתה נהדרת. לאחרונה הרגשתי שקצת נפלת בפתיחות, אבל דווקא כאן היא באמת היתה מושלמת. אני מסכימה שהמשך הפרק פחות מוצלח מהפרקים הקודמים שלך - אם כי החלק של הסיפור עצמו, על איאן וואלנור, היה מצוין - אבל זה היה ממש כיף לראות שוב את הדמויות האלו! בסיפור המקורי הכנסת אותם יחסית מאוחר והיה לי מוזר עם איך שהם הפכו לחלק משמעותי מהעלילה, אז יפה איך שהכנסת אותם כבר עכשיו כאן.
מחכה להמשך!

תודה לקלישה על התגובות.
למ''לט. (מי שלא מבין מה הם ראשי התיבות, שיציץ בתחילת הפרק הקודם.)
וכן, אני יודעת שזה מהיר מידי ולא הגיוני בעליל.
זה חלק מהקסם (והיעדרו :)
***



''אז מי זה בן הסוחר?'' שאל פיצ'ר באגביות. חלף כבר כמעט יום שלם מאז נמלטו מסולניס והוא סוף סוף העז לשאול.
''סתם אחד... מעולם לא פגשתי אותו אפילו''. רטנה דורלין ומיהרה להסביר, ''אתה יודע? בכפר שלי גיל הנישואים הוא בין חמש עשרה לשמונה עשרה. לפני כשנתיים, לאחר שכבר כמעט נואשתי מלמצוא חתן בכפר, בא לכפר סוחר שטען שבנו ישמח להתחתן עם כפריה, מסיבות עלומות הוא בחר בי. זה מאוד שימח את הוריי ואותי, נישואים כאלה יכולים להועיל למשפחה כולה. הייתי אמורה לפגוש את ארוסי לעתיד באת'ר-גור בתאריך מסוים, הלכתי לשם והוא לא הגיע, בשלב מסוים נגמר לי הכסף והייתי חייבת להתחיל לעבוד כחיילת במשמר המלכותי כדי לא לרעוב. הסוף''.
''הו''. הוא השיב ואז מצחו התקמט בתהייה, ''רגע, נישואים בגיל חמש עשרה? זה ממש צעיר!''
''אני בת עשרים, במונחים של סולניס אני רווקה זקנה. זה לא משהו שאדם מחוץ לכפר יכול להבין, אבל ככה אנחנו שורדים''.
שתיקה מעיקה מעט השתררה. דורלין הלכה לישון, לאחר שלא מצאה מה לומר בנושא. כעבור שעה או שעתיים פיצ'ר שמע משהו.
''דורלין''. הוא לחש.
''כבר בוקר?'' היא פקחה את עיניה בעייפות ופיהקה.
היא השתתקה ברגע ששמעה סוסים. את הסוסים שלהם הם לא לקחו איתם ליער מתוך ידיעה שהם יעכבו אותם ויסגירו את מיקומם. אלו חייבים להיות סוסים אחרים. הרבה סוסים אחרים.
''שלום, עלפים''. מולם הופיע ניקס. חיוכו חד השיניים נראה כאילו בא לאשש את הטענה שניקסים הם צאצאי הדרקונים. הוא נראה דרקוני להחריד.
(על פי ספר גמדי שקראתי לאחרונה, בשלב הזה מופיעים דרקונים אמיתיים, אבל אני הרי היסטוריונית. לא סופרת פנטזיה. כולם יודעים שדרקונים נכחדו לפני כמאתיים אלף שנים, פחות או יותר, נכון?)
הגנרל שלף במהירות את חרבו מהנדן, דורלין שלפה סכין, ''אל תתקרב, יש לנו נשק''.
הניקס צחק צחוק צרוד, ''הו, פיצ'יל'ה, אתה באמת חושב שאנחנו מפחדים מהלהב שלך?''
''את מי אתה מייצג?'' גרנץ קיווה בכל מאודו שקולו לא רועד.
''אני לא חייב לענות לך, נכון? יופי כי מאסתי בשיחת החולין הזאת. תתפסו אותם''.
טרול גדול מימדים הגיח על ידו, ''אבל חשבתי שאני אמור לומר 'תתפסו אותם'!'' קולו היה דק באופן מפתיע, כמעט כמו קולו של ילד נעלב שעשו לו עוול.
''מה זה משנה?'' נאנח חרומף, ''החיים ממילא חסרי משמעות וכולנו עפר ואפר''.
''פשוט תתפסו אותם!'' סינן הניקס.
חבורת בני ים ניגשה בגיחוך אל עבר החיילים. מגעם החלקלק העביר בפיצ'ר צמרמורת והוא ניסה להיאבק בהם.
''אף פעם אל תנסה להיאבק בלהקת דגים''. צחק אחד מהם בקול רירי כמעט כמו זרועותיו. מהר מאוד הוכנעו הגנרל והחיילת על אף כוחותיהם. הגנרל ניסה להמשיך להיאבק.
''אני חושב שאני מעדיף אותם ישנים''. הניקס הורה לחבריו המצחקקים. ''עכשיו איפה המטלית הזאת?''
***
כשפיצ'ר התעורר הוא ראה נערה שרועה על ידו. דורלין. חזה עלה וירד כשנשמה והוא הרשה לעצמו להירגע מעט, לפחות היא עוד בחיים. הגנרל בחן את המקום בו היו שניהם, זה נראה כמו תא כלא ועל פי האפר שהיה בכל מקום הוא ניחש שהמקום שרד שריפה קשה.
''דורלין''. הוא לחש בדחיפות את שמה.
הוא ראה פיה קטנה ליד דלת התא המסורגת. ''איפה אני נמצא? מי את?''
''פיקסדל. פיה. ואתה נמצא ממש מולי''. היא זימרה.
''ואיפה את נמצאת?''
''ממש מולך, אדוני''.
''איפה אנחנו נמצאים?'' שאל בשקט.
''במקום שבו אנחנו נוכחים ברגע זה''.
הפיה הזאת עצבנה אותו וניכר בה שהיא מודעת לעובדה הזאת.
''מי ביקש ממך לשמור עלינו?'' שאל בזהירות.
''הגורל''.
''תודה רבה על שום דבר''. הוא כעס.
''על לא דבר''. היא חייכה בשיעשוע.
''היא תהיה בסדר?'' הוא שאל לבסוף והביט בדורלין הישנה.
''תלוי מה אתה מגדיר 'בסדר'...''
''אני רציני, היא תהיה בסדר?''
''סביר להניח''.
''מי מחזיק אותנו כאן?''
''ברזל ואבן''. היא הצביעה על הסורגים והקירות.
''ומי שם אותנו בתא?''
''אותו אחד שהוביל אותנו במשעולי חיינו''. אמרה פיקסדל בדרמטיות, ''הגורל''.
''את לא מאמינה באלוהים?''
''אני מאמינה בגורל, זה לא אותו דבר?''
(זה, אגב, תמצות של השיחה המקורית. אם הייתם קוראים את שפת המקור, ועוד בנאלווית שבה היא דוברה, הייתם מקבלים מגרנה לכל החיים.)
פיצ'ר לא אהב פילוסופיה, היא גרמה לו לכאב ראש נוראי. הצורה לענות לפיה הטורדנית נחסך משום שהמסדרון הסמוך הגיחה דמות בברדס, ברגע שהפיה ראתה אותה היא פסעה לאחור, נעלמת במחשך המסדרון.
היא הייתה תמירה ובעלת גזרה נשית. הברדס הכהה שעטתה על גופה הדגיש את הטפח בפניה שנחשף מתחת לצל הברדס. היא הייתה בהירה למדי ושפתיה היו אדומות כמו ורד בשיא פריחתו. היא חייכה חיוך מתוק, ''שלום, פיצ'ר, איך התא?''
משהו בקולה נשמע מאוד מוכר, הוא היה משוכנע ששוחח עימה בעבר. ''מי את ומדוע לכדת אותנו?''
''פיקסדל המתוקה כבר אמרה לך, יקירי, אני היא הגורל. אתה מוזמן לקרוא לי הגבירה בברדס, תמיד אהבתי דרמטיות''.
''למה לכדת אותנו, גברתי?'' שאל הגנרל בזעף.
''משום שאני מאמינה, חומד, שיש אצלך תכשיט שאמור להיות אצלי''. היא נופפה מולו באצבעותיה הארוכות. קולה היה משועשע, כאילו היא מסבירה דבר מובן מאיליו לילד קטן.
''אין אצלי שום תכשיט''.
''באמת? הייתי משוכנעת שהוד-רפיסותה נתנה לך לשמור על הטבעת המקסימה שלה, הטבעת עם החותם המלכותי''.
''את לא תקבלי אותה, היא שמורה טוב מאוד''. הוא אמר, מכווץ בזעם את גבותיו הכהות.
''באמת? חבל, כנראה שלקחתי את הטבעת הלא נכונה''. כעת הוא הבין מדוע היא הראתה לו את אצבעותיה, איך הוא לא הבחין בטבעת האודם שנצצה על אצבעה המורה? ''ואל תנסה לשקר עליי, פיצ'י מותק, שזוהי לא הטבעת המדוברת. אני לא מטומטמת''.
''אז מדוע אמרת שיש אצלי את הטבעת בזמן שהיא הייתה אצלך מהרגע שהתעלפתי?'' המילים נפלטו מפיו.
''כבר אמרתי לך, יקירי, אני אוהבת דרמה. איזו דרך יותר טובה כדי לחשוף את כוחי יותר מאשר להראות לך שאין לך מושג מחייך?''
''מה את הולכת לעשות בנו?''
''אני מניחה שאני אשחרר אתכם בקרוב, מישהו צריך להפיץ את הבשורה, אינך חושב זאת?'' חיוכה התרחב, ''אבל לפני זה, הייתי רוצה שתוכל, לא אכלת הרבה בימים האחרונים, נכון? כמה חבל. תזונה חשובה להתפתחותך ולשכלך''. אמרה זו בטון אימהי, כמעט, והגישה לו קערה מעוטרת מלאה עד גדותיה במרק סמיך.
''אני לא מתכוון לאכול שום דבר שתגישי לי''.
''זה לא רעיל, אם זה הדבר שממנו אתה חושש''. הגבירה אמרה לו אבל החיוך נעלם מפניה, ''תאכל''.
''את לא יכולה להאכיל אותי בכוח''. הוא אמר בזעף, מנסה לשמור על רוגע.
''למען האמת אני כן, אבל זה די משעמם... אני חושבת שמישהו חמוד כמוך זקוק לתמריץ מסוג אחר...'' הגבירה נשמעה אדישה כשסימנה באצבעה לשני שומרים חרומפים להתקרב, ''תשפכו על הנערה את התמצית''.
אחד מהם, מדוכדך במיוחד, שלף מכיסו בתנועות גמלוניות בקבוק זעיר שהכיל בתוכו נוזל שומני בצבע ורוד. הוא שפך על דורלין דרך הסורגים וזו התעוררה מייד. צורחת.
''דם פיות מדולל, גורם לאדם לחוות את סיוטיו בלי דרך להציל את עצמו. זה פועל במיוחד עם אנשים שבריריים כמו חברתך, אבל למרבה המזל יש לי את התרופה''.
''דורלין...'' פיצ'ר ניער בכוח את העלפית, מנסה להציל אותה מעצמה.
''אתה רוצה להציל אותה לפני שתאבד את שפיותה לעד, נכון? תשתה את המרק, מותק, זה לא קשה במיוחד''.
הוא היסס, מנסה להבין את האינטרס שלה, אבל כל שניה מיותרת סודקת את דורלין! הוא נשם אוויר ואז בלע את המרק, מעווה את פניו בגלל החום. המרק היה... טעים...
''לא היה כל כך קשה, נכון?'' שאלה הגבירה בעליזות ואז הורתה לחרומף השני לשפוך את תרופת הנגד. מן נוזל ירקרק ומצחין.
''את בסדר?'' שאל הגנרל בזהירות את העלפית חומת השיער, היא רעדה לידו אבל הפסיקה לצרוח.
''ב...סדר?'' החיילת מצמצמה בעיניה שנראו גדולות מתמיד, היא חיבקה את עצמה בשקט ונשמה אוויר דרך האף, ''אני בסדר''.
''אני כל כך שמחה שהגענו להבנות! טוב, נשחרר אתכם עכשיו, יקיריי''. היא פתחה את התא, כל אחד מהחרומפים אחז באסיר אחר. הגנרל היה חסר אונים מולם, זה הרתיח אותו.
החרומפים הושיבו אותם בסירת עץ, מסביבם היה חושך אינסופי שמנע מהעלפים לראות את סביבתם. הגנרל הרגיש שמישהו רופף מעט את החבל שקשר את ידיו, הגבירה? החרומפים? לא היה בזה שום היגיון.
הם שוחררו לים הגדול, או ככה הוא לפחות הניח ברגע שהסירה החלה לשוט ברוח הקלילה. הוא שמע את קולה החרישי של הגבירה בברדס, ''תבואו לבקר בקרוב''. ואז גם הקול הזה נעלם. נשארו רק הוא, מחשבותיו והנשימות המהירות של דורלין.
הוא נשאר ער במשך שעות ארוכות, תוהה לאן תוביל אותם הסירה והאם יגיעו ליבשה בקרוב. אפילו הירח והכוכבים התחבאו באותו לילה אפל במעטה העננים, שאם לא היה כך, הוא בוודאי היה מבחין שגם דורלין ערה. ושעיניה פקוחות באימה. רק קולה לא נשמע.
אם אור הירח לא היה נעלם אולי הוא היה מבחין שיש שלושה בסירה.


***
שמעתי פעם מיתוס על משתמשים שלא הגיבו באשכול של סיפור בהמשכים, אומרים שמעולם לא שמעו מהם שוב. מספרים שהרוח הרעה השוכנת במעמקי הפורטל שמכונה לפעמים 'דיג'רידו' אכלה אותם.
רוצים לבדוק את אמיתות המיתוס?

אוקיי קודם כל יש לי שתי הערות

פה קטן?

תאכל.

עכשיו לפרק עצמו:
הו וואו זה פרק מדהים אהבתי אותו ממש העלילה התקדמה מעולה. ההתחלה הייתה טובה, והסוף היה אפילו עוד יותר טוב. אין לי יותר מדי מה להרחיב מעבר, אבל אהבתי את הפרק ממש הוא היה מעולה!!