התיישבתי לאכול את ארוחת הצהריים שלי יחד עם אחיי ואבי.
אכלנו בשקט ובריכוז, וכעבור כ-20 דקות נשארתי לאכול לבדי, כרגיל.
כל שותפי לארוחה כבר סיימו את האורז והקציצות שהוגשו מזמן, אכלו את העוגיות שניתנו לנו לקינוח ורק אני חלמתי בהקיץ כהרגלי.
לפתע האוכל שבצלחתי התחיל לרעוד, ואני נרתעתי מהצלחת בבהלה כשהבחנתי בעיניים ופה צצים על אחת העוגיות שלי.
"התואיל בטובך לאכול אותנו כבר?" שאלה אותי ברוגז העוגיה בעלת הפרצוף. "מאוד משעמם פה, וקשה להתאפק ולא לדבר. אני שונאת את אמנת הסודיות..."
"מה לעזאזל..." מלמלתי והרמתי את העוגיה המדברת בעזרת קצות אצבעותי כנגעל.
"לא!!! רק לא לפח!!!!" צווחה העוגיה ברגע שפתחתי את מכסה הפח. "תאכל אותי! בבקשה!".
קולה הנואש הבהיל אותי ואני סגרתי את הפח, מתיישב בחזרה במקומי שבשולחן.
"אני אוכל אותך בתנאי שתסבירי לי איך לעזאזל את מדברת איתי," אמרתי, אך כעבור רגע הוספתי "וגם על כל הקישקוש של אמנת הסודיות."
"העוגיות הן עם עתיק שנאכל על ידי בני האדם עוד מאז תקופת האבן." פתחה העוגיה, ואני הכנתי את עצמי להסבר ארוך במיוחד.
כעבור רבע שעה של פטפוטים על ההיסטוריה של העוגיות, סיימה העוגיה את דבריה והביטה בי בציפיה.
"עכשיו תוכל לאכול אותי?" היא שאלה.
"עדיין לא הסברת לי על אמנת הסודיות" הייתי נחוש בדעתי לדעת מה פשר הדבר המוזר.
"זה דבר פשוט ביותר. נאסר על בני עמי לדבר בחברת בני האד-" אבי שנכנס למטבח קטע את דבריה של העוגיה, והיא נבהלה ונפלה מידי על הריצפה.
"עדיין לא סיימת את העוגיות?" שאל אבי בהפתעה ויאוש מעורבים.
"עוד דקה אני מסיים" אמרתי והוא יצא מהחדר.
הרמתי בעדינות את העוגיה מהרצפה. "תמשיכי לספר".
"נאסר על בני עמי לדבר בחברת בני האדם בכדי שימשיכו לאכול אותנו ולא יגעלו מכך שאנחנו יצורים חיים. רק ככה אנחנו מתרבים..." סיימה את הסברה העוגייה. "עכשיו אתה יכול לאכול אותי?".
"אני מעדיף שלא..." הבנתי למה אמנת הסודיות קיימת.
קמתי מהשולחן וזרקתי את העוגיה ואת כל חברותיה אל הפח.
"מפונק!" שמעתי את צעקתה הכעוסה מהפח וצחקקתי.

אהבתי ממש !!

זה כל כך חמוד!
אני מת על זה!
אבל אם פעם הבאה שאני ארצה לאכול עוגיה אני אחשוב על זה ואיגעל.
זאת אשמתך, ושיהיה לך מצפון!
חחח, רציני מתתי על הקטע הזה!

חחחח תודה
לפעמים מישהו צריך לכתוב קטע הומוריסטי:)