עולם מקביל

כל הזכויות שמורות לג'יי.קיי.רולינג

היום שלמחרת עבר חלק. הארי ומרטין היו כה עצבניים אחד על השני עד שאפילו לא רבו. בלילה הארי התהפך על מיטתו והתקשה להירדם. מלבד ההתרגשות שפיעמה בו לקראת יום המחרת, היום בו יילך עם הוריו לקנות את הציוד הנדרש לו לשנתו הראשונה בהוגוורטס, הוא גם הרגיש משהו שהוא לא רצה להרגיש. הוא הרגיש שאולי… אולי מרטין צודק.

אולי הוא באמת מקנא? הרי מרטין באמת לא יודע לעשות כשפים ברמה כזאת… אפילו הוא לא יודע לכשף סניץ' או גוש צבעים כך שיהפוך לציור, ועוד ציור יפה! תכל'ס, מגיע לו כל הכבוד. כנראה הוא באמת יודע לצייר יפה… ולשחק טוב קווידיץ'... מגיעה לו סליחה. אבל - האגו של הארי מחה. גם הוא התנפל עליי! והוא חשב שעשיתי את עצמי חולה כל השבוע שעבר! טוב, באמת חצי עשיתי את עצמי…

וכך הוא המשיך להרהר במחשבותיו עד שנרדם.

בבוקר הבא הארי התעורר מוקדם בבוקר מקרן שמש חמימה שפרצה מבעד לחלונו ושטפה את חדרו באור חזק. בתחילה הוא התמתח ונתן לעפעפיו להישאר סגורים למשך עוד כמה דקות, אך לאחר שקלט שהיום זה היום בו יצא עם הוריו לסמטת דיאגון, הוא קפץ ממיטתו בשמחה והתארגן בזריזות. לאחר מספר דקות כבר ירד במורד המדרגות לכיוון חדר האוכל, שם חיכה לו כבר אביו, עם שערו המסורק היטב כתמיד. הוא ישב וקרא עיתון, בעודו מחזיק בכוס הקפה שלו.

"מעניין..." אמר, ובכלל לא שם לב להארי העומד מולו.

"מה כזה מעניין?" שאל הארי. ג'יימס קפץ.

"אה, זה אתה," אמר, "הבהלת אותי. בוקר טוב לך, ילדון קטן. מתרגש מיום הקניות הנחמד שלך עם אבא ואמא?" הוא חייך. הארי החזיר לו חיוך רחב.

"איפה אמא?" הוא שאל.

"במטבח, מכינה את ארוחת הבוקר. תכף לכאן גם אחיך, מרטין..." הבטן של התכווצה מעט. הוא לא ממש רצה לפגוש אותו, במיוחד לא אחרי הרגשות שעלו לו אתמול בלילה.

פתאום הוא הביט לשני הכיוונים, מוודא שאין איש בחדר. הוא התקרב אל אביו ואמר:

"אבא, אני..."

"מה מטריד אותך, בן?" ג'יימס ידע ישר לזהות על כל אחד מילדיו בדיוק מה עובר עליו.

הארי סיפר לו הכל - על מה שקרה לו עם מרטין לפני יומיים, ועל המחשבות שעברו לו בראש בליל אמש.

"קוראים לזה מצפון," הוא אמר בקול רך, "וזה מושלם שיש לך אותו. המצפון צץ תמיד אחרי שהוא מרגיש אשם או שעשה משהו לא בסדר. רק צריך להקשיב לו, ולחזות מראש את זה שהוא יתפוס את עמדתו בשעת הצורך. למשל, אם אתה רב עם חבר או עם אח, אתה יכול לעצור את זה מראש, אם רק תחשוב על ייסורי המצפון שיהיו לך אחר כך."

הארי הנהן, ושקע במחשבות.

"האוכל מוכן! הו, יופי, אני שמחה לראות שקמתם סוף סוף - הארי, מרטין" אמרה לילי ונכנסה לחדר האוכל, נושאת שני מגשי אוכל בידיה. המילה "מרטין" הקפיצה את הארי, והוא מיהר להתיישב במקומו בעצבנות. לילי נפנפה בשרביטה וצלחות וכוסות הופיעו על השולחן.

"מי רוצה נקניקיות?" היא קראה, והעמיסה מלוא הצלחת נקניקיות, פירה, חביתות ומעט גבינות על הצלחות של כל אחד מיושבי השולחן.

הארי העיף מבט במרטין. מבטיהם נפגשו, והם מיהרו להוריד את עיניהם אל צלחתם. לרוע מזלם, לילי שמה לב לכך.

"מתי תשלימו כבר?" נאנחה.

"קדימה, הארי," לחש ג'יימס, והארי ידע בדיוק למה הוא מתכוון. לילי הסתכלה על ג'יימס במבט שואל. מרטין לא הרים את עיניו מצלחתו עד שהארי קרא בשמו.

"א-א-אני מצטער, מרטין," הוא אמר חלושות, "לא הייתי צריך- אני יודע שאתה- אתה באמת טוב בקווידיץ', ומצייר יפה, ואני מודה גם ששבוע שעבר, אני, טוב - חצי עשיתי את עצמי חולה. א-אני מ-מצטער על- מה שהיה שלשום". והוא כבש את פניו עמוק בצלחתו בעוד לילי ההמומה מביטה בו.

"זה בסדר," אמר מרטין. "גם אני לא הייתי צריך- ממש יצאתי עליך ואמרתי כל מיני דברים ש- אתה סולח?" הוא הרים את עיניו והסתכל על הארי בחשש.

"כן," חייך הארי.

"יופי, אז עכשיו אפשר להמשיך להציק לך. הפרצוף שלך נראה היום כמו גלידה מעוכה," והוא קפץ מכיסאו ורץ במעלה המדרגות כשהארי דולק אחריו.

"הארי, הארי, חזור לכאן!" קראה לילי בעוד ג'יימס מצחקק לעצמו.

"הי, למה רק אני?" צעק הארי, אך בכל זאת חזר על עקבותיו.

"שב ותגמור לאכול, אחרי הארוחה אנחנו יוצאים".

הארי בהה בה בהתרגשות ורק כשהסיטה את מבטה התיישב בחזרה ובקושי הצליח להמשיך לאכול.

הפרק הקודם		הפרק הבא