מזל טוב, טדי -

אוף הפאנפיק המושלם שלי קצר מדי לטעמי

טדי נופף להארי, ג'יני וסבתא אנדי. הוא לא יראה אותם מלא זמן, אבל הוא לא הצליח להרגיש עצוב בגלל זה, כי הוא היה בדרך להוגוורטס.

והוא חיכה לזה שנים. (אבא שלו ממש טעה, ביומן. זה שאתה מחכה למשהו שנים רק עושה אותך עוד יותר מתרגש.)

הוא נכנס לתא שבו הם שמו מקודם את המזוודה שלו. אף אחד אחר לא נכנס לתא הזה. הוא הוציא את היומן של אבא שלו, וקצת דיו לחתום את השם והתחיל לקרוא, כי היה משעמם קצת לבד.

הם יודעים.

אני מנסה להתכחש

לא יודע למה

טדי עבר עמוד. הוא התחיל להתרגל לחוסר ההבנה שלו.

אני לא מאמין.

פשוט -

הלוואי שיכולתי להסביר עד כמה.

אני יודע עכשיו שאני חבר של השלושה הכי מדהימים בכל הוגוורטס. בכל העולם.

אני

טדי הרים את ראשו כשהדלת נפתחה, ומישהו הציץ פנימה, ראה את טדי ונכנס. מישהו גדול יותר עזר לו להרים מאחוריו מזוודה.

"אני ישים את זה כאן, אתה תסתדר מעכשיו לבד, האר. אני הולך."

הילד, שכנראה קראו לו האר, או שבעצם זה היה רק כינוי, הנהן במרץ ונכנס לתא. הוא התיישב במבוכה באחד המושבים שמול טד.

"אמ, היי?" הוא אמר בזהירות.

"שלום," ענה טדי. סבתא הסבירה לו שצריך להיות נחמדים לילדים אחרים.

"מה אתה קורא?" שאל הילד, במקום לאמר, 'איך קוראים לך'.

טדי סגר את היומן, כי זה לא מנומס לקרוא כשמישהו רוצה לדבר איתך. "זה יומן."

"אה." הילד כנראה לא הסתקרן לדעת מה זה היומן הזה. במקום זה הוא סוף סוף שאל, "מה השם שלך?"

"טד לופין, טדי לופין." אמר טד.

"אני הארי. אבל תקרא לי איך שבא לך," אמר הילד, שעכשיו היה הארי.

הוא דווקא היה נחמד, הארי הזה. הם בילו ביחד בתא עד שהם החליטו לחפש עוד תלמידים חדשים. הם מצאו כמה בתא ליד ודיברו, ועד שנזכרו שוב בהחלטה שלהם למצוא ילדים חדשים כבר הרכבת האטה, וכל מי שלא החליף עדיין לגלימות בית ספר היה צריך ללכת להחליף. טדי כבר החליף מזמן.

טדי שכב במיטתו, מתחת לכילות האדומות. האמת היא שהוא התחיל להשתגע לגמרי מכל הקפיצות האלה בזמן. באמת, מי מדלג ככה על המיון? (מה? מי אמר את זה?)

הוא לא הצליח להירדם, למרות היום הארוך.

הוא הושיט את ידו לשידה לידו ומשך משם יומן סגול.

הוא הדליק מנורת לילה קטנה ופתח בעמוד שעצר בו. הוא זכר שהפסיק באמצע עמוד, והיה סקרן לדעת מה קורה עכשיו.

אני לא מאמין.

פשוט -

הלוואי שיכולתי להסביר עד כמה.

אני יודע עכשיו שאני חבר של השלושה הכי מדהימים בכל הוגוורטס. בכל העולם.

אני מפסיק עכשיו לכתוב כי אני לא יודע מה אני עלול לכתוב

לילה טוב

טדי עבר דף. הוא החליט שהוא לא אוהב את הכתיבה של אבא שלו, למרות שזה בטח הגיוני לכתוב ביומן דברים שרק אתה תבין. הדף הבא היה לא לגמרי ברור, כאילו נשפך עליו מים.

אוקיי וואו זה מגניב

גיליתי קסם מגניב ממש!

עכשיו היומן הזה חתום ויכול להיפתח רק עם חתימה בכתב היד שלי. ו, אלים, אני כל כך מקווה שהקסם הזה טוב כמו שהיה כתוב בספר כי אסור לאף אחד לקרוא את זה.

אז עכשיו מותר לי לכתוב, הכל.

אז אני אדם זאב, שלום! ננשכתי בגיל חמש, ואני לא מאשים אף אחד, אוקיי? אני יודע איך זה להיות אדם זאב ומספיק גרוע לדעת שנשכת מישהו וגזרת עליו חיים של סבל, אתה לא צריך שהוא יכעס עליך. אז אני לא כועס על מי שנשך אותי. בדרך כלל. זה לא כיף להיות אדם זאב, לידעתכם. זה כואב. בעיקר. ובכללי זה לא כיף לדעת שאנשים חושבים שאתה אוטומטית מרושע - לא שאני חושב שאני מלאך או משהו אבל בדרך כלל אפשר לסמוך עלי! מבטיח. אני לא איש רע, וזה לא נחמד שזה מה שמספרים לך באגדות לילדים, אני מבין עכשיו למה ההורים שלי זרקו כמה מספרי הילדים שלנו אחרי שננשכתי, כי מצאתי כמה כאלה בספריית הוגוורטס ומיי גאד, זה באמת לא נחמד. יש שם סיפורים שכוללים אנשי זאב וכזה, מתברר שאני נתפס כיצור מרושע בכל צורה שהיא - אוף, וזה לא שיש את מי להאשים, אני הרי באמת מרושע, נכון? אם לא הייתי כולא את עצמי כל חודש אז הייתי עושה דברים נוראיים לגמרי. וספרי הלימוד שלנו השנה לא יותר נחמדים. אנחנו אמורים ללמוד על אנשי זאב ואני כל כך שמח שהמורה שלנו דפוקה ושלעולם לא נגיע לסוף הספר כי אני לא רוצה שתלמידים ישבו ויקריאו מהספר, כמה שאני יכול להיות מסוכן ואיך לזהות אותי.

וואו

הדף רטוב לגמרי

מי ידע שאני יכול לבכות ככה?

זה בחיים לא קרה, עד כמה שאני זוכר - טוב, איפה כבר יכולתי לבכות? בבית, כדי לדכא את ההורים? אולי בחדר מועדון מול כולם. עכשיו אני בספרייה. שקט כאן.

שישה ימים לירח מלא. אני תוהה, לפעמים, אם לא היה קל יותר לדעת רק ערב לפני אם ירח מלא. הציפייה הזאת הורגת אותי.

טוב, לילה טוב, לפני שמדאם פינץ' הורגת אותי וזהו (אולי זה פיתרון קל יותר?)

רמוס ג'. ל.

טדי הרגיש צריבה בעיניים. הוא עבר על הדף בפעם השלישית, מנסה להבין.

למה…

המחשבות שלו היו מסובכות מדי עכשיו. הוא הושיט את היד שלו ולקח חתיכת קלף מהשידה, ובהה בה לכמה שניות. הוא היה צריך לכתוב, משהו, למישהו, להארי. הוא הרגיש שהוא פספס משהו גדול מדי, העולם כאילו הסתובב סביבו. הוא ניסה לעשות סדר, אבל הוא לא היה טוב במילים.

הוא הוציא נוצה, שיחק בה, ניסה להבין מה לכתוב, חשב, הניח ראש על הכרית והוא המשיך לחשוב, עד שנרדם.

הפרק הקודם		הפרק הבא