אבל וולדמורט...

היי לכולם, חברות שלי שאלו אותי כמה שאלות שאני חושבת שהיו/יהיו להרבה מקוראי הפאנפיק אז אני פה לענות אליהן

בפאנפיק זה קסמים כן פוגעים בפרסי למרות אות אכילס ותאלצו לזרום.

כן, וולדמורט רואה דרך העירפול אבל הוא לא חצוי, כמו רייצ'ל.

תהנו                                                                     

הארי התעורר בבהלה.

לקח לו כמה שניות להיזכר שהוא לא וולדמורט.

הארי התיישב והסתכל סביבו.

זה לא היה בית הדרסלים, המקום לא דמה אפילו במעט לחדרו בדרך פריווט 4 (הערת כותבת: מקווה שרשמתי נכון)

הוא התחיל להילחץ מחדש ואז ראה את רון ישן במיטה שלו.

בבת אחת הוא נזכר באירועי הלילה שעבר, בו דמבלדור הביא אותו למחילה.

הארי שכב וניסה לחזור לישון אך הוא לא הצליח.

הוא חשב על החלום שלו.

הוא נזכר ביצור ענק ומאיים למראה ובשני נערים שנלחמו בו.

הוא שמע אותם קוראים ליצור קיקלופ.

הוא שמח ששנים מהנערים ברחו, אך התאבל על הנער שמת.

הוא לא ידע מי היה אוכל המוות שהרג את הנער, אבל הקללה שהוא השתמש בה לא הייתה מוכרת להארי, וזה הדאיג אותו.

הוא רצה לומר משהו למישהו, אך השעה הייתה 2 בלילה וכולם ישנו.

הוא החליט לסמוך על משרד הקסמים לבנתיים, אבל להגיע למקום בבוקר, ליתר ביטחון.

אך לא היה בזה צורך, דמבלדור הגיע בבוקר וביקש מהארי להתלוות אליו.

הארי היה מופתע וסקרן אך החליט לתת לדמבלדור להסביר את עצמו.

ברגע שיצאו מהמחילה החל דמבלדור להסביר את סיבת בואו.

"אתמול בלילה משרד הקסמים קיבל דיווח על שימוש בקסמים מסוכנים באיזור מוגלגי." הוא התחיל להסביר "כשיחידת הקוסמים שאחראית על הנושא הגיע למקום, הם ראו שהנזק חמור, עיר שלמה של מוגלגים ראתה בית ענק מימדים."

"כמובן שכל זכרונות המוגלגים נמחקו והבית הוקטן לגודלו המקורי" המשיך דמבלדור "ואתה בוודאי יכול להסיק מיהו הקוסם האחראי לכך"

"וולדמורט" הארי חשב

"אתה בוודאי תוהה מדוע אני מספר לך את זה."

פתאום דמבלדור נעצר. הארי ראה שהם במקום מרוחק יחסית מבתי מגורים.

"אנחנו נתעתק לבית החולים על שם הקדוש מנגו בקרוב." דמבלדור אמר לאור מבטו התוהה של הארי.

אך זה רק בילבל את הארי יותר.

"בית החולים על שם הקדוש מנגו?" הארי שאל

"כן" דמבלדור ענה "בתוך הבית מצאנו נער פצוע קשה ותיק עם חומרים לא מזוהים."

הארי נזכר בחלומו ורצה לספר עליו לדמבלדור אך כאשר ראה את ידו הפצועה של דמבלדור הוא החליט שדמבלדור כנראה עסוק ואין טעם להטריד אותו.

"הארי, אני יודע שזאת בקשה מוזרה אך אין לי ברירה אחרת." דמבלדור המשיך "כפי שאתה יודע, שנת הלימודים מתחילה בקרוב."

"כן" הארי כבר התחיל להבין לאיפה השיחה הולכת.

"אני אאלץ לבקש ממך להביא את הנער להוגוורטס ולהסתיר את המקום בו הוא נמצא מכולם"

"אפילו מרון והרמיוני?" הארי שאל

"אני סומך על רון וויזלי ועל הרמיוני גריינג'ר אך מדובר בעניין שקשור למשרד הקסמים" דמבלדור ענה "זה הכרחי, אנשים עלולים לחשוב שהנער הוא מוגל אם הוא יופיע בהגוורטס סתם ככה."

"והוא לא?" שאל הארי

"משרד הקסמים אינו יודע בוודאות. הנער בהחלט אינו מוגל רגיל אך הוא גם לא קוסם" תשובתו של דמבלדור בילבלה את הארי. "החזק בידי הארי, אני ואתה הולכים לפגוש אותו."

כשהם הגיעו לבית החולים על שם הקדוש מנגו, הארי היה מסוחרר קלות מההתעתקות.

"בוא הארי" דמבלדור הפציר בו

כשהם הגיעו לדלפק הקבלה, דמבלדור לחש משהו שהארי לא שמע לקוסמת שעמדה שם.

"בואו אחרי." אמרה הקוסמת והובילה אותם על חדר נעול.

הקוסמת הוציאה את שרביטה והטילה קס על המנעול.

כשהדלת נפתחה, הארי ראה חדר ריק פחות או יותר, עם תיק שנשען על שידה שעליה נמצאה חולצה כתומה מוכתמת בדם. ליד השידה הייתה מיטה שעליה שכב נער בן גילו של הארי. ליד המיטה היו שני כיסאות.

לנער עדיין היו חתכים על הבטן אבל הוא כבר לא דימם.

"למה מחזיקים אותו בחדר נעול?" הארי שאל בזמן שהם נכנסו לחדר.

"אנחנו עדיין לא יודעים מה הוא ומשרד הקסמים לא רוצה לקחת סיכונים מיותרים." דמבלור ענה "תודה לך אנג'ליקה"(הערת כותבת: אני מודעת לכך שזה לא שם טוב אבל אני לא טובה בשמות)

הקוסמת יצאה והשאירה את הארי ואת דמבלדור בחדר לבדם.

דמבלדור התיישב על הכיסא היותר רחוק מהנער והארי התיישב על השני.

הארי תהה האם כדאי לו לספר לדמבלדור על החלום.

"הארי" דמבלדור אמר "הבאתי אותך לפה לא רק מהסיבה שציינתי אלא גם כי תהיתי האם חזיונותך על מעלליו של וולדמורט כללו את אירועי אמש."

עכשיו כבר לא הייתה להארי דרך להסתיר את החלום שלו.

"החלום שלך בהחלט מסביר הרבה דברים על הנער." דמבלדור אמר לאחר שהארי סיים לספר לו על החלום.

נראה היה שדמבלדור רוצה להמשיך לדבר אך משהו עצר בעדו.

לפתע דמבלדור קם. הארי מיהר לעשות כמותו אבל דמבלדור אמר "הישאר במקומך הארי, נראה שהוא מתעורר."

דמבלדור פתח את דלת החדר ויצא.

הארי הסתכל לכיוונו של הנער וראה שהוא עדיין ישן.

הוא החליט להתקרב על הנער יותר כדי לראות אם הוא אכן התעורר.

פתאום, הנער קם מיטתו, דחף את הארי לקיר והצמיד חרב (מאיפה הוא הביא חרב?) לגרונו.

"אני לא פה לפגוע בך!" הארי צעק מאינסטינקט "אז אולי תוריד את החרב ו.."

לפני שהארי הספיק להוציא מפיו מילה נוספת, הנער הצמיד את חרבו לקיר.

הארי התחיל לחשוב מה יאמרו עליו בהלוויתו ואז הוא שם לב שהחרב עברה דרכו.

הנער היה נראה מופתע באותה מידה אבל הוא חזר לשבת על מיטתו והתחיל... לנקוש באצבעותיו

הארי לא היה בטוח אם הוא מדמיין את המפגש המוזר הזה.

"לפי המבט שלך אני מבין שזה לא עובד." הנער נאנח בייאוש

"מה לא עובד?" הארי שאל

"אה... כלום" הנער ענה. אבל להארי היה ברור שהוא מסתיר משהו.

"אתה יכול להסביר מה היה הקטע עם החרב עכשיו?" הארי שאל

הנער נראה מופתע "ראית את זה?"

"ברור שראיתי את זה" הארי לא הבין למה הנער חשב שהוא לא יראה את זה. "למה שאני לא אראה את זה?"

"תאמין לי שאתה לא רוצה לדעת."

הם שקו למשך כמה שניות ואז...

"סיימת לשאול שאלות?" הנער שאל "כי גם אני רוצה לדעת כמה דברים."

"כמו מה?"

"איפה אני? ו-מי אתה? תהיה התחלה טובה"

"אני הארי פוטר" הארי החל להסביר "ואתה בבית החולים על שם הקדוש מנגו למחלות ופציעות קוסמים"

"קוסמים? כמו בני הקטה?" הנער שאל 

"בני מי?" 

תשכח ששאלתי"

"מי אתה?" הארי נזכר שהוא לא ידע את שמו של הנער

"פרסי ג'קסון" הנער -פרסי- ענה.

"ו..." הארי לא ידע איך לנסח את שאלתו "מה אתה?"

"אתה רואה דרך העירפול אז אין טעם להסתיר את זה ממך." פרסי ענה "אני חצוי"

"מה?" הארי לא הבין מה זה ואיך זה קשור אליו אבל הוא הבין שזה כנראה חשוב.

"חצוי." פרסי חזר על המילה "זה אומר שאחד ההורים שלי הוא אל יווני"

"אלים יוונים לא קיימים" הארי אמר את מה שהוא החשיב כמובן מאליו.

"גם אני חשבתי פעם ככה" פרסי ענה "אבל הם קיימים."

הארי החליט להניח לנושא ההורים של פרסי "ומה זה הערפל שהזכרת קודם?"

"העירפול?"

הארי הנהן

"זה מה שמונע מבני תמותה ולפעמים גם מחצוים לראות מפלצות."

"מפלצות?" עכשיו הארי היה ממש מבולבל.

"כן" 

"ונניח שאני מאמין לזה..." הארי רצה להמשיך אך פרסי קטע אותו

"תשמע, זה מאוד נחמד לדבר איתך ואני לא אשקר אם אני אומר שהבלבול שלך קצת מספק אבל אני צריך לחזור לבית שלי אז..." פרסי נעצר "איפה אנחנו?" הוא שאל בקול שקט, להארי היה נדמה כאילו הוא מחוויר.

"בבית החולים..." הארי החל לומר

"כן, הבנתי את זה, התכוונתי גיאוגרפית" 

"אנחנו באנגליה" פתאום עלה בדעתו של הארי לאול מאיפה הוא.

"אוי, זה לא טוב." פרסי אמר "יש לך דרך שלא עוברת בשמיים להגיע לארצות הברית?"

"לא נראה לי" הארי אמר "אבל אני לא מכיר את כל הארץ."

"זה רע" פרסי אמר "רע מאוד"

"מה הבעיה שלך עם שמיים?" הארי הרגיש כאילו הוא מפספס משהו.

"הארי, אבא שלי הוא פוסידון" פרסי אמר כאילו זה מסביר הכל.

"אוקיי ו...?" להארי לא היה מושג מי זה פוסידון

"בוא נגיד שזאוס ישמח להזדמנות לפגוע בי בברק ואני ממש לא מתכוון להגיש לו אותה על מגש של כסף"

"אולי זה לטובה." הארי אמר למרות שגם לא ידע מי זה זאוס "עד לפני חמש דקות היית מעולף פה"

"האמת היא שהעמדתי פנים כדי להבין מה אתם ולמה אני פה" פרסי אמר ואז הצביע על הצלקות שלו "זה למה אני כבר לא פצוע קשה"

"אתה לא פצוע קשה כי טיפלו בך" הארי אמר

אני חייב לומר שיחסית לקוסמים, אתם לא ממש טובים בלעזור לחצוים." פרסי אמר והחל לחפש משהו בתיק שלו "אני לא פצוע בגלל זה."

פרסי הראה להארי סוגים כלשהם של מאכלים מוזרים "אלה נקטר ואמברוסיה והם מבריאים חצוים"

הארי הופתע שקהילת הקוסמים לא שמעה עליהם מלפני.

"אל תראה מאוכזב כל כך" פרסי ניסה לעודד אותו

"אבל איך לא שמענו אליהם אף פעם לפני."

"לא שמעתם עליהם כי אם מישהו שהוא לא חצוי או אל אוכל אותם הוא ישרף במקום"

זה עשה להארי צמרמורת "וזה לא יכול להזיק לך?"

"במינונים גבוהים מידי גם חצוים ישרפו מהמזון הזה" 

"תקשיב, פרסי, יש לקוסמים בית ספר. קוראים לו הוגוורטס." הארי שינה את נושא השיחה.

"אוקיי" הארי הבין ממבטו של פרסי שהוא מבולבל

"אני הולך לבית הספר הזה כל שנה ותהיתי אם תרצה להצתרף עליי השנה" הארי קיווה שזה מה שדמבלדור התכוון עליו.

"אני חושב שאין לי בעיה עם זה, אני רק צריך לדבר עם אמא שלי וחברה שלי כדי שלא ידאגו לי" פרסי התחיל לחפש משהו "יש פה במקרה איזשהי דרך ליצור קשת?"

הפרק הקודם		הפרק הבא