משחקי הרעב ה-54

כשאני מתעורר השעה כבר לפחות ארבע אחר הצהריים השמש מתחילה להיבלע על ידי העצים.                                                

אני לובש את החליפה החגיגית ביותר שלי, חליפה כחולה שקטנה עליי בשלוש מידות ואז יוצא מהחדר ועיני נפערות, מולי עומדת אחותי בשמלה אדומה זוהרת עם פרחים אמתיים שזורים בקפלים ושערה מסורק בשלוש צמות דקות, היא מחייכת אליי בביישנות. "איפה השגת את זאת" אני שואל אותה. היא לוחשת לי משהו שאני לא שומע, "ביער" היא מגבירה את קולה במקצת.

השמש כבר כמעט נבלעה כולה ביערות העבותים של מחוז שבע כשאנחנו יוצאים להיכל הגדול לטקס האסיף.

ראש העיר ניגש לדוכן ומתחיל להקריא. אותו סיפור בכל שנה. הוא מספר על ההיסטוריה של פּאנֶם, המדינה שקמה על חורבות המקום שנקרא פעם אמריקה הצפונית. הוא מונה את האסונות, את הים שגאה ובלע חלקים נרחבים כל כך מהיבשה ואת המלחמה האכזרית על אמצעי המחיה הדלים שנותרו. כך נולדה  פּאנֶם,

עם הבירה ה"מופלאה"— הקפיטול — המוקפת שלושה־עשר מחוזות. ואז הגיעו "הימים החשוכים", המחוזות התקוממו נגד הקפיטול. שנים־עשר מחוזות הובסו, והמחוז השלושה־עשר חוסל כליל. "אמנת הבגידה" העניקה לנו חוקים חדשים שיבטיחו את השלום. כתזכורת שנתית לכך שלעולם אסור לנו לחזור אל הימים החשוכים, העניקה לנו האמנה את "משחקי הרעב".

כללי משחקי הרעב פשוטים. כעונש על ההתקוממות, כל אחד משנים־עשר המחוזות מחויב לשלוח בת אחת ובן אחד, המכונים "מיועדים", להשתתף במשחקים של אותה שנה. עשרים וארבעה המיועדים נכלאים בזירה פתוחה ורחבת ידיים שעשויה להימצא בכל שטח שהוא, ממדבר לוהט ועד אחו יפה עם ציפורים משפדות ומכרסמים תוקפניים. במהלך כמה שבועות המתחרים נלחמים זה בזה למוות. המנצח הוא המיועד או המיועדת ששורדים אחרונים.

לקחת את הילדים מהמחוזות, להכריח אותם להרוג זה את זה לעינינו — זאת היא דרכו של הקפיטול להזכיר לנו באיזו מידה מוחלטת הוא שולט עלינו. וכמה אפסי הסיכוי שלנו לשרוד התקוממות נוספת. לא חשוב מה כתוב באמנה המסר האמיתי ברור. "תסתכלו איך אנחנו לוקחים את הילדים שלכם ומקריבים אותם, מבלי שתוכלו לעשות דבר כדי לעצור אותנו. אם תתנגדו אנחנו נשמיד אתכם עד האחרון שבכם. בדיוק כפי שעשינו למחוז שלוש־עשרה.

כדי להוסיף השפלה על עינוי, הקפיטול מחייב להתייחס למשחקי הרעב כאל חגיגה, אירוע ספורטיבי שבמסגרתו מתחרים המחוזות זה בזה. המיועד השורד חוזר הביתה לחיים של מותרות, ועל המחוז שלו מרעיפים פרסים, רובם מזון. במהלך שנה שלמה ירעיף הקפיטול על המחוז הזוכה מתנות דגן ושמן, ואפילו מעדנים כמו סוכר, בעוד המחוזות האחרים גוועים מרעב

אחר כך הוא עובר להקריא את רשימת מנצחי העבר. הם עולים לבמה אחד אחרי השני. יש לנו לפחות פחות משישה מנצחים בכל החמישים ושלושה משחקים שהיו עד עכשיו. איש כלשהו מהקפיטול מגיע ואומר "בהצלחה, ושהסיכויים תמיד יהיו לטובתכם!" הוא ניגש  לשני מכלים גדולים בקדמת הבמה ושולף פתק מאחד מהם. "בנות ראשונות" לפחות אני יודע שאחותי לא תצא בפתק, היא יותר מדי קטנה בשביל זה. הוא מקריא את הפתק "לני מייסון" כל הקהל שותק. כולם אוהבים את לני מייסון, היא בת שש עשרה, כמוני וגבוהה ממני בראש. יש לה גוף של לוחמת, שרירי וגמיש ואוהבת לעזור לאנשים. הוא משתתק, כנראה הוא הבין שהיא מישהי חשובה. "טוב" הוא אומר, מובך, "נעבור לבנים" הוא מכניס את ידו אל תוך המכל שולף פתק ואומר שם. "בלייט רינג". העולם כמו קופא מסביבי כשאומרים את השם. הקהל משתתק ומפנה דרך לבלייט רינג. אני עומד שם המום בזמן שראש העיר ממשיך לדבר על הקפיטול הרחום שנותן לנו אוכל והגנה ועל איך שעכשיו הינו יכולים להיות מתים אבל הקפיטול הציל אותנו ממוות אכזר ומגוויעה ברעב. אבל לא. הקפיטול לא רחום, בכלל לא. כי הוא לקח את בלייט רינג, לקח אותו למות במשחקי הרעב. אני עדיין המום כשאוכפי השקט לוקחים לוקחים את בלייט רינג.

כי בלייט רינג זה אני.     

הפרק הקודם		הפרק הבא