הורים לא מנוסים

אישתו של דראקו מתה בלידה של בנם הראשון, ודראקו שנותר חסר נסיון עם תינוק קטנטן מבקש את עזרתו דווקא של אויבו משכבר הימים, הארי פוטר.<br>

כותב: נבוט
הגולש כתב 20 פאנפיקים.

פרק מספר 3 - צפיות: 6462

(5) 6 דירגו

פרק:

דירוג הפאנפיק: R - פאנדום: הארי פוטר - זאנר: הומור - שיפ: דרארי, בהמשך - פורסם ב: 29.06.2020 - עודכן: 15.07.2020

המלץ!

ID : 11230

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק גמור

היי חברים וחברות.

לפני הפרק אני רוצה להטיל פה.. ביצה.. סתם לא ביצה אלא...פ-צ-צ-ה!

אז הפצצה היא: (שקט להשראת מתח קל...) ש....יש לי עוד שבועיים ביום חמישי יומולדת!!! (יאיייייי) אז- אבוי למי שישכח מזה. נקודה. חחחח טוב סורי שהלאתי אתכם.. פשוט משעמם לי.. אתם יודעים, חופש וזה...

ועוד משהו, תודה רבה לכל המגיבים והמגיבות, הנרשמים והנרשמות וכ"ו וכ"ו...

אוקי אז הנה הפרק, תהנו לכם, אשמח לתגובות בונות, הערות ובעיקר הארות.. לוב יו!!!

נקודת מבט דראקו:

כשהתעוררתי בבוקר היה לי נוח משום מה, שזה מוזר בהתחשב בכך שאתמול נרדמתי ליד הארי בישיבה על ספה מלאה בחפצים ובבגדים.

עכשיו שכבתי על אותה ספה, הבגדים ערומים בצורה מסודרת על כיסא קרוב, והארי כבר לא היה שם.

התישבתי בכבדות, משפשף את עיני, ומצאתי את הארי עומד במטבח, עם הג'ינס מאתמול וחולצת טישרט שלי, שותה קפה בשלוקים קולניים למדי ומחייך לעברי.

"צהריים טובים יפיפיה נרדמת" הוא פלט לעברי וידו שיחקה מבלי משים בסכין שנח על השיש לידו.

"תיזהר" אמרתי, מצביע על הסכין החד שבין אצבעותיו.

"אווו" הוא מילמל "צחצח שיניים קודם"

העפתי מבט לשעון התלוי, שהראה על השעה שתיים וחצי בצהריים. ניגשתי לאמבטיה וננעלתי שם לכמה דקות, מנסה לשוות לעצמי מראה טוב יותר. סקרתי את פני במראה, העיגולים השחורים היו בולטים פחות ולחיי היו פחות חיוורות מאתמול.

"איפה כריס"? שאלתי מעט בלחץ כשחזרתי למטבח וקלטתי שהתינוק לא בבית. מוזר ששמתי בלב רק עכשיו, כנראה שצריך להתרגל לעובדה שאתה אבא....

"הרמיוני לקחה אותו" ענה הארי "יש לה יום חופש מהעבודה, אז היא לקחה אותו אליה, לתת לך לנוח קצת, היא ביקשה שתהייה מאורגן בשעה שלוש וחצי, כי היא תגיע לכאן ותיקח אותך לקנות כמה מוצרי תינוקות."

הנהנתי והרגשתי את לחיי מאדימות מבושה כשנזכרתי על התנהגות שלי כלפיהם בבית הספר, על העקיצות להארי ועל זה שקראתי להרמיוני בוצדמית ולרון סמור...

"זה בסדר" הרגיע אותי הארי כשהבין שלא נעים לי "אנחנו שמחים לעזור".

בחיי שהארי הזה כזה גבר.... הכנתי לי קפה חזק והזמנתי אותו לצאת אל המרפסת הצמודה לסלון, לנשום קצת אויר.

העברנו קצת חוייות. הארי סיפר לי שהוא הומו, ונפרד מבן זוגו רק לפני שבועיים, ועל עבודתו כהילאי במשרד הקסמים. ואני סיפרתי לו קצת על בריאן המנוחה, ועל החיים בלי המשפחה והחברים. אחר כך השתרר שקט, הארי הביט מהופנט בנוף הנשקף מולנו.

הסתכלתי עליו, מבין כמה הוא השתנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו בבית הספר, לפני 5 שנים.

הצלקת המשוננת שהיתה על מצחו נעלמה, אבל שיערו השחור היה כרגיל, פרוע ומזדקר לכל הכיוונים. הוא גבה מאוד, ושריריו המפותחים בלטו מתחת לטישרט הלבנה, הוא גם כבר לא חבש את משקפיו העגולים ואת מקומם החליפו עדשות מגע שהבליטו את עיניו הירוקות הנוצצות.

נזכרתי פתאום שאי אז בשנתינו השישית הייתי מאוהב בו קשות, הרגשתי את לחיי מאדימות וקיוויתי שהוא לא שם לב.

הארי סובב את ראשו לעברי, כאילו הרגיש במבטי. עינינו נפגשו, ירוק עם אפור, היה משהו מיוחד במבט הזה, זה יכל להמשך לנצח אם פעמון הדלת לא היה מצלצל פתאום, מאלץ אותי לקום לשם ולפתוח.