הזיכרון האבוד של סנייפ

(פאנפיק זה אינו אמיתי, ומבוסס על רעיון)

סנייפ הוא לא טיפוס שיוותר.

כשלילי עזבה אותו (כן! אני לא מאמין! לילי עזבה אותו!) הוא הגיב "לילי! לילי! איך? איך? הייתי כזה טיפש !"  (מה שהוא הגיב- אני נשארתי אדיש) "לא חידוש" הערתי כהערת אגב. "שקט אתה!" "טוב טוב. אז מה אתה מתכוון לעשות? הרי אתה לא מתכוון לשבת כאן בחיבוק ידיים!" "אתה חושב שזה מה שהתכוונתי לעשות?!" טוב טוב... איזה עצבן! הפרידה של לילי הגבירה את כעסו! (ואת כוסו) "אני מתכוון לפרוץ לגריפינדור" דממה. "אתה יודע שיכולים לסלק אותך מהוגוורטס?!" "כן, וגם אתה בא איתי" "חי בסרט" עניתי לו מיד. "פשוט חי בסרט" "למה?" הוא יודע טוב מאוד למה. "הא.." נאנחתי. "כי... כי.. כי הגוורטס זה הבית היחיד שלנו. ההורים שלנו-" "כן אני יודע" הוא קטע אותי בגסות. "אם נתפס.. אני לא יכול לחשוב על זה!" "גם אני. אבל.. מי הבנאדם שאתה הכי קשור אליו בעולם?"  היססתי. "...אתה." "באמת?" שאל, מופתע ומוחמא גם יחד. "כן" "אז דמיין שהוא לא מסכים לדבר איתך, לבלות איתך. להיות בחברתך!" כמה שניות עמוקות של דומיה. "אנחנו פורצים לגריפינדור!"

המשך יבוא...

		הפרק הבא