סיפורם של גיבורי העל החנונים||סיפור בהמשכים, סיפור משותף של כמה חנונים משועממים

סיפורם של גיבורי העל החנונים

שם הסיפור: סיפורם של גיבורי העל החנונים
שמות הכותבים: נמלה, רוחמה (בלאגן גדול),Ofeldarkness מוואטפד,EsTinyDragon מוואטפד,Smardon מוואטפד,Emerald_Le-fay מוואטפד ו-LeviniaLevi מוואטפד
דירוג הסיפור: PG
ז'אנר: מדע בדיוני

הסיפור מוקדש בהערצה רבה לגוגל הנגאוט וגוגל צ'אט, שמצליחים לסבול ולשרוד את התקפי הפאנגירל בקבוצה בשעה 2 וחצי בלילה וכל שאר שעות היממה. ואולי גם ללוויניה, שתיכננה מסלול במשך שעות ואז הפכנו את איסלנד ליוון.

פרולוג

אייזק ניוטון ישב על גגו של בית אליזבתני וחשב על עתידו. הוא גילה את סוד חיי הנצח. היו לפניו שתי אפשרויות, הראשונה היא לחשוף בפני בני האדם את הנוסחה, והשנייה היא לברוח לאי נידח במרכז האוקיינוס האטלנטי ולהשתקע שם עד שהוא ימצא את האנשים הנכונים לשמור על הסוד, ואז לעזוב ולהגיע סוף סוף לשלווה. אך כמו כל אדם סקרן, הוא בחר באופציה הקשה.

פרק ראשון- נ.מ מרינה

מרינה הייתה עצבנית. מאוד עצבנית.
לא מספיק שחבורה של ארבעים בני נוער עצבניים רדפה אחריה לאורך כל נמל אקרה, עכשיו גם טוענים שהיא פושעת. היא בסך הכל ניסתה להגשים את החלום שלה.
כן, היא לא עשתה את זה בדרכים ישרות במיוחד, אבל אחרי הכל, בטוח למשטרה יש דברים מעניינים יותר להתעסק בהם מגנבה של סירה קטנה. מרינה הריצה במוחה את כל הסיפור שוב, כדי לוודא מה לעזאזל רוצים ממנה. היא ברחה, עלתה על סירה קטנה ונטושה, והפליגה לה לים. מה כל כך נורא בזה? אז נכון שבבטן הסירה היו יינות משובחים ובדים בצבעים מרהיבים, ונכון שזו הייתה קצת גדולה מכדי להיקרא סירה, אז היא גנבה ספינת מטען ענקית מלאה בסחורות אקזוטיות, מה רע? היא תוכל להגשים כך את חלומותיה הפרועים ביותר.
מרינה ראתה את עצמה עומדת על רציפים של מדינות שונות ברחבי העולם.היא ראתה את עצמה בצרפת, בהודו, בבריטניה, בוושינגטון, במצרים, באוסטרליה ובספרד, לבושה במשי ופרווה, כשמאחוריה עגלות מלאות בתבלינים מהמזרח הרחוק, במקלות קטורת מסין, בקקאו ברזילאי, בכלי כסף משובחים, בפסלים מיוחדים מהמוזיאונים הגדולים ביותר של אירופה ובתמונות יפיפיות של נופים שצוירו בזמן השקיעה בעמקים של יפן, כשהכל נמשך בידי צי של מכוניות אמריקאיות וגרמניות, גם הן למכירה.
מרינה רצתה דבר אחד: להיות סוחרת דגולה שתנוע ברחבי העולם, שתפגוש אנשים ותרבויות שונות, שתפסיק להיות בת המהגרים הקטנה והלבנה ותהפוך להיות אישה דגולה. יום אחד היא תחזור ותראה לכולם מי היא באמת. הם מכירים אותה בתור ילדה מופנמת וחששנית, אבל היא תוכיח להם שהיא אשת העולם הגדול. היא תעשה היסטוריה.
היא תכננה להפליג קודם כל להודו, למכור לבתי האצולה ששם מעט מהיינות, ובכסף לחדש את אספקת הספינה ולהצטייד בסחורות המקומיות לקראת המשך הסחר. משם היא תפליג לארץ שהיא כבר זמן רב רוצה לבקר בה, לניו זילנד, ושם היא תמיר את מרכולתה בפירות נדירים.
מניו זילנד היא תפליג ליפן, ומשם לרוסיה, מולדתה. מרוסיה היא תצא לסיבוב ארוך מסביב לאירופה, ואחרי שתעזוב את חופי אירלנד היא קיוותה להגיע לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. באמריקה היא תמכור את כל טוב המזרח, ותחזור לגאנה כאישה עשירה כדי להיפרד ממשפחתה כראוי, ומיד תצא לסיבוב שני, ואולי, רק אולי, תקנה ספינה נוספת.
היא כבר כמעט הגיעה לחופי אנגולה כשהיא ראתה מאחוריה צי של מפרשיות קטנות שמנסות להשיג אותה. היא ידעה שבמקרה כזה להישאר על הטייס האוטומטי משמעותו להיתפס, וגם לעגון זה לא רעיון מוצלח. היא עזבה את ירכתי הספינה ורצה דרך הסיפון, מדלגת בדרכה על ארגזים, מזגזגת בין הררי מכולות, עד שהגיעה לתא השליטה. היא פתחה את דלת העץ בבעיטה, והגבירה את המנועים לעוצמה המירבית. היא רצה לכיוון המגירה שבה ציוד הניווט היה אמור להימצא, ושלפה מצפן, מד קורדינטות ומפה. לפי חישוביה היא נמצאה כרגע בנקודת הציון 10, 8-. היא תכננה לשוט דרך דרום אפריקה ומדגסקר, אך בשל הסירות הרודפות היא נאלצה לשוט ללא עצירות. היא פתחה את מגירות השידה שליד הדלת, ומצאה שם שקית קטנה שהכילה תערובת של מלח ואבקת שריפה. היא הלכה למחסן השמירה, שלפה רובה אימתני בעל קנה ארוך במיוחד, וכמה בתים ריקים של כדורים. היא מילאה את הבתים באבקת שריפה, ואת התערובת שבשקית היא מילאה בראשי הכדורים. היא חיברה את הראשים לבתים, השעינה את הרובה על הדופן האחורית של הספינה, דחפה כדור אחד אל תוך הקנה, דרכה את הרובה, וכיוונה אותו אל גוף אחת הספינות. הכדור נורה, ופיספס את המטרה. היא הכניסה כדור אחר כדור, וכל אחד מהכדורים פספס את המטרה. היא נלחצה, והחלה לרוץ בחדר ולפתוח ארונות בחיפוש נואש אחר כדורים נוספים. באחד הארונות היה ראש כדור, אך בתים לא היה בשום מקום. היא הלכה לאחת המכולות, שהכילה מוצרי אספנות, ולקחה משם רובה מוסקט שהיה שעון על ארגז גדול של קנקני כסף. היא רצה אל המקום שבו השאירה את ראש הכדור, דחפה חופן אבקת שריפה אל קנה הרובה, ומעל שמה את ראש הנפץ. היא כיוונה את הרובה, וידעה שהוא אמור לפגוע. היא קיוותה שהכדור יספיק כדי להטביע לפחות סירה אחת. היא לחצה על ההדק, אך בגלל שהרובה היה ישן, ולא דאגו לשמן אותו, לקח לו זמן לפלוט את הכדור, והכדור נורה גבוה מדי. היא הביטה בו בתקווה, וראתה שהכדור גבוה בהרבה מגוף הסירה.
מרינה דפקה את ראשה במעקה הספינה, וראתה את חלומותיה נמוגים לנגד עיניה. היא שמעה רעש מהדהד במרחק והרימה את מבטה. הכדור פגע בתורן המרכזי של המובילה בסירות הרודפות, ושבר אותו. התורן נפל הציד והפך את הספינה, ושקע. שאר הסירות נתקעו במובילה, ויצרו מחסום ימי רחב שלכד בתוכו את כל הצי. מרינה ניצלה את הזמן שהיא הרוויחה והתחבאה במפרץ מאחורי מספנת פורטו אמביון. היא ירדה למספנה, לצייד את הספינה במזון להפלגה הארוכה. כשחזרה, היא ראתה שהרציף מוקף בכוחות משטרה. כנראה שהספינה הייתה של אדם חשוב, היא חשבה לעצמה. מרינה, שהכירה את הספינה, ידעה שעדיין יש דרך לעלות עליה. היא רצה תחת רגלי השומרים, וכשהם הסתובבו בהפתעה וניסו לתפוס אותה, היא קפצה בתנועה סיבובית, בעטה ברגלו של אחד השומרים, וראתה אותו עף אחור במהירות גבוהה במיוחד. היא לא ידעה שהיא עד כדי כך חזקה. מרינה אחזה ברגלו של שומר אחר, וזרקה אותו כמו בומרנג על השומרים האחרים. הוא פגע בחמישה מהם וכולם עפו והתרסקו על המזח. אחרי התקרית הזו רוב כוחות המשטרה פחדו להתקרב אליה. היא הלכה בצעד בוטח אל עבר הספינה, הוציאה חבל מכיסה, קשרה אותו בלולאה וזרקה את הלולאה אל הידית שבעזרתה מורידים את הכבש. היא משכה בחבל, וכבש מתכת נפתח עד למצב שבו קצהו נח על קצה מזח העץ. מרינה עלתה לספינה, כשראתה שהמשטרה הביאה תגבורת רבה כנגדה. היא ראתה אותם עומדים בנמל ומנופפים לעברה בידיהם בכעס כשהיא הרימה עוגן והפליגה משם.
מרינה המשיכה בהפלגה הארוכה, ולמזלה הים היה שקט ורגוע, והרוח הגבית נתנה לה תאוצה ועזרה לה להתקדם לכיוון דרום אפריקה. היא נזכרה בסיפורים שאביה סיפר לה בילדותה על יורדי ים אמיצים ששטו דרך האזור ההוא ונתקלו במארב שודדים. הרבה פעמים הם לא חזרו. היא החלה לחשוש.
מרינה רצה מהר אל מחסן הנשק, שבעצירה היא מילאה בתחמושת, ופיזרה עמדות ירי ברחבי הספינה. מהר מאוד זה התברר כמעשה נבון. שודדים לא היו, אך היו הרבה סירות קטנות שרדפו אחריה. כנראה שהם למדו מהניסיון, כי הפעם לא היו להן מפרשים. היא החליטה לנסות את השיטה שבה השתמשה נגד השוטרים האנגולים. היא דחפה את אחד הרובים האוטומטיים לתוך פיה של מכונת כביסה ישנה, והפעילה אותה על העוצמה המירבית. למזלה זו הייתה מכונה ישנה מספיק בשביל שלא יתקינו בה מנגנון בטיחות המונע את זה. היא סובבה את הרובה כשחתיכת פלסטיק קטנה לוחצת על ההדק. פלט של כדורים נורו בסיבוב לעבר הצי הקטן, וחוררו אותן לחלוטין. אנרגיית הסיבוב שבכדורי הרובה עברה לספינות עם ההתנגשות, ואו סובבה אותן או הומרה לאנרגיית חום והעלתה אותן באש. הפעם חוק שימור האנרגיה עבד לטובתה. היא עברה בכל עמדות הירי והתקינה בכולן רובי-כביסה. היא עלתה לקן הצופה כדי לראות מה הנזק שנגרם לרודפות. היא התיישבה על דופן הסל, שלפה משקפת, והביטה אל עבר הסירות השקועות למחצה. לצערה היא לא ראתה כמו שצריך מה קורה, משום שהרוח, בשילוב עם מהירות ההפלגה, העיפה את שערה וגרמה לו לחסום חלקית את המשקפת. חבל שאין ספר על הספינה, חשבה.
היא תפסה את שערה ביד אחת ומשכה אותו אחורה, לעורפה. זה אמנם הוריד את היציבות של המשקפת, אבל סוף סוף היא יכלה לראות משהו. מרינה ירדה, וכיבתה את מכונות הירי שלה. למזלה, משם המסע היה שקט יחסית.

טוב, אז... ת''ב!

כאן הייתה טעות כתיב. את שמת משפט שמסביר שהולך להיות כאן הסבר, אבל אז שמת נקודה-פסיק (;). זה לא נכון. צריך לשים נקודותיים.
''מרינה רצתה דבר אחד: להיות סוחרת דגולה שתנוע ברחבי העולם...''

לדעתי, הסיפור היה מהיר מידי. לדוגמה:

עדיין הייתה תחושה שהיא בתוך הקרב. בגלל שכאן היה המעבר בין הקרב לשקט, אבל הוא לא היה מורגש, אז זה פגע בסיפור. ואם כתבת ''מרינה ניצלה את הזמן שהרוויחה והתחבאה במפרץ אשר היה מאחורי מספנת פורטו אמביון'', (אני לפחות חושב ככה) זה נותן הרגשה שכאילו היא התחבאה עם הגוף שלה, לא עם הספינה.

מקווה שלא פגעתי בדרך כל שהיא :) ותמשיכי! זה סיפור טוב.

תודה על ההערות!
תיקנתי את הנקודותיים, ובנוגע למהירות הסיפור- ספציפית זה לא הפרק שאני כתבתי אז אין לי הרבה מה לעשות עם זה...
אני אעלה עוד פרק כשמנהל הסיפור יאשר לי

יאיי! פרק מדהים! כאילו שאני לגמרי לא משוחדת לטובתינו!!! *חיות ממזרי*

פרק שני-נ.מ מגי

"פלסטר חמש אותיות… רטייה. אצטדיון כדורגל בלונדון שבע אותיות...טוטנהאם" מילמלה לעצמה מגי תוך כדי פתרון התשחץ הנוכחי. היא ישבה על הדשא באוניברסיטה וניסתה למצוא את הפתרון ל"הר באפריקה, תשע אותיות" כשהפעמון הגדול צלצל 12 פעמים. מגי קמה והתנערה מהדשא שדבק לחולצה הכחולה שלבשה, לפרצוף שלה, לנעליים וגם לעדשות המשקפיים המרובעים. היא נכנסה לבניין המעונות כדי לקחת את המחברת לשיעור הבא כשהתנגשה במשהו לא מזוהה. "סליחה!" מלמלה לעבר סטודנט מגודל מהחדר ממול שהפילה לו את התיק. היא אספה באצבעותיה המגושמות את החפצים שנפלו מתיק העור והחזירה אותו לבעליו, תוך שהוא וחבריו מגחכים ומתלחששים עליה. "מגי מגושמת!" קרא אחד מהם לכיוונה כשהתרחקה בריצה ונכנסה אל החדר שלה ושל השותפה שלה. אסטל ישבה על המיטה בתנוחה הקבועה שלה (עם אוזניות האייפוד שלה תחובות בין האוזניים והשיער הכהה שלה מזדקר לכל עבר). "מה את שומעת הפעם?" שאלה אותה מגי תוך שהיא מבליטה את שפתיה כדי שהשותפה שלה לחדר תבין. "פודקאסט על צבי ים" סימנה לה אסטל בשפתיה. מגי הנהנה לעברה והחלה לפלס לעצמה דרך לכיוון המדף, מעשה מורכב הדורש ריכוז בחדר הקטן והמבולגן שלהן. כשהצליחה סוף סוף להגיע אל המחברת (והפילה תוך כדי שלושה ספרים, קופסת עטים וצרור מפתחות, אבל למי אכפת) ופילסה את דרכה החוצה, הצטרפה אליה גם אסטל. "איך היה השיעור הקודם?" שאלה אותה מגי. "משעמם. נפלנו על פרופסור שדיבר אפילו יותר מהר ממני, וזה שיא מכובד בהחלט" אמרה אסטל בגלגול עיניים, "איך היה לך?". "סביר" ענתה מגי, "יש לי עבודת סיכום ממש מגניבה להכין!". אסטל חייכה. מגי אמרה על כל עבודת סיכום משעממת שהיא מגניבה.
"טוב, מעניין מה יש הפעם לאכול. אני מקווה שיהיו תחליפים נורמליים" אמרה אסטל בגועל ועיקמה את אפה כשהגיעו לחדר האוכל המרכזי. אסטל הייתה טבעונית מושבעת, ותחליפי המזון של האוניברסיטה היו לדעתה "ברמת פח, או בלי רמה בכלל".
מכל הדברים באוניברסיטה, מגי הכי שנאה את חדר האוכל. המולה וצפיפות הם הסיוט של מגושמת כמוה. כי הרי כמובן שהיא תפיל את הכף של תפוחי האדמה על הרצפה, תשפוך על הרצפה מים או תתנגש עם עוגת קצפת במנהלת הפקולטה (כן, כן, זה כבר קרה).
למרבה המזל היום היא רק התיזה סלט על התלמיד שעמד מאחוריה ושפכה על עצמה פסטה ברוטב. 'סך הכל בסדר' חשבה מגי כשישבו בשולחן. היא הזיזה את ידה לקחת את המפית כדי לנגב את הרוטב ובמחווה מגושמת במיוחד שפכה את קנקן המים כולו על הרצפה. כיף חיים.
"לאחר ארוחת הצהריים יתקיים כינוס לכל התלמידים עם אורח מיוחד באודיטוריום, ולכל התלמידות כינוס נפרד בחדר 504" הקריאה אסטל הודעה מהטלפון הנייד שלה, תוך שהיא מתיזה חתיכות המבורגר עדשים ("ברמת פח ומטה!") על מגי. "בעע, בטח נאומים משעממים" נאנחה מגי ואספה את שיערה הבלונדיני למשהו שיראה טיפטיפה יותר נורמלי ממראהו הנוכחי. "איכס!" פלטה קריאה כשמצאה חיפושית סוררת בין העלים והזרדים שדבקו בתלתליה הבלתי אפשריים לסירוק. אסטל כמובן חטפה את החיפושית אליה והטמינה אותה בקופסא קטנה שהייתה לה בתיק. "היא תהיה מצוינת לשיעור ביולוגיה" אמרה בשמחה, "ועכשיו, בואי נלך לשמוע שיר ערש מהדיקן".

ההרצאה הייתה משעממת, כצפוי. עד כמה שמגי אהבה ללמוד, הרצאה על "האופנה הנשית במאה ה21" פחות עניינה אותה, בטח ובטח כשזה היה פשוט שם כיסוי לסדנת סטיילינג לתלמידות האוניברסיטה. בעעעע. אסטל דווקא נראתה מתעניינת, וחבשה בשמחה כובע מגונדר על ראשה. "זה באמת מעניין אותך?" הביטה בה מגי בפליאה. "ממממ?" שאלה אסטל וקימטה את מצחה. מגי תלתה בה עיניים בפליאה כשהוציאה את האוזניות האדומות-שחורות המוכרות שלה. "מה אמרת?" שאלה אותה בבלבול. "אסטל אריקסון!" מגי כמעט צעקה ועיניה החומות התעגלו בתדהמה, "את רוצה להגיד לי שכל הזמן הזה היית עם אוזניות?! ותני לי לנחש, שמת את הכובע המצחיק הזה כדי להסתיר אותן!". "אממממ, כן?" ענתה אסטל וציחקקה למראה מגי הזועמת. "מה כן?" שאלה מגי, שהיה זה תורה להתבלבל. "כן, זה בדיוק מה שעשיתי?" אמרה-שאלה אסטל. הבעת פניה של מגי התרככה מעט. "מה שמעת?" שאלה אותה. "תרמודינמיקה בראי ההיסטוריה" ענתה אסטל, עוד מרוגזת, "עכשיו אפשר לחזור לשמוע?". מגי הנהנה ואוזניות הספיידרמן נתחבו שוב אל מקומן הקבוע (אחרי הרצפה).
"סליחה, חמודה, למה את לא משתתפת?" פנתה אליה אחת הסטייליסטיות. מגי גמגמה משהו לא מובן. "בואי, אולי תרצי לראות איזו שמלה נחמדה?" שאלה הסטייליסטית וכרכה את ידה בעדינות סביב כתפיה של מגי (כפתה על מגי את נוכחותה). "אני...אבל...אני לא...." ניסתה מגי להיאבק נואשות כשהסטייליסטית הובילה אותה (הכריחה אותה לבוא) אל דוכן שמלות מפלצתי. מגי העבירה בראשה את המצב: מגי המגושמת+בגדים יקרים+ציוד חדש+סטייל= אסון/ בריחה למקסיקו עם סומבררו ושפם מלאכותי.
איזה כיף.
"תראי, יש פה את זה! אולי תנסי?" פנתה אליה הסטייליסטית וחבשה לראשה כובע קש עם נוצה באורך קילומטר בערך. הסטייליסטית ניסתה לחבוש לראשה את הכובע, ומגי התחמקה ממנה עם הטייה קלה של הראש. "זה…" התחילה מגי לומר בהיסוס, "זה… פחות הסגנון שלי… אז…" היא בלעה רוק במחווה עצבנית שכבר שכחה שיש לה, "אולי בפעם אחרת?" היא שאלה-אמרה בחשש ומול עיניה הפעורות של המוכרת נפלה אחורה כמובן.
'אוי לא, אוי לא, אוי לא!' היו המחשבות היחידות בראשה של מגי ג'ונסון בזמן שנפלה על מתקן שמלות שנפל על הרצפה הרטובה והמלוכלכת והפיל גם את עמדת צילום המגנטים עם המצלמה היוקרתית ואת הרמקולים שהשמיעו מוזיקה עליזה והתרסקו לרסיסים.
לאחר מכן נוסף גם 'מעניין כמה עולה סומבררו'.
"מגי מגושמת!" היא שמעה לפתע קול מאחוריה. היה זה האדם השנוא עליה בעולם, רונלד רוברטס. אותו אחד שלא הפסיק לצחוק עליה מהיום הראשון של הלימודים, שבו הפילה כיסא על המרצה. למראהו, עלו במוחה עוד שתי מחשבות:
'מעניין כמה עולה נסיעה לנמל הקרוב'
'אני חייבת לברוח!'
ורק עכשיו היא שמה לב שכולן: הסטייליסטיות, כמה מהמרצות, כל הסטודנטיות ואסטל בוהות בה. נראה שזה היה העיתוי המתאים לברוח, ולכן היא רצה כל עוד נפשה בה החוצה. בעוד היא מתנשפת בדרכה החוצה היא שמעה מאחוריה קול התנשפות נוסף. "הי, מג! כמה נראה לך תצטרכי לשלם על הציוד ששברת?" שמעה את קולה של אסטל מאחוריה. "אני לא יודעת, וגם לא נראה לי שאני עומדת לדעת אם אני בורחת" ענתה לה מגי בכנות. "בריחה נשמע מגניב" ענתה אסטל העקשנית ופלטה עוד כמה התנשפויות, "מתי ולאיפה?" "עכשיו, לתמזה ומשם לאן שתהיה ספינה". הן הגיעו כבר אל שערי האוניברסיטה ונעצרו כדי לדחוף את השער הכבד יחד. "אני באה איתך, אם זה לא היה ברור. כבר כתבתי להנהלה, מסתבר שאנחנו חולות בשחפת חשוכת מרפא שלא ידועה למדע, וברוב אצילותנו אנחנו נשארות בבידוד מוחלט בחדר שלנו. כתבתי גם שאנחנו נזמין לעצמנו אוכל, ושלא יטרחו לגבי זה" הסבירה אסטל כשמגי הביטה בה במבט שואל. מגי נשמה נשימה עמוקה ויחד הן פסעו אל תחנת המוניות הקרובה. "טקסי פליז?" שאלה מגי את הנהג והביטה בחיוך באסטל, שחייכה בחזרה.
כנראה שהיא תצטרך שני סומבררואים (או איך שלא אומרים סומבררו ברבים).

והנה זה הפרק שליייי עם עזרה כמובן מכל השאר
אז עוד יותר אשמח לת"ב
תודה לנתנאלי המתונאל שהגיב!

יאיי פרק שנייייי
יששששש
סוףסוף
תגידי זה כבר כתוב לכם או שאתם צריכים לכתוב כל פרק בשביל להמשיך?
אבל עכשיו לתב''בבבבבב
אואו
ותזכרי להגיד למנהל הסיפור לאשר לך בפחות משלושה שבועות, אבל אם לא אז לא נורא, תוכלי לבקש להקפיץ

זה נראה כאילו קראתם לסוג הפלסטר ''חמש אותיות''. בעיקרון שמים פסיק אחרי המילה ולפני כמות המילים. לדוגמא: ''פלסטר, חמש אותיות''.

אותה הערה כמו קודם

לא הבנתי מה הפסיק עושה פה. זה הופך את כל הדיבור והמשפט עצמו למהיר מידי ולא נעים לקריאה. נקודה צריכה להיות כאן.

הנקודה בסוף. איך היא קשורה? סיימתם לצטט, אבל איך הנקודה קשורה? היא לא מועילה בכלום.

בין ציטוט של מישהו אחד לבין ציטוט של מישהו אחר צריך לרדת אנטר.

שוב פעם הנקודה הזו. שימו לב.

חחח
אני אוהב את ההומור שלכם

אני חושב שהיה יותר טוב ונעים לקריאה אם הייתם כותבים ''כף תפוחי האדמה''.

*בסך

''היא הזיזה את ידה בשביל לקחת את המפית...''
בשפה יומיומית לפעמים אין מילות קישור. שימו לב.

המילה הזו פחות מתאימה לכתיבה. היא יותר יומיומית.

אסטל נותנת רושם של ילדה שהיא לא ממש חנונית ויודעת דבר או שניים על מראה חיצוני, והאנשים שהיא עברה לידם קראו לה בסך הכול ''מגי המגושמת''. אז איך כולם לא התייחסו אפילו לעלים שיש בשיער שלה? ואם הם לא התייחסו, אז זה בטח בגלל שהם רגילים לראות אותה ככה. אז אם היא ככה כל כך הרבה זמן, למה היא נשארה עם זה? המורים לא היו אמורים להגיד לה משהו?

מילה יומיומית שלא מתאימה.

שוב. ציטוט של מישהו אחד אחרי ציטוט של אחר חייב להיות עם אנטר בין שניהם.

שוב, צריך להחליף את הפסיק בנקודה.

שוב שמתם את הנקודה אחרי הציטוט. היא לא עוזרת. היא לא שייכת לשם.

שוב, תרדו שורה אחרי כל ציטוט אחר.

גם אם זה לא ציטוט אחרי ציטוט אתם צריכים לרדת שורה אם אתם מתרכזים במישהו אחד ואז עוברים לציטוט של אחר.

שוב, צריך לרדת אנטר. אני יכול לבטא לכם אם אתם רוצים :)

*עדיין מרוגזת.

שוב נקודה בסוף ציטוט.

''אחרי הרצפה''? יכול להיות שזה רק אני, אבל לא כל כך הבנתי את זה. הן לא אמורות להיות באוזניים שלה?

אתם צריכים לשים רווח אחרי שלוש הנקודות.

שוב, לרדת אנטר.

האנטר.

''בריחה נשמעת מגניב''. וגם באופן אישי הייתי מחליף את ה''מגניב'' ב''טוב'' אבל בחירה שלכם :)

אממ... מתי היא עשתה את זה? לא הזכרתם שום סצנה שיכולה להוביל לזה.

אני מצטער, אבל הסוגריים פשוט הרסו לי את הסוף. הייתם יכולים לחשוב על צרופים אחרים, כגון ''כנראה שהיא תצטרך שני כובעי סומבררו'', או ''יש לה עוד כובע לקנות''. זה היה מחסל כל צורך לגורמים ומשאיר טעם הרבה יותר טוב.


את הסיפור עצמו אני ממש אוהב :) אם תוכלו לפרסם בתדירות יותר גבוהה, זה יהיה מצויין!
אבל היו כמה דברים כלליים שהפריעו לי:
לא תיארתם כלל את המקום בו התרחשה ההרצאה, וזה ממש הפריע לי. אני חשבתי שזה בתוך אולם, אבל אז יש שם דוכן, ו... זה בלבל אותי. הייתי שמח אם הייתם מתארים יותר.
מאוד אהבתי את הדמות של אסטל יכול להיות כי יותר קל בשבילי להתחבר לדמויות כאלה, או שמשהו ברוגע שלה ובחוש ההומור שלה התחבר אליי.
גם את הדמות של מגי אהבתי. איך שכל הזמן יש סביבה צרות ובעיקר בגללה... רואים שזו דמות שתשפיע על הסיפור מאוד.
ועכשיו חנונים מתחילים להכנס לסיפוררררר
יששששש!
אני ממש מצטער אם פגעתי, באמת. רק ניסיתי לעזור. אם תתקנו את הדברים שהערתי עליהם בפרקים הבאים - אני בטוח שהם יהיו הרבה יותר טובים!
מחכה בקוצר רוח לפרק הבא

יייאאאיייי!!!
תוסיפי מהר את פרק שלוש! בא לי שתפרסמי כבר את הפרק שלייייי!!!

וואו, תודה על התגובות!


ועכשיו תשובות להודעה הארוכה של נתנאל:
האמת שהשפה היומיומית זה די בכוונה, הסיפור אמור להיות מאוד יומיומי ולא מורכב ספרותית. הוא אמור להישמע כאילו הוא קרה לבני נוער...
ההמשך הקרוב כתוב לנו, אבל המנהל רוצה שיהיה קצב אחיד של העלאה אז עד שלא יהיו מספיק פרקים כתובים ייקח זמן בין פרק לפרק
כ שאר ההערות ניקח לתשומת ליבנו. תודה רבה ושנה טובה!

יפה!!!
אהבתי ממש.
הכתיבה טובה ומצחיקה, מחכה לראות לאן זה יתפתח...

יאווו ממש אהבתי גם את איך שזה כתוב וגם את העלילה.
מחכה לראות איך זה יתפתח😀

פרק שלישי- נ.מ אוסאגי


ביקשתם? קיבלתם!
פרק שלישי!
תודה לכולם על התגובות:)

"עוד בערך עשרים תחנות." טאיו הביט מחלון הרכבת והשקיף על הנוף. הרוח פרעה את שערו הצבוע בסגול והפס השחור היחיד נכנס לפיו.
"שב במקום." אחותו התאומה אוסאגי משכה אותו חזרה למושב.
"למה? יש לנו עוד המון זמן עד שנרד מהרכבת. למה לא להנות מהנוף בינתיים?" טאיו הוציא מהתיק שלו שקית של צ'יפס, החזיר את חוטי החשמל שהסתבכו בו חזרה לתיק בבלגן, ופתח את השקית. "צ'יפס?"
"משהו מרגיש לא במקום. משהו פה לא בסדר." אוסאגי הביטה סביבה בלחץ.
"מר וגברת היגוראשי, האם תואילו להקשיב ללימוד?" המורה הפסיק את ההסבר על המקדש שבו הם עומדים לבקר והביט לכיוון התאומים.
"סליחה, נאקאנו-סנסיי."
המורה עבר להעיר לריי זנשיי על שלכלכה את רצפת הרכבת.
"תרגעי. אנחנו נוסעים עם כל הכיתה למקדש מעיין השלום לשמונה שעות. אנחנו נהיה כל הזמן עם הקבוצה, כלום לא יקרה..." טאיו לחש ואז חזר להקשיב למורה.
אוסאגי נאנחה. הוא כנראה צודק. המקדש מאובטח עשרים וארבע שעות ביממה, ולפני שנכנסו לרכבת עברו בגלאי מתכות. זה היה טיול מסורתי של בית הספר כבר ארבעים שנה, והסיכוי שמשהו ישתבש דווקא עכשיו היה נמוך.
אם כי לא אפסי...
אוסאגי הורידה את משקפיה המרובעים וניגבה אותם בחולצתה. שום דבר לא יקרה. היא חייבת להאמין בזה.

"מקדש מעיין השלום הוא שמו הלא רשמי של מקדש השדים." סיפר מדריך הטיולים שהוצמד לכיתה י' 1. "למקדש יש היסטוריה ארוכת שנים, שעליה תלמדו בסיור."
"בטח הוא היה פעם בית של איזה עשיר ואז הסבו אותו למקדש לדת השינטו." מלמלה אחת התלמידות.
"בעבר, ביפן הפלאוליתית, המקום היה שרוץ שדים, לפי המסורת. איש לא העז להתקרב לאזור הזה, מחשש שהשדים יופיעו ויתקפו אותו. על אף התנאים הנוחים פה- מזג האוויר הטוב, מעיין מים מתוקים בסמוך, יער שופע צל ופירות במרחק הליכה בלבד- איש לא ניסה להתיישב פה ולהקים פה בתים.
"אבל בבוקר יום בהיר אחד, הקיסר קאיקה שלח לפה קבוצה של סמוראים במשימה לגרש את השדים. כמיטב המסורת, על הסמוראים להיענות בחיוב על כל משימה שתוטל עליהם, לכן הם יצאו לכאן בבוקר יום המחרת. אבל כאמור, האזור היה שרוץ שדים מאז ומעולם, והסמוראים מעולם לא חזרו." המשיך המדריך לספר.
"נראה שממש לא." השיבה חברתה של התלמידה.
"אחרי זה נעשו עוד לא מעט נסיונות לקחת את השטח מהשדים, אבל כולם נכשלו. עד שיום אחד, עקרת בית אלמנה הגיעה אל הקיסר האנאזונו, בשנת 1315 לפי התיארוך, וביקשה ממנו חלקת אדמה קטנה, לבנות את חייה מחדש. הקיסר נתן לה את המקום הזה, במחשבה ששום דבר לא יכול להשתבש- במקרה הגרוע ביותר, האישה תמות, ובמקרה הטוב ביותר היא תנצח את השדים ותגרש אותם- אם כי לא באמת האמין בזה.
"אבל בצירוף מקרים, האישה היתה כהנת והתמודדה עם שדים באופן יומיומי. ברגע שהשדים הופיעו, היא ידעה מה לעשות. היא העמידה אבן גדולה וחרטה עליה את הכיתוב הזה:"
המדריך הראה להם אבן ענקית שעמדה במרכז המקדש שעליה היו חרוטות מילים שהרכיבו פולחן מסובך שהילל את ה"קאמי" והתפלל לאובדן השדים.
"השדים לא יכלו לעמוד בפני הפולחן וכולם גורשו. חוץ מאחד, שהתפלל לרחמים. בתמורה לכך שחסה על חייו השד בירך את המעיין, ומאז כל מי שלוגם ממימיו מתברך במזל."
אוסאגי לא יכלה להתרכז בדבריו של המדריך. משהו לא היה נכון בהתנהלות בתוך המקדש. אוסאגי ביקרה כבר בהרבה מקדשים בעבר, אבל היה משהו מוזר באחד הזה. משהו כמעט... מפחיד.
המדריך שיחרר אותם להסתובב בעצמם במקדש לרבע שעה.
טאיו מיד גרר את חבריו לבדוק את לוחיות המידע של כל דבר במקדש, לנסות לשתות מהמעיין, לקלקל את מערכת החשמל ולסדר אותה מחדש, לרדוף אחרי שדים, לקפוץ באנג'י, לאסוף את המטבעות מקרקעית המזרקה, לטפס על גג המקדש, לגנוב את הרכבת ומה לא.
אוסאגי התנתקה מהכיתה והביטה סביבה. כל התיירים התנהגו כרגיל- התפעלו מהנוף על מרפסת המקדש, צילמו תמונות, ילדים קראו להורים שלהם ומשפחות ניסו להתמצא באזור. המקום היה מלא קריאות באנגלית, סינית, קוריאנית, צרפתית ועוד מגוון שפות שאוסאגי לא זיהתה.
אדם גבוה שלבש מעיל שחור בחן את הכיתה. כששם לב שאוסאגי מסתכלת עליו הוא נכנס לאחד החדרים.
אוסאגי הניחה יד על על עמוד זהוב שניצב לידה. הכול בסדר. אין ממה לפחד.
"אוסאגי, את באה?" טאיו העיר אותה מהרהוריה.
"מה?"
"ארוחת בוקר."
"אה. כן, אני באה." אוסאגי ניתקה את מבטה מדלת החדר והצטרפה אל אחיה.

אוסאגי נאנחה והניחה את המקלות שלה חזרה בקופסא.
"וואו. את באמת דואגת אם את לא גומרת את המוצ'י של אמא." טאיו הביט בהשתאות על קופסת האוכל של אוסאגי, שנשאר בה מחצית מהאורז ושלושה כדורים בצבעי פסטל. "את צריכה להירגע, בחיי..."
"טאיו, איך אני יכולה להירגע כשאני יודעת שמשהו לא בסדר? ונוסף על זה האיש בשחור שראיתי קודם..."
"איזה איש בשחור? תקשיבי, אוסאגי, את צריכה להפסיק לחשוב כל הזמן על מה שעלול להשתבש. בואי, נעשה סיבוב בתוך המקדש בזמן שהשאר אוכלים, אולי זה יעזור לך להרגע."
טאיו משך את אוסאגי לעמידה, והיא העבירה יד בשיערה השחור, מבלגנת את הפס הסגול. זה היה אחד ההבדלים הבודדים בין התאומים- אוסאגי צובעת פס אחד בסגול, טאיו צובע הכול חוץ מהפס.
"אולי אתה צודק." אוסאגי נאנחה והניחה לטאיו להוביל אותה אל תוך המקדש.
הם הסתובבו בפנים וקראו על ההיסטוריה של המקדש- איך הוא נשרף שלוש פעמים באותו השנה אבל נשאר עומד בדרך נס, איך שודדים גנבו את כל הכסף והזהב מהמקדש, אבל איכשהו הכל חזר ואף הוכפל יום לאחר מכן, איך הבניין שרד עשרים רעידות אדמה קשות ונשאר עומד. טאיו התלהב מכל דבר, אבל אוסאגי חשבה שהכל מוגזם לגמרי.
"זה החדר שאליו האיש שלבש את המעיל נכנס." אוסאגי הצביעה על החדר הסגור.
טאיו משך בכתפיו והם נכנסו פנימה.
לא היה שם הרבה מה לראות. אבן אפורה גדולה שעליה רשום שיר הלל לקאמי עמדה בסמוך לקיר, ומתחתיה בקבוקים עם בשמים.
"בואי נצא." טאיו משך את אוסאגי, אבל היא נשארה במקומה.
"מה זה הדבר הקטן הזה שם?" היא התקרבה ובחנה חפץ שחור קטן שפלט צפצופים קצובים.
לאחר שתי שניות היא פערה את עיניה ומשכה את אחיה אל מחוץ לדלת.
"אנחנו חייבים להזהיר את כולם, שיצאו מפה כמה שיותר מהר!" צעקה אוסאגי.
"למה? מה זה היה?"
"זאת פצצת זרחן! טאיו- המקדש עומד להתפוצץ בכל רגע!"
"פצצת זרחן?! לא, את לא רצינית!" טאיו צעק אל לב השמיים ואז רץ ליד אוסאגי.
"מאבטחים! תפנו את הבניין עכשיו! יש פצצה בחדר הקטן בקומה השלישית!" אוסאגי תפסה ביד אל אחד המאבטחים בחוזקה.
"על מה את מדברת, ילדה, בדקנו כל אחד שנכנס לפה!"
"אני אומרת לכם! יש פצצה- אחחחח, לא משנה! טאיו,תפנה את כולם, אני לא יודעת אם אוכל לנטרל את הפצצה, אבל אני אנסה לעכב את ההתפוצצות!"
"תשתמשי במכשירי הקשר שלנו!" קרא טאיו ורץ לדבר עם משפחה ענקית, לנסות להסביר להם שהם צריכים לעוף מהבניין כמה שיותר מהר.
"קיבלתי!" אוסאגי פתחה את המכסה של הקופסה הכחולה הקטנה והולוגרמה של פניו של טאיו הופיעה מולה. היא רצה לקומה השלישית ונכנסה לחדר.
אוסאגי הרימה את הפצצה הקטנה, שהמשיכה לתקתק בידה. "ברגע זה יש עוד עשר דקות לפיצוץ!" היא קראה אל טאיו. "אני מנסה לנטרל את זה!"
היא פתחה את דופן הפלסטיק של הפצצה. בפנים היו המון חוטי חשמל קטנים שהסתבכו אחד בשני. בחיי, חשבה אוסאגי, זה מבולגן יותר מערכת האלקטרוניקה שבבית שלנו.
מאחורי חוטי החשמל היתה מבחנה חתומה שבתוכה התערבל נוזל צהבהב- זרחן נוזלי.
"אני לא יודעת איך אני מנטרלת את זה, טאיו!"
"תנסי לשלוף את הזרחן משם!" צעק טאיו בחזרה דרך מכשיר הקשר. "הצלחתי לפנות בינתיים את הקומה החמישית, יקח לי זמן להצליח גם את השאר!"
"אני לא יכולה להוציא את הזרחן, הכול יתפוצץ! אם אני אוציא אותו החוטים יתלקחו!"
"אז נסי לארגן אותם מחדש, שיהיה לנו יותר זמן לפחות!"
"לסדר את החוטים מחדש, לסדר את החוטים מחדש…" מלמלה אוסאגי והחליפה בסדר של חוטי החשמל. "אני יכולה לתת לנו עוד חצי דקה, אבל ישארו לנו רק חמש דקות לפנות את כולם!"
"תעשי את זה!"
אוסאגי החליפה בין עוד שני חוטים ואז יצאה מהחדר. "איזה עוד קומות צריך לפנות?"
"הראשונה, השניה והשלישית!"
"אני אטפל בזה!" צעקה אוסאגי, ניתקה את הקשר עם טאיו ורצה לנסות לדבר עם משפחה, שכמו כדי להרגיז לא יודעים לא יפנית, לא אנגלית וגם לא סינית.
לאחר בערך ארבע דקות נשאר להם רק עוד קומה אחת לפנות, והם ניסו לעשות את זה ביחד, אבל יש בעיה עם הזמן, והיא שהזמן נוטה להמשיך קדימה, לא משנה כמה מנסים לגרום לו לעצור.
ויש בעיה גם עם פצצות, והיא שאולי בסרטים אפשר פשוט לחתוך את החוט האדום (אל תנסו את זה בבית, ילדים), אבל במציאות זה קצת יותר מסובך, ובדרך כלל אי אפשר באמת למנוע את הפיצוץ.
והמקדש אכן התפוצץ.
מעוצמת ההדף טאיו ואוסאגי הועפו לאחור, אל הים.
אוסאגי נחתה בעוצמה בתוך המים, ואז נאבקה לעלות למעלה כדי לנשום. קורות עץ שרופות נחתו גם הן בתוך המים.
אוסאגי השתעלה מי ים ואז פתחה את עיניה, מחפשת את טאיו.
היא צללה שוב ופתחה את עיניה למרות המלח, וראתה אותו למטה, תקוע מתחת לעמוד ברזל על רגלו. אוסאגי צללה למטה ועזרה לו להזיז משם את העמוד, ואז גררה את אחיה למעלה.
"עכשיו…" היא התנשפה, "אתה מודה… שהייתה לי סיבה… לדאוג?"
"כן." הוא השתעל. "גם כן מזל, מביא המעיין הזה…"
הם תפסו בקורת עץ חצי שרופה כדי להישאר מעל המים, וחיכו. אוסאגי לא ידעה למה בדיוק, אבל הם פשוט צפו על המים וחיכו למשהו.
בשלב מסוים שתי פנדות אדומות קטנות שחו אליהם ועלו על הקורה. הם נשארו איתם עד שספינה הגיעה מהים והורידה להם סולמות חבלים, שיוכלו לעלות, והפנדות עלו איתם גם לספינה.
לאוסאגי לא היה מושג של מי הספינה או מה קרה לשאר האנשים שהיו במקדש או אפילו אם הכיתה שלהם חושבים שהם מתים, והיא איבדה את ההכרה.

מים קרים ניתזו על פניה של אוסאגי והיא פתחה את עיניה.
"זה לא הייתי אני!" צעק טאיו כשנתז מים השפריץ גם על פניו שלו. "אה, רגע, איפה אנחנו בכלל?"
"אני לא יודעת," ענתה אוסאגי, "אבל נראה לי שהיא כן."
היא הצביעה על נערה כבת 17 או 18 שרכנה מעליהם, ולפי קנקן הזכוכית המטפטף שבידה היא היתה זו שהעירה אותם.
היא שאלה משהו באנגלית במהירות ואוסאגי לא הצליחה להבין.
"את יכולה לחזור על זה בבקשה?" שאלה באנגלית.
"הממ, אתם יפנים, מה?" היא קמטה את מצחה.
"כן. איך ידעת?" שאל טאיו בפליאה.
"אתם לא יודעים להפריד בין L ל- R." היא נאנחה. "בכל מקרה, זאת הספינה של, אממ, שלי, ואני אשמח לדעת מה שני ילדים שרופים עושים על הסיפון של הספינה הגנו- הספינה שלי."
"אני יכול להסביר." טאיו חייך וקם על רגליו.
"אממ, טאיו, מה אתה עושה-"
"הכול התחיל כשנסענו למקדש מעיין השלום, או מקדש השדים, עם כל הכיתה שלנו. אנחנו שלושים ושבעה תלמידים בכיתה נראה לי. או אולי בעצם זה שלושים ושמונה? בכל מקרה אז נסענו ברכבת עם הכיתה. אני ניסיתי להנות מהנוף ולהקשיב למורה אבל אוסאגי הייתה מודאגת מסיבה לא ברורה. מכירה את האנשים האלה, שתמיד מודאגים לא משנה מה יקרה? אוסאגי היא כזאת. בחיי, היא לחוצה הרבה יותר מדי. איפה הייתי? אה, כן, בכל מקרה אז הגענו למקדש והקשבנו לסיפור הספק-מעניין על המקדש, ואז התפזרנו לטייל בעצמנו עד ארוחת צהריים. אני הלכתי עם חברים ללמוד על המקדש וגם לנסות לשתות מהמעיין שאמור להביא מזל טוב, אבל מסתבר שכנראה שהוא מביא את ההפך. אני מתכוון, פיצוץ זה לא מזל טוב כל כך, נכון? אה, אופס, ספוילר. אז כשהיינו בנפרד אוסאגי ראתה מישהו מוזר נכנס לחדר קטן ולא חשוב, אבל אני לקחתי אותה לארוחת צהריים אז היא לא יכלה לבוא אחריו. בארוחת צהריים היא לא נגעה בכלל במוצ'י שלה. בשלב הזה הבנתי שהיא ממש ממש ממש מודאגת. את מבינה, אוסאגי ממש אוהבת מוצ'י, בעיקר את זה של אמא. אז כשהיא לא אוכלת את זה היא בטוח נורא מודאגת, או עצובה, או מתוסכלת, או עצבנית, כמו הפעם ההיא שהיא היתה צריכה לחלץ אותי מהשוטרים- אה, רגע, על מה דיברתי? אה, נכון, אז הבנתי שמשהו באמת לא בסדר, ואז אני ואוסאגי נכנסנו חזרה לבניין ואוסאגי מצאה פצצה בתוך החדר שהאיש המוזר מקודם נכנס אליו. סיפרתי על האיש המוזר, נכון? אז אני ואוסאגי הלכנו למאבטחים אבל הם לא הקשיבו לנו, זה מאוד לא יפה מצידם כי בכל זאת אנחנו בני שש עשרה וחצי וכמעט בגירים כבר. איפה הייתי? אה, המאבטחים לא האמינו לנו אז פינינו בעצמנו את הבניין בזמן שאוסאגי ניסתה לנטרל את הפצצה, והשתמשנו במכשירי הקשר שלנו- תראי, יש לנו מכשירי קשר מגניבים עם מצלמה ומקרן הולוגרמות קטן שמקרין את הפנים של מי שמדבר איתך, בכל מקרה אז לא הצלחנו לצאת בעצמנו מהבניין לפני הפיצוץ וההדף זרק אותנו לים, ואני כמעט טבעתי בגלל שנחת עלי עמוד ברזל, אבל אוסאגי הצליחה להזיז אותו ואז עלינו מעל למים וצפנו על קרש שרוף, ואחרי כמה דקות הגיעו אלינו פנדות אדומות, אגב, איפה הם? אה, הם אצלך, בסדר. אחר כך ראינו את הספינה שלך והיו בצד שני סולמות חבלים אז הנחנו שאנחנו יכולים לעלות ועלינו ואז התעלפנו, אה, וכנראה שכולם חושבים עכשיו שאנחנו מתים." טאיו סיים בעליזות מפתיעה.
אוסאגי דפקה את מצחה בכף ידה.
"אה…. בסדר. אתם יכולים להישאר פה, אני מניחה…"
"יופי! תגידי, אנחנו יכולים לקבל חדר ביחד, נכון? אנחנו ישנים באותו חדר בבית, את יודעת, אנחנו תאומים וכל זה. כמה זה יעלה לנו? אני חושב שיש לנו בערך שישים אלף ין, שזה ארבע מאות חמישים דולר נראה לי. אולי תעשי לנו הנחה? הנחה יהיה נחמד. תגידי, את יודעת עוד שפות חוץ מאנגלית? מאיפה את? איך קוראים לך? יש לך חיית מחמד? את אוהבת שירים? את אוהבת ללמוד? מה את עושה על הספינה הזאת שוב?"
אוסאגי נאנחה בקול. נראה שהשיט הבלתי מתוכנן יהיה ארוך יותר מ, טוב, מהמתוכנן.
היא רק קיוותה שיהיו ספרים על הספינה.

ממש אהבתי!
היו כמה שגיאות פיסוק אבל זה סביר.
אני לא יודעת כמה זמן יסכימו לכן להעלות עוד פרק אבל עם זה לא מחר, אתן תצטרכו להתעסק איתי!
ותאמינו לי... לא כדאי לכן!
אז... תמשיכו?
פליזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז!
אולי עכשיו נערים מצרפת? או מקום אחר באירופה? אה, לא משנה זה לא הגיוני מבחינה גאוגרפית. תשכחו את זה.
אבל אולי סינגפור? או מלזיה? או אינדונזיה? או אני יודעת!! אוסטרליה! למרות שיש גם את ניו זילנד....

בקיצור, המשך!

(בבקשה! אני חנונית! תנו לחנונית לקרוא סיפור על חנונים!! בבקשההה!

פרק רביעי-נ.מ האי

סליחה שלקח הרבה זמן להעלות... אבל הנה! עוד פרק!!!

האי החליט שביום שבו הוא ישתלט על העולם הוא יוציא להורג כל טייס שמאחר.
הוא ידע שספרד היא יעד תיירותי נפוץ, אבל כשהודיעו ברמקול בפעם החמישית ש:"טיסה מספר 648 לספרד ואז לארצות הברית נדחתה לשעה הבאה" הוא לא יכל שלא לרטון בעצבים ולצאת ממעט דעתו שנשארה לו אחרי הפעם הקודמת.
הוא הלך אל המזרקה הגדולה שעמדה במרכז שדה התעופה. דגים קטנים שחו בתוכה. בלי התראה אחד קפץ על היד שלו ונשך את האצבע שלו. האי ניער אותו בצווחה שגררה כמה צחקוקים מאנשים באזור שמסיבה לא מובנת לא יכלו להתעסק בעניינים שלהם. האי תהה מה יקרה אם כולם ימותו (אה, הדגים, לא האנשים). הוא החליט לבדוק.
בלי שהאנשים המצחקקים ראו הוא טפטף למזרקה מעט חומר בצבע צהוב עמוק מתוך בקבוק קטן שהיה בכיסו ואז התרחק מהר.
תססססססס
המים החלו לבעבע ולהעלות אדים, הם (האנשים הפעם, לא הדגים או המים) התחילו לצעוק. הדגים צפו, או לפחות, מה שנשאר מהם צף. כמה אנשים עם חולצה לבנה שעליה כתוב "מדריד ברחאס" רצו לשם, מנסים להבין מה הבעיה, ובמשך שלושים דקות האי הביט בהם צועקים מילים בספרדית ורצים ממקום למקום.
לבסוף אמר הרמקול המקולל: "טיסה 648 לארצות הברית תצא בעוד חצי שעה." האי הלך אל עבר התורים באורך הגלות ונעמד באחד הכי קצר שעמדו בו חמישים אנשים, בינתיים חשב על מגוון דרכים לקצר את התור, רובן לא ידידותיות לחיים.

לאחר בערך עשרים וחמש דקות הוא סוף סוף היה במושב שלו במטוס (מחלקה ראשונה, דא).
אנשים המשיכו לזרום למטוס, לקח בערך חצי שעה עד שכולם התיישבו, זה גרם למוח הפרפקציוניסט של האי להתחרפן.
איחור של 25 דקות.
לבסוף נשמע קול מתוך רמקול נסתר, "כל הנוסעים מתבקשים לשבת ולחגור את חגורות הבטיחות, אנחנו עומדים להמריא." והאי החליט שישקול מחדש את דעתו על כך שכל הרמקולים מקוללים.
הנוף בחלון התחיל לזוז וגם המעיים של האי, בכללי, כל דבר שלא כלל שתי רגליים על הקרקע גרם לו לבחילות, מה שגרם לו להרבה סבל בתור ילד קטן כי בגלל מעמדם הפוליטי של ההורים שלו הם היו בנסיעות כל הזמן.
המחשבה על ההורים שלו גרמה לו להתעצבן, הוא היה צריך לשכוח אותם. הוא היה בטוח שלהם לא יהיה קשה לשכוח אותו, הוא תמיד היה רק מטרד, אף פעם לא מושלם מספיק, אבל כבר לא. האי היה מספיק בוגר כדי להחליט שמעכשיו הוא יקרא להם מטרד. הסיבה היחידה שהוא עוד צריך אותם זה בשביל חשבון הבנק שלהם ובשביל השם שלהם מדי פעם. הוא לא הרגיש אשמה על כך שהוא מנצל אותם (לא שעל דברים אחרים האי היה מרגיש אשמה, אבל במיוחד לא על זה), הם עשו בדיוק את אותו הדבר כשהוא עוד היה שם. הם לקחו את הקרדיט לכל ההישגים שלו וזלזלו בו כשנכשל. הוא הרגיש קצת יותר טוב כשדמיין את הרגע שבו הם יבינו שהוא לא הגיע לבית הספר כבר חמישה ימים, בגלל שאחד המורים, כנראה מר היו-שו יתקשר. הוא בטח ישמע כמו רובוט כרגיל, והם בהתחלה יצעקו שהוא טועה והם ראו אותו הבוקר… בעצם אולי לא? ואז הם ינסו להתקשר אליו. הוא דמיין את הטלפון שלו, שנמצא באיזה פח בשדה התעופה בקוריאה, מצלצל, ואנשים מסתכלים על הפח בסקרנות. בסופו של דבר הם יתקשרו למשטרה, אבל הם לא ימצאו אותו, ההורים שלו לא יהיו מספיק חכמים כדי להסתכל על ההוצאות האחרונות בבנק. הם לא עשו את זה כבר עידנים, פשוט כי לא היה צורך, תמיד היה מספיק וחצי. וגם אם הם יבינו שהוא בארצות הברית, השם האי לי היה נפוץ מאוד, ולא יהיה לו קשה להכחיש קשר אם במקרה מישהו מהמשטרה ימצא את המספר החדש שלו.
"תרצה אוכל?" קול של אחת הדיילות קטע את מחשבותיו, האי לקח מנת דג שנראתה קצת מפוקפקת והדיילת המשיכה הלאה עם העגלה המלאה בצלחות עם אוכל של טיסות.
הוא ניסה לקחת קצת מהבשר שלא היה ברור איזה של סוג דג הוא היה פעם, האי הימר על שפמנון. (עובדה שכדאי לציין - האי האמין ששמפנונים הם חשופיות עם שפם)
"איכ!" הוא ירק הכל ושבר את הצלחת בעצבים.
הטיסה יצאה באיחור של חמש שעות ועשרים וחמש דקות, הוא שילם טונות של כסף על מחלקה ראשונה במטוס ועדיין,עדיין לא יכלו להביא לו לפחות אוכל נורמלי?!
הוא קם בכעס וחיפש את הדלת שממנה אפשר להגיע לאיזה מישהו אחראי שאפשר לצעוק עליו. אבל כמובן, כמובן שאין שלטים על הדלתות. הוא פתח את הדלת הראשונה שראה, בתקווה שהיא הדלת של הדיילים- טוב. היא לא הייתה. היא הייתה הדלת של תא הטייס. אופס.
הטייס וטייס המשנה בהו בו בהלם. הוא בהה בהם בהלם חזרה. טייס המשנה דחף את הכיסא שלו לאחור ונעמד מול האי. "מה אתה עושה כאן? קיבלת אישור להיכנס? מאבטחים!" הוא ניסה לדחוף את האי לבחוץ, ומתוך אינסטינקט האי העיף אותו ממנו אל כל הכפתורים. אופס, חשב שוב האי. אופס גדול. עכשיו גם הטייס השני נעמד, סומך על הטייס האוטומטי של המטוס. האי חשב שזה ממש לא אחראי, לרוע מזלו, לטייס זה לא היה ממש אכפת והוא ניסה לתת להאי אגרוף בפרצוף. הוא התחמק וזרק גם את הטייס הראשי אל עבר לוח הכפתורים באיזה מהלך מתוחכם שהוא למד מהבריונים שהלכו מכות במסדרון של התיכון בערך כל יום. כמה מאבטחים עמדו בפתח המומים, האי טרק עליהם את הדלת ונעל אותה, אם הוא צריך לבחור בין קרב עם מאבטחים לקרב עם טייסים, הוא בוחר טייסים.
ככל הנראה זה לא היה רעיון טוב, כי המטוס התחיל לנטות מטה פתאום. האי קלט שכשהוא זרק את הטייס הראשי על לוח הכפתורים הוא בטעות כיבה את הטייס האוטומטי. הוא נפל לכיוון חלון הטייס שהיה עכשיו למטה, הטייס הראשי ניסה בינתיים לייצב את המטוס, הטייס המשני היה עסוק בלצרוח. המאבטחים מעבר לדלת צרחו יחד איתו בהרמוניה.
קול ניפוץ של זכוכית נשמע פתאום, לרגע האי חשב שהחלון התנפץ, אבל אז הוא קלט שזה היה עדיף, כי מה שהתנפץ היה אחד הבקבוקים שהיו בכיס שלו, לצער כולם, זה לא היה הבקבוק שהוא רעל לדגים, זה היה יותר רעל לאנשים. כמובן, זה לא נשמע מסוכן מאוד שיש רעל אם הוא לא נוגע באף אחד, נכון? לא. אופס. חשב האי בפעם השלישית לאותו יום. זה היה רעל שהאי מאוד התגאה בו פעם, בגלל שהרעל עצמו לא היה מסוכן, מה שהיה מסוכן הוא האדים שהרעל יצר, הם היו מתפשטים באוויר במהירות והורגים פחות או יותר הכל. האופס השני: הרעל עצמו אמנם לא היה מסוכן לבני אדם, אבל למכשירים שלא עמידי מים הוא קטלני בהחלט, ולצער כולם, הוא נשפך על משהו שהיו מחוברים אליו שני חוטי חשמל - אלו של האוזניות והמיקרופונים של הטייסים. היי, עובדה מעניינת - כל החלק הזה של הכפתורים בתא הטייס, הוא לא עמיד למים.
האי החליט לגוון, הפעם הוא חשב אוי לא. לפני שהוא כמעט התחיל לצחוק, כי הטעות הזאת הייתה כל כך הרסנית שזה פשוט מצחיק.
הוא הוציא מכיס אחר שלו מסכה מוזרה ושם אותה מהר על הפנים, היא לא הייתה משוכללת כמו זאת שהייתה במזוודה שלו, אבל זה היה הדבר הכי טוב שהיה לו ברגע זה. שני הטייסים התחילו להשתעל ולהחנק, הם לא ממש עזרו בקטע של למנוע מהמטוס להתרסק.
"אוקיי, אוקיי, אוקיי…" האי דיבר אל עצמו כדי לנסות להירגע, "אז אני נמצא במטוס נופל, הטייסים… לא זמינים, והרסתי את הדרך היחידה שלי לתקשר עם מישהו שיודע איך להטיס מטוס. אוי."
הוא ניגש אל לוח הבקרה של הטייס הראשי, הוריד ממנו את הטייס הראשי הנחנק, ובחן את הכפתורים והמפסקים. הוא ידע הרבה דברים על העולם, להטיס מטוס זה לא אחד מהם. האי הרים לרגע את מבטו אל החלון הגדול, הים הלך והתקרב. הוא החליט שגם הים לא יודע להטיס מטוס, והים נוטה להרוג יותר אנשים ממנו. האי חשב ששמע כמה אנשים צורחים במחלקה הראשונה, שהייתה הכי קרובה לתא הטייס.
"אה… כפתורים, כפתורים, כפתורים…" הוא ניסה ללחוץ על סתם דברים שם, זה לא עשה הרבה. המאבטחים בעטו בדלת. בצד ימין של הטייס היו שני מפסקים, האי לא ידע מה הם עושים, אבל הם היו נראים חשובים, וזה או זה או הים. הוא קיווה שהוא לא מכבה את המטוס ומשך את שניהם לאחור. בבת אחת המטוס התהפך, וחוטם המטוס שהיה למטה עבר להיות למעלה. זה לא מאוד עזר לבחילה של האי, אבל זה כן עזר לניסיון לא להיהרג. או שזה לא עזר, כי עכשיו המטוס המשיך ליפול - רק שבמקום לראות את הים מתקרב האי ראה את העננים מתרחקים. הוא ניסה לדחוף את אחד המפסקים קדימה - זה שהיה יותר קרוב אל כיסא הטייס. המטוס שוב התהפך ומחק סופית כל מחשבה של האי על לאכול אי פעם. אבל לפחות הוא הבין מה הוא עושה, הוא העביר את המפסק לאמצע, הפעם לאט יותר, והמטוס התייצב.
האי כמעט בכה מהקלה, אבל הוא לא כי אם הוא היה בוכה זה היה עלול להרוס את המסכה שלו, שהייתה הדבר היחיד שהגן עליו מהאדים הרעילים שהיו בחדר.
הוא חשב שכולם ניצלו, עד שהוא קלט שא' - הוא היה רק בערך מאה מטרים מעל הים, ב' - המטוס אמור להגיע לארצות הברית, והוא לא ידע כמה דלק נשאר לו, או איך להגיע לארצות הברית. אבל כל בעיה בזמן שלה.
האי חשב על המפסק השני, הוא לא ידע מה הוא עושה, אבל הוא כבר מזמן החליט שאין לו ממש אפשרות לשבת לקרוא את הוראות ההפעלה למתחילים של המטוס. הוא משך קצת את המפסק הקרוב אליו, זה שהוא כבר הבין שאחראי על חוטם המטוס, והמטוס פנה למעלה. הוא ניסה לדחוף בזהירות את המפסק השני והרגיש כאילו הוא נופל לאחור. מפסק מהירות, הוא הבין. המאבטחים בעטו שוב בדלת של התא, והאי נזכר שהוא לא לבד על המטוס. הוא נזכר גם שכל שאר האנשים בטח ממש לחוצים, וככל הנראה בטוחים שמחבל חטף את המטוס ומנסה להרוג את כולם. הוא חיפש איזה מיקרופון שלא קשור לאוזניות הטייסים האומללות שהוא הרס.
הוא קלט חפץ שחור על התקרה מעליו, זה היה מיקרופון מוזר שפעל על קפיץ כנראה, והיה אפשר למשוך למטה וברגע שהיו עוזבים אותו הוא היה קופץ בחזרה למעלה, האי קיווה שזה המיקרופון שדרכו הטייסים מכריזים על המראה ונחיתה. הוא לקח אותו ולחץ על מתג קטן שהיה עליו. "אמ… מדבר הטייס שלכם," הוא שמע את קולו מהדהד במחלקה הראשונה דרך הדלת של התא. "היו כמה אהה… כיסי אוויר. כן. עמכם הסליחה, הטיסה יציבה עכשיו. אני לא מחבל." הוא קיווה שהוא לא משקר. המאבטחים שוב ניסו לפתוח את הדלת, הוא התעלם מהם והחזיר בזהירות את המיקרופון למקום שלו (הוא יכל פשוט לעזוב אותו והוא היה קופץ בחזרה, אבל הוא החליט שהוא הרס מספיק מיקרופונים ליום אחד). לפתע משהו בחלון השתנה ודרש את תשומת ליבו, האי הפנה אליו את ראשו.
אופס. אופס. אופס. הוא חשב. ולמרות שהוא לא היה מרבה לקלל, הוא חשב גם על כמה קללות שהיו יכולות לתאר את המצב הזה באופן נהדר. הוא דחף את הכיסא שלו לאחור, ופנה אל הדלת, המאבטחים עדיין צעקו מעברה האחר, אבל זה פחות הדאיג את האי בשלב הזה. הוא סובב את המפתח בידיים רועדות מלחץ ורץ החוצה, המאבטחים המופתעים לא ניסו לעצור אותו. הוא המשיך לרוץ והסתכל לאחור לרגע, הדבר האחרון שהוא ראה כשהמטוס שלו עוד היה שלם, אלו פנים מפוחדות ומבולבלות מאוד של שני טייסים שישבו במטוס אחר. מטוס שטס ישר אליהם.

אפשר להאשים את האי בהרבה דברים. אבל לא היה אפשר להאשים אותו שהוא לא חשב על האפשרות שהמטוס שלו יתנגש במטוס אחר. בכל זאת, זה פשוט לא דבר שקורה, מטוסים טסים ממש רחוק אחד מהשני, ונדיר שבכלל רואים מטוס אחר בזמן הטיסה (מלבד מהנחיתה וההמראה כמובן), אז כן, תאשימו אותו שהוא רצח דגים, שהוא רצח אנשים, אבל אל תאשימו אותו שהוא לא פעל נכון בעת התרסקות מטוס. למרות שאפשר להאשים אותו בעצם ההתרסקות. בכל אופן, האי לא ממש חשב על אשמה כשהוא צפה במטוס אחר פשוט נכנס לתוך המטוס שלו, הוא יותר חשב 'אהההההה!'. בגלל שהמטוס השני טס מהר יותר אז רוב המטוס שבו היה האי נהרס, ונשאר רק חצי ממנו, מהמטוס השני נשאר בערך שלושת רבעי, אז כשהמטוסים המחוברים התהפכו ביחד, והקדימה לאט לאט הפך שוב ללמטה, האי חישב מהר והבין שהוא עומד ליפול מטוס ורבע, אחח! קסם המתמטיקה!
הוא עצם עיניים וצרח בהרמוניה עם שאר הנוסעים בזמן שבערך כל מה שהיה במטוס ולא מחובר לרצפה נפל, והאי לא היה מחובר לרצפה.
בזמן הנפילה חשב האי כמה הוא נופל.
שמינית מטוס....
רבע...
חצי...
שלושת רב- פתאום מישהו תפס אותו. זה היה עלול להיות קטלני באותה מידה של ליפול למטה אם המטוסים לא היו מתהפכים בהדרגה, אבל למזלו המטוסים כן התהפכו בהדרגה, אז הרגל שלו לא נתלשה. לא שזה היה מאוד משנה בשלב הזה. האי תפס במשענת של המושב מולו ופנה לראות מי עצר את הנפילה שלו, זה היה ילד שנראה קטן ממנו בשנה-שנתיים (ובצורה מעצבנת עדיין היה גבוה יותר מהאי), היה לו שיער שחור פרוע, רטייה גדולה על אחת מהעיניים, ומבט די מטומטם, כמו של מישהו שבדיוק התעורר.
כאות תודה על כך שהציל אותו, האי הקיא על הילד. "זאת חולצה חדשה." הוא אמר, האי התנצל.
המטוסים השלימו סיבוב שלם והתקרה הייתה הרצפה, זה גרם להאי לתהות האם אפשר להקיא אוויר, אבל זה גם היה טוב, כי זה אומר שלכמה שניות הוא לא נפל.
"תראה!" צעק פתאום הילד עם הרטייה. האי הסתכל לכיוון שאליו הוא הצביע, זו הייתה דלת חירום. האי והילד רצו אליה ומשכו ביחד ידית גדולה שחץ שצויר על הדלת הצביע עליה יחד עם הכיתוב "לפתיחת הדלת בשעת חירום, משוך בידית." לאחר בערך עשר שניות הדלת נפתחה, המטוסים המשיכו להסתובב, והדלת עכשיו הייתה הרצפה, האי עצם עיניים ועמד לקפוץ, אבל הילד עצר אותו.
"חכה," הוא אמר בפרצוף מרוכז ומעט אידיוטי.
האי לא הבין לרגע, אם הם יחכו עוד קצת אז המטוסים יתנגשו במים והם ימותו, ואז הוא הבין פתאום שזה בדיוק מה שהוא צריך לעשות (לא למות, לחכות), אם הם יקפצו עכשיו הם יפגעו במים במהירות מטורפת שתהרוג אותם, ובגלל שהם קופצים למטה המטוסים יפלו עליהם, ואם המים לא עשו את העבודה, שני מטוסים במשקל 6.7 טון כל אחד בהחלט יעשו אותה.
הילד המשיך הסתכל על המים בריכוז, ואז ברגע אחד מושלם (עד כמה שרגע בהתרסקות מטוס יכול להיות מושלם), הדלת הייתה בדיוק במקום שבו היא בדרך כלל, הרצפה הייתה הרצפה, והם היו בערך 50 מטרים מעל המים.
"לקפוץ!" הוא צרח בכל הכוח והוא והאי קפצו החוצה, כמה שיותר רחוק מהמטוסים. הם קפצו שנייה אחת לפני שהמטוסים פגעו במים, והאי הודה בכל ליבו שהוא היה מתחת למים כשהם התפוצצו ברעש נוראי (המטוסים, לא הילדים). חלקי מטוס עצומים עפו מעליו ומתחתיו, אחד מהם פגע בו, למזלו המדהים זו הייתה רק דלת החירום, שלמרות שהיא הייתה ענקית ומפחידה, היא הייתה פחות מסוכנת מרוב החלקים האחרים, ועוד למזלו, הוא היה די בטוח שהוא לא מת. הוא וילד הרטייה התחבאו מאחורי הדלת עד שכל החלקים עצרו, זה לא לקח הרבה זמן מתחת למים, למזלם.
לאחר כמה שניות האי הצביע למעלה, כדי לסמן לילד
שהוא עולה. הוא התחיל לעלות אבל הילד תפס ברגלו ונראה מפוחד עד מוות. לקח להאי שנייה להבין שהוא לא יודע לשחות, לא שהאי היה שחיין מצטיין, אבל לא לדעת לשחות בכלל באמצע הים זה רעיון ממש גרוע. לרגע חשב האי לעלות למעלה ולנטוש כאן את הילד שבבירור יהיה נטל באמצע הים. הוא הסתכל שוב למעלה ושוב על הילד עם הרטייה וקילל את עצמו בלב על זה שהוא כל כך מטומטם. הוא צלל שוב ותפס את ילד הרטייה. שניהם עלו למעלה ויצאו מהמים, האי השתעל לכמה רגעים ואז קלט מה קורה. הוא היה בלב הים עם עוד ילד שלא יודע לשחות, מסביבו היו שאריות של מטוסים שהוא ריסק, בחישוב מהיר האי הבין שהוא הרס בערך שלושים מיליון דולר, אחח! קסם המתמטיקה!
הוא והילד טיפסו על כנף של אחד המטוסים שאיכשהו שרדה את הפיצוץ.
משהו זז הסיח את תשומת ליבו של האי, הוא קיווה שהפעם זה לא מטוס שעומד להתנגש בו, כי יש גבול לכמות הדברים שהוא יכול לשרוד. הוא הסתכל לכיוון ההוא ולשנייה לא האמין, ואז הוא הבין שזה מטומטם שהוא לא מאמין, כי זה הגיוני לגמרי. בין הריסות המטוסים עמדה ספינה ענקית שככל הנראה בסך הכל עברה שם בטיול רגיל לגמרי של העברת מסע, ונקלעה להתרסקות מטוסים. מתוך הספינה נזרקו סולמות חבלים. הילד רץ אל הספינה והאי רץ אחריו, תוהה איך גם הספינה לא הושמדה, הוא טיפס באחד הסולמות והתיישב ליד ילד הרטייה שהגיע כמה שניות לפניו.
אחרי שנרגעו קצת, האי התפנה להסתכל על כל ההרס שהוא יצר.
"אופס," הוא אמר.
"אופס," הסכים איתו הילד.
"לא, אני מתכוון - אופס, יש מצב שהרגתי עכשיו 500 אנשים." הסביר האי, ואז הכל החשיך. אחח! קסם המתמטיקה!

מצאתי את המשפט האהוב עליי: "אחח, קסם המתמטיקה!"
משפט נ-ה-ד-ר, בכללי אהבתי את האי אבל זה התקדם קצת יותר מדי מהר, גם המעבר היה קצת חד משדה התעופה למטוס, בדרך כלל לוקח שעה לפחות לתור אחד.. רק אומרת.
הפריע לי גם שהיה כתוב משפט לא עד הסוף, הסוף היה בשורה הבאה בלי שום סיבה כמו:

"לאחר כמה שניות האי הצביע למעלה, כדי לסמן לילד
שהוא עולה."

במקום:

"לאחר כמה שניות האי הצביע למעלה כדי לסמן לילד שהוא עולה" לפסיק אין כל כך משמעות.
מחכה להמשך!

אעביר הלאה. תודה!
כן, האי הוא נהדר
חכי שתראי את טאיו מכריח את האי לאכול בצ'ופסטיקס...