פאנדום דמדומים.

[Its on]

שם הפאנפיק:התוכנית להשמדת בלה.
שם הכותב:סציו.
פאנדום:דמדומים
דירוגG 13
שיפ: [חובה אם יש]
ז'אנר: [לא חובה]
תודות: [חובה במידה שיש לכם בטא] -Continuous Nightmare הדר.
ויתור זכויות: סטפני מאייר.לא אעשה שום כסף מהפיק הזה..


פרק א'-ג'ולייט קאלן.
טוב, לפני שאתם מתחילים לקרוא תדעו שאמה ואני לא באמת חשבנו על זה עד
הסוף. בבקשה אל תכעסו עלינו.
בואו נחכה עוד שניה בסיפור, אני רוצה להציג לכם את המשפחה שלי. או לפחות איך שאני רואה אותה.
הראשון, ראש המשפחה והאב הנערץ- קרלייל.
קרלייל הוא ה 'בן אדם' הכי מדהים שפגשתי בחיים שלי.
הוא הציל ואסף אותי, כמעט מתתי בים... טוב, האמת שזה היה אמט, אבל מי שבאמת הציל אותי, זה שנשך אותי, היה קרלייל.
אשתו והאמא הדואגת של המשפחה זו אסמה.
אסמה היא פשוט... היא אמא. היא תמיד דואגת לי (לפעמים יותר מדי), ובאמת חשוב לה ממני ומכולם.
הבן הבכור לפי סדר ההפיכה לערפד, ואם אתם שואלים אותי גם החוצפן מביניהם, הוא אדוארד. לדחוף אלינו בת אנוש?! כדור הארץ לאדוארד, צא מזה, זה לא יעבוד!
הוא כל הזמן איתה. עסוק רק בבלה שלו.
לפני שהוא הכיר אותה היינו החברים הכי טובים, עכשיו כבר לא אכפת לו יותר. הוא קורא את המחשבות שלי, הוא יודע מה אני מרגישה. פשוט לא מזיז לו.
אם הכוח שלי היה כמו של ג'יין מהוולטורי-הוא כבר היה מת מזמן.
גם כן כוח יש לי... לראות את ההווה. נכון זה גרם לכם להרים גבה?!
אם אני עוצמת את העיניים וחושבת על מי שאני רוצה, אני יכולה לראות מה הוא עושה עכשיו.
פעם אחת, כשהייתי בשיעור אלגברה משעמם, חשבתי על אמט ורוזלי שלא ידעתי איפה הם.
תאמינו לי- זה לא דבר שהייתם רוצים לראות את האחים הגדולים שלכם עושים במכונית.
לא היה נעים, בכלל לא.

אחרי אדוארד באה רוזלי, היפיפייה המהממת.
היא באמת מותק.
ואז הגיע אמט, הוא זה שהציל אותי. זה שמצא אותי בים, מעולפת. אמט הוא אח טוב, אח כזה מצחיק.
אמט הוא הבן אדם הכי יפה ונחמד בעולם. כל הבנות מתות עליו. הוא הכי מושלם שיש, אני מודה בזה. ובאותה הזדמנות אני מודה גם שאני מטומטמת שלא מבינה כלום.
תודה שכתבת לי ביומן, אמט.
נכון שלפעמים הוא קצת מגונן מדי, וצוחק עלי כל הזמן, ואלוהים, הוא פשוט אלים. אני רק אומרת משהו קטן, ואני חוטפת ממנו כאפה. זה בלתי נסבל.
כולם חושבים שאם אני אגיד לו: 'היי אמט, אני יוצאת היום אחרי אחת עשרה. אל תגיד לקרלייל', הוא יחפה עלי.
הלוואי. הוא כל כך הלשין עלי!
הייתי צריכה ללכת כל יום ללכת לחדר באחת עשרה במקום בשתיים עשרה.
כן, קרלייל ואסמה חושבים שבשתיים עשרה בלילה אני צריכה להיות בחדר שלי לבד.
"את צריכה קצת זמן לעצמך, מתוקה." אמרה לי אסמה בחיוך מרגיז. בנימה כל-כך מתלהבת, כאילו היא מביאה לי מליון דולר. או מבחינתם- לתינוקת של המשפחה, מיליון סוכריות טופי.
"את הרי לא חווית ילדות, נכון? אז תתנהגי קצת כמו ילדה רגילה בת שלוש-עשרה. את עוד קטנה. את יכולה בזמן הזה לעשות שיעורי בית, לחשוב על היום שלך, לקרוא. ואולי אפילו ללמוד." אמר קרלייל, נושק לי על המצח. "לילה טוב."
טיפשי, אני יודעת.
אם זה מפתיע אתכם, אתם כנראה לא מכירים את משפחה קאלן. זה כמו שחושבים שג'ספר שתקן. יש לי שלוש מילים להגיד על זה:
חה-חה-חה.
כולנו היינו מייחלים שזה יהיה נכון.
ג'ספר תמיד אומר לי מה לעשות.
"ג'ולייט, אליס ואני עסוקים, עדיף שתלכי עכשיו."
"ג'ולי, את לא צריכה 'לישון?' " (ככה הם קוראים לזמן שלי בחדר כי אני היחידה שחייבת להישאר בחדר לזמן מה).
"ג'ולי! איך את מדברת?!"
וכל מיני כאלה. הוא ואליס ממש בלתי נפרדים. הם כל הזמן ביחד, כל הזמן. אבל אני מתה על שניהם. במיוחד על אליס, היא מדהימה. חוץ מזה שהיא מתעקשת לבחור לנו בגדים כל בוקר.
"ג'ולייט, חצאית המיני הזו לא הולכת עם החולצה בצבע ורוד בייבי, היא צריכה ורוד עתיק."
היא בוחרת גם את הבגדים של קרלייל!
רק את הבגדים של רוזלי היא לא בוחרת, רוזי בוחרת לבד.
רק על בלה לא דיברתי, לא מגיע לה שאדבר עליה.
הגיע זמן להתחיל בסיפור כי אם אתחיל לקלל את בלה, זה לא יגמר.

זה התחיל לפני כשבוע, כולם היו עסוקים מידי בשבילי. קרלייל היה בעבודה, אסמה ואליס עשו קניות, רוזלי וג'ספר שיחקו בקלפים, אדוארד היה אצל בלה ולאמט לא היה כוח אליי.
"אמט, בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה!" התיישבתי על מיטתו אחרי שהוא נזכר לפתוח לי את הדלת שמשום מה, הייתה נעולה.
החדר של אמט ורוזלי היה ענק.
היה בו מיטה זוגית, מערכת סטריאו עם רמקולים, המוני דיסקים ומיליון תמונות שהיו תלויות על הקיר.
"מה את רוצה, ג'ולי? אין לי זמן לשטויות שלך." הוא ענה, מחטט בארון שלו ושל רוזלי. "לאן נעלמו כל הגרביים שלי? איפה אליס כשצריך אותה?"
"משעמם לי נורא... אתה יכול לבוא איתי לסרט?" שאלתי בשקט. אם אף אחד לא רצה להיות איתי, בדרך כלל אמט רצה. כמה שאני מתה עליו.
"אני לא יכול, את לא רואה שאני עסוק? את חושבת שלג'ספר נשארו גרביים נקיות?"
"לא יודעת. נו, אמט!" אוקי, קחו את האהבה שלי בחזרה. נכון שהוא אח מגעיל?!
"ג'ולייט, כבר שבע. את לא צריכה לזייף שינה או משהו?"
"תודה רבה לך. רק תדע שאם רוז תדע על הריקוד הצמוד שלך עם הנערה ההיא במועדון, תזכור שזה מגיע לך. אח רע, רע מאד."
זה גרם לו לתת לי מכה, ולדחוף אותי מהחדר. ירדתי במדרגות לאט, משפשפת את העורף שבער מהמכה של אמט. לעזאזל, למה הוא חזק כל כך?!
"רוז? ג'ס?"
"רוז, את לא יכולה לשים ארבע על שמונה, רמאית!" שמעתי את קולו של ג'ספר ואז נהמה של רוזלי.
הגעתי אל השנים. הם ישבו ליד השולחן העתיק. הקלפים היו מסודרים בכמה ערמות, העיינים של אחיי לא ניתקו מהם. "מה אתם עושים?"
"משחקים," ענתה רוזלי בלי להביט בי.
"אפשר להצטרף?"
"זה ספיד, זה לשניים."
"נפלא. איפה אדוארד?" שאלתי במרירות.
"תנחשי."
"בלה?"
"בדיוק."
"ואסמה? אליס?"
"קניות."
"עוד פעם? זו הפעם החמישית השבוע!"
ג'ספר החל לצחוק. "מוזר שזה מפתיע אותך."
"ניצחתי!" קראה רוזלי לפתע.
ג'ספר הפסיק לצחוק והביט בקלפים, המום. "לא הגיוני, בואי שוב."
רוז גלגלה את עיניה. "תחלק,"
בשלב זה כבר התייאשתי מהם והסתובבתי לדלת.
"אני יוצאת לסיבוב," אמרתי, הם לא ענו.
בלי לשים לב הגעתי ליער.
היער היה ריק בדרך כלל. בדרך כלל.
מצאתי שם ילדה משוטטת. היא נראתה בת גילי, לפחות בגיל שאני נראית.
היה לה ריח משונה, כמו של אנשי זאב.
"ילדה, למה את לבד? זה מסוכן!" גערתי בה.
היא הרימה גבה. "את עם מישהו?"
חשבתי לשקר, אבל הבנתי שלא יצא מזה דבר.
הילדה התקרבה אלי. "אני אמה בלאק, מי את?"

[Marching On]

נחמד ממש.
אני אוהבת את הזרימה..הכל הולך מהר כזה..אולי בעצם טיפה יותר מידי...
יש לך טיפונת שגיות בהכתבה כמו - "הייתי צריכה ללכת כל יום ללכת לחדר באחת עשרה במקום בשתיים עשרה" ללכת,ללכת...
ואולי היית צריכה לתת עודד טיפה יורת פרטים על ג'ולייט...
אבל חוץ מאלא, ממש ממש נחמד...

[Its on]

אני אתן עליה עוד פרטים..תודה!

[אסנמוג]

יפה

[ג'יני מדאר]

זה נחמד אבל טיפה משעמם..

[FAG HAG]

אני ממש מצטערת, נעשתה טעות וכותרת האשכול שונתה. אנא שני אותה בחזרה לשם הפאנפיק. מנהלת הפורום.

[Its on]

אין לי מושג איך לשנות בחזרה..

[FAG HAG]

שיט, אני ממש מצטערת. אני אנסה לשנות בעצמי. את מתכוונת להמשיך את הפיק, נכון?

[Its on]

כן.בטח..

[Into The Night]

וואי, ממש יפה...
זה כתוב נורא יפה וגם הרעיון הוא מקורי וטוב...
מחכה להמשך!

[Its on]

פרק ב'-הלב.
"או, מה זה?"
"זה היומן שלה."
"רוזלי, תביאי לי לראות!"
"לא, אמט, אל תיגע. לא, תתרחק מזה! לא נוגעים ביומנים של בנות."
"אליס, תגידי לה להביא לי."
"היא צודקת. אני יוצאת מכאן. תזהרו."
"נו רוזי, בבקשה... לא ישנה לג'ולי אם אציץ קצת. עובדה שהיא שמה את זה במקום גלוי כל-כך."
"בחדר שלה מתחת לכרית? מוסתר בערימת פיג'מות?"
"בדיוק. מה היא מפגרת לגמרי? מתחת לכרית זה כל-כך נדוש..."
"אמט,"
"מה?"
"אולי היא פשוט סומכת עלינו שלא נסתכל."
"אז היא יותר מפגרת. תביאי את זה כבר, אני מבטיח שאני לא אצחק עליה. בפניה. לא יותר מדי. ג'ספר, בוא הנה. מצאתי את היומן של ג'ולייט!"
"מה?!"
"מה שאתה שומע!"
"צאו לי מהחדר! תן לי לעבור, ג'ספר! תביא לי את זה מיד, אמט! חתיכת אדיוט! איה,אל תרביץ לי!"
"קחי את היומן המפגר שלך. הוא בטוח לא מעניין בכל מקרה."
איה, איה, כואב. כואב!
אוך, תודה לאל. טוב שהיומן בידים שלי עכשיו. הדבר הכי נורא בעולם זה לראות את היומן שלך בידו של האח הגדול המעצבן שלך. תודה על ההצלה, רוזלי.
אה, נכון. הייתי באמצע, לא?
ברגע שאמה אמרה לי שהיא אמה בלאק.
אז קודם אני רוצה להגיד שאמה ואני ממש דומות. כמעט זהות. חוץ מהיופי המהמם שלי.
לשתינו יש שיער חום גלי וחיוך מתוק.
"אני ג'ולייט קאלן," אמרתי לה בחיוך נחמד. תמיד כדאי להכיר חברות חדשות. ובמיוחד אם אין לך כאלה.
"קאלן?" אמה נסוגה לאחור. "את... את כזאת!" היא נראתה מפוחדת, לא אהבתי את זה.
"אני לא אפגע בך. קוראים לך אמה, אמה בלאק. בלאק... למה השם הזה מוכר לי? בלאק... ג'ייקוב בלאק!" נזכרתי בכלב ההוא. "את אשת זאב?"
"לא, אבל אחד מהם מוטבע לי..." היא אמרה בגאווה.
"מוטבע?" התפלאתי.
העיניים של אמה נצצו. "אהבה לנצח. מחויבות... קוראים לו אמברי."
"מגניב." אמרתי לה למרות שעדיין לא בדיוק הבנתי למה היא בדיוק התכוונה.
היא חייכה אלי, והתיישבנו ליד עץ זקן והתחלנו לדבר. היה לנו ממש נחמד ביחד. "אז למה היית לבד ביער?" היא שאלה. לא היה נראה שהיא שאלה זאת מתוך חטטנות, אלא ממש מתוך עניין.
"לא היה לי עם מי להיות... אדוארד היה עם בלה, אמט-" התחלתי להסביר, אך היא קטעה אותי. "בלה? בלה סוון? אני שונאת אותה."
"גם אני," אמרתי בחיוך.
"צריך לגרום לה לעוף חזרה למקום ממנו היא באה."
"לגמרי."
האמה הזאת מצאה חן בעיניי יותר ויותר.
לפתע שמעתי רחש כזה בין העצים. הרחתי ריח מסריח. "כלב," סיננתי.
"מה?" שאלה אמה, לא מבינה או לא שמעה. לא התרכזתי בדבריה, בכל מקרה.
ואז הוא הופיע שם. הוד מגעילותו בכבודו ובעצמו.
"תתרחקי ממנה, אמה." הוא אמר בקול שקט. "היא מסוכנת."
"לא יותר ממך, כלבלב." אמרתי לו.
"תשתקי, עלוקה."
"שלא תעז לקרוא לי ככה, צ'יוואוואה קטנה ומטונפת." התרגזתי.
הוא שלח יד ארוכה ומשך את אמה מאחורי גבו, לשטח של השמורה. "אל תתקרבי לאחותי, מוצצת דם." הוא סינן.
"תתרחק מאחותי!" שמענו קול מאחוריי. זה היה אדוארד, ולצערי הרב, גם בלה.
"הוא לא היה מזיק לה, אדוארד." רטנה בלה.
כיווצתי את אגרופי, והפרצוף שלי נחמץ. אמה הגיבה בדיוק כמוני. הבטנו אחת בשניה וחייכנו.
"תראו, תראו. האח הגדול של המפונקת. היי, בל."
"איימת על אחותי!"אדוארד לא הרפה. כמה מרגיז הוא יכול להיות?
"אני לא צריכה את העזרה שלך, אדוארד." זרקתי אליו בכעס.
אדוארד וג'ייקוב התעלמו ממני ונהמו אחד על השני.
בלה נעמדה בין ג'ייקוב לאדוארד, מנסה להפריד ביניהם. אמה מיהרה לעמוד לצידי.
לרגע היה נדמה כאילו הם יתנפלו אחד על השני ויפגעו בבלה.
"נו, תעשו את זה..." שמעתי את אמה לוחשת בתקווה.
"כן," הנהנתי. "קדימה."
אבל אדוארד וג'ייקוב פנו אלינו. אדוארד משך אותי בחזרה הביתה, וג'ייקוב משך את אמה.
נופפתי לאמה לשלום, היא גלגלה את עיניה ואמרה בלי קול 'אחים'. אם לא הייתי כועסת כל-כך על אדוארד, הייתי פורצת בצחוק. "מה הבעיות שלך?!" התרעמתי כשסובבתי את הראש לעבר אדוארד.
"מי זו בכלל?"
"לא עניינך!" הלכתי מהר יותר מהזוג המאוהב.
"ג'ולי, מה קרה?" שאל אדוארד, משיג אותי.
"אתה משחק את האח הדואג, הא? כאילו שבאמת אכפת לך ממני. רק מבלה אכפת לך עכשיו. היינו החברים הכי טובים, ולא אפכת לך יותר."
"זה לא נכון,"
"זה נכון מאוד. אתה לא מתעניין, לא עונה על שאלות, כבר לא מוציא אותי משיעורים משעממים. כל היום רק בלה, בלה ובלה. מצטערת אם אני פוגעת בך, בלה, אבל אני בחיים לא הסתדרתי איתך, גם לפני שלקחת לי את האח והחבר הכי טוב שלי. ובכנות, אין לי אלייך חיבה מיוחדת." דיברתי בכנות, התכוונתי לכל מילה.
"ג'ולייט!" התרגז אדוארד.
"רואה, אדוארד? אני שופכת בפנייך את הרגשות שלי, שדרך אגב אתה יודע ולא מזיז לך, והדבר היחידי שמשנה לך הוא אם בלה תיפגע?! פעם אם הייתי אומרת לך דבר כזה היית יכול להרוג מישהו! כשרבתי עם אמט כמעט הלכת איתו מכות! עם אמט! אוף, אני שונאת אותך!"
כשנכנסנו לסלון הענק והיפה, אמט ורוזלי ישבו מחובקים על הספה. ג'ספר הראה לקרלייל את התרגילים שבזכותם הוא ניצח את רוזלי (כן,כאילו לא נמאס לה אז היה לו ניצחון טכני), ואליס עשתה תצוגת אופנה עם הבגדים שקנתה. אסמה עמדה לידה, צוחקת.
"היי, ג'ולי." אסמה חיבקה אותי וניתקה ממני במהירות. "איזו הפתעה, בלה!"
התיישבתי ליד אמט שהביט בי, מופתע.
"אחות קטנה, מה קרה? את רוצה שאני ארביץ למי שהעליב אותך?" הוא לחש לי באוזן.
כמעט וחייכתי. אמט חושב לפתור את הכל במכות.
"מה עשית לה?" שאל ג'ספר את אדוארד. "בחיים לא הרגשתי שהיא פגועה כל-כך."
קמתי ממקומי. שידברו עלי כשאני לא אהיה שם.
"היי ג'ולייט, ג'ולייט!" קראו אחריי.
התעלמתי. החלטתי להתקשר לאמה. בלה חייבת ללכת. מזל שהחלפנו טלפונים ביער.
"אמה?" שאלתי בחשש.
"ג'ולי? היי, ג'ולי!" היא קראה בהתלהבות.
"אני רוצה שבלה תעוף לי מהחיים." אמרתי ישירות.
"כבר דיברנו על זה..." היא נשמעה מבולבלת עכשיו.
"אז בואי נעשה עם זה משהו."הייתי כל כך עצבנית. "זה לא יהיה מרושע?"
"הכל- ג'ייקוב סובל בגללה." אמרתי, ידעתי שזה יעבוד עליה. לי לא באמת היה אכפת ממנו.
"צודקת. מתחילים?" היא הסכימה איתי.
אין, אני גאון.
"כן, עוד נתחיל." חייכתי חיוך זדוני.
"בואי נמצא לזה שם מגניב!" היא אמרה, מתלהבת שוב. יכולתי להישבע ששמעתי אותה מקפצת משמחה על מיטתה. אמה חמודה, אבל קצת ילדותית. "התוכנית להשמדת בלה."
"זה ארוך מדי,"
"הלב.התוכנית להשמדת בלה."
"הלב. סגרנו."

[סמיילי:)]

אוקי זה ממש חמוד .. ! אני רק ממליצה לנסח משפטים יותר ארוכים.. זה יזרים את העלילה.. חוצמזה הרעיון ממש יפה!!

[הילה מינס1]

וואי את חייבת להמשיך זה מוושלם!!!

[Dune]

הקפצה שכזאת...