ילדים לבנים || תם, סיפור בהמשכים

יוו איזה פרק יפהה :)
אמ הפעם הדמויות יותר התבהרו לי, אבל אני אשמח שתזכיר לי מה התפקיד של לונה אם איימי היא המנהיגה
בכל מקרה, שוב, פרק אדיר ומהמם

הקפצה!
סוף סוף יש לי זמן לכתוב ואני מקווה שתסלחו לי אחרי שלושה חודשים שלא כתבתי >< בכל מקרה אני מקווה שתאהבו את הפרק הזה ושתגיבו כי חשובות לי התגובות ~

פרק 20

[אורך: 888]

ברגע שלונה נכנסה למרפאה עם האורות הלבנים שתמיד הציקו לה בעין, היא שאלה את לייסי מה קרה.
הדבר הראשון שהיא שמה לב אליו היה שהיא נראתה מפוחדת - ולמרות שלייסי נראית כמו ילדה בת תשע, היא למעשה יותר בוגרת ומבוגרת מכל האנשים שיצא לה להכיר אי פעם. היא מעולם לא נראתה מפוחדת - אולי לחוצה, לפעמים, אבל לא מפוחדת. היא ישבה על המיטה ולא שכבה כמו בדרך כלל, והיא הסתכלה על לונה כמו ילד שמצפה מההורים שלו למצוא תשובה לכל הרוע בעולם למרות שהוא יודע את התשובה בעצמו.
״נראה לי שעלינו על משהו,״ אמרה לבסוף. לונה התיישבה לידה, נותנת לחברתה הטובה להחזיק לה את היד בחוזקה. היא הרגישה שהיא צריכה את התמיכה הזאת.
״מה גילית?״
״לא גילית, גיליתן. גם קייטי והילדה הזאת היו שם. היא - לא קייטי, הילדה - שאלה אם יש קשר בין ההיעלמויות לסימן לשיער הלבן לזה שכולם שוכחים את מי שנעלם. אני חושבת שכן, אבל אני לא יודעת איך אפשר לבדוק את זה.״
״אולי נקרא לאיימי?״ הציעה לונה, ״אחרי הכל, היא האחראית.״
״אני לא אוהבת לדבר איתה. ולמרות שבתיאוריה היא האחראית, את דואגת לכולנו יותר ממנה,״ פלטה לייסי.
״אנחנו לא נכנסות לזה עכשיו. אני קוראת לה, חשוב שהיא תדע את זה.״
לייסי הנהנה הנהון קצר. לא כי היא הסכימה, כי היא ידעה שאין לה שום דרך לשנות את העובדה שלונה דאגה לשיוויון אצל כולם ושכולם יידעו את המידע שהם צריכים לדעת. היא קמה ומיהרה בחזרה למבואה, לקרוא לאיימי. כמובן, תומאס, זואי, דיאנה וסיירה באו ביחד איתה, וכך יצא ששוב כל השבעה היו במרפאה. ג׳ו יצאה, בין אם כדי לכבד את הפרטיות שלהם ובין אם היא ידעה שאיימי תגיד לה לצאת בכל מקרה, כך שהם נשארו שם לבד.
״הילדה הזאת שדיברתי איתה שאלה אם יש קשר בין השיער הלבן, ההיעלמויות, העובדה שכולם שוכחים את מי שנעלם והסימן המוזר ההוא.״
״איזה סימן?״ שאלה סיירה. היא הרגישה את גלגלי השיניים במוח שלה מתחילים להסתובב, והייתה לה הרגשה שהיא צריכה רק עוד חתיכה אחת של הפאזל כדי שהיא תוכל לנחש את התמונה השלמה. כמובן, התמונה עדיין הייתה רחוקה מלהיות שלמה, אבל היא ידעה שהיא לא צריכה עוד הרבה כדי לנחש מה היא.
״שני הכוכבים אחד על השני,״ אמרה לייסי. היא לא הסתכלה על סיירה כשענתה, אלא על איימי. ״למה לא אמרת לי כשקייטי שאלה אותך על הסימן הזה?״
״לא ידעתי שאת מכירה אותו,״ אמרה איימי ביובש, ״ואני לא רוצה שניכנס לשיחה הזאת עכשיו, במיוחד לא במתכונת הזאת.״ כמובן, היא דיברה על מספר האנשים בחדר שלא קשורים לוויכוח בינה לבין לייסי.
לייסי נשכה את השפה והמשיכה לדבר, ״בסדר. בכל מקרה, יכול להיות שלסימן הזה יש קשר. קייטי אמרה שהוא הופיע על היד שלה אחרי שווסט ותומאס נעלמו, ושהיא הייתה היחידה שזכרה אותם לפי מה שהיא אמרה. היא אמרה שההורים שלה אמרו לה שהסימן הזה הוא סימן מהילדה, אבל היא יודעת שהיא לא היה שם לפני שהם נעלמו.״
״אז זה בעצם אומר שאם הסימן הזה מופיע על מישהו שלא נמצא פה, הוא זוכר את מי שנעלם?״ שאלה סיירה.
״אני חושבת שכן,״ אמרה לייסי, ״וזה גם קשור לתקשור הזה במחשבות, כנראה.״
״מה קורה אם נצייר את הסימן הזה עליי?״ שאלה, ״אני גם אוכל לתקשר איתכן במחשבות?״ ואולי גם עם אמריקה, חשבה, אבל לא אמרה בקול רם.
השתררה שתיקה למשך כמה רגעים, עד שלייסי שברה אותה, ״אני חושבת שכן, אבל נראה לי שזה מסוכן.״
״אנחנו לא באמת יודעים מה זה הסימן הזה ומה הוא יכול לעשות,״ הזכירה לונה.
״וחוץ מזה, הסימן תמיד הופיע מעצמו,״ הוסיפה איימי, ״אי אפשר לדעת מה יקרה אם נצייר אותו בכוונה תחילה על מישהו.״
״אז מה הפתרון שאתן מציעות?״ שאלה זואי בקוצר רוח, ״אין לנו עוד קצה חוט חוץ מזה. צריך לקחת סיכונים.״
״אני מסכים,״ הוסיף תומאס, ״אם לא ננסה לפחות למצוא את התשובה בעצמנו אלא נחכה שהיא תבוא אלינו זה פשוט לא הולך לעבוד.״
״אני כבר לא יודעת,״ נאנחה דיאנה, ״מצד אחד, אנחנו כן חייבים למצוא דרך לפתור את הבעיה הזאת. ומצד שני... זה ממש כמו ללכת אל תוך הלא נודע. זה לא קצת מפחיד?״
״זה מאוד מפחיד,״ הסכים תומאס, ״מי כמוני יודע כמה הלא נודע מפחיד. אבל חייבים לעשות משהו, את לא חושבת?״
דיאנה הנהנה, ״צודק. אז מה נעשה?״
״רגע, רגע, רגע,״ פתחה איימי, ״מי החליט שניקח את הסיכון הזה?״
לונה הניחה יד על הכתף שלה, ״זאת האופציה היחידה שלנו כרגע. בואי נבדוק מה אנחנו יכולות לעשות עם זה. אם משהו ישתבש, אפשר להפיל את האשמה עליי ואני מבטיחה למצוא דרך לתקן את זה. אבל -״
״אל תבטיחי דברים שאת לא בטוחה שאת יכולה לקיים,״ אמרה איימי ביובש, ״ובגלל שאני לא אצליח לשכנע אתכם, אני פשוט... אדאג שלא תעשו יותר מדי שטויות.״
״יופי,״ אמרה סיירה. היא נוכחה לדעת שלמרות שהיא יודעת מה צריך לעשות, היא לא יודעת מה צריך לעשות. ״אני יכולה את העט?״
לייסי נתנה לה את העט, וסיירה לקחה אותו מידה. היא ניסתה לעצור את הידיים שלה מלרעוד כל כך, אבל היה לה קשה. היא נשמה נשימה עמוקה והתחילה לצייר את הכוכב הכפול על גב כף היד הימנית שלה. היא הייתה מציירת על יד שמאל, אבל היא לא ידעה לכתוב בצורה ישרה ביד ימין משום שהייתה שמאלית. היא רצתה - לא, קיוותה - שהתוכנית שלה תעבוד ושאולי הם יצליחו למצוא דרך להשיג את ווסט ואמריקה בחזרה.
היא סיימה לצייר, ולרגע אחד כאב חד פילח את הראש שלה. היא שמה את שתי הידיים שלה על הראש, אבל הכאב נעלם באותה מהירות שהופיע.
היא הסתכלה סביב על הפנים המפוחדות של חבריה.
״מה הבעיה?״ שאלה אותם.
״משהו השתנה? כואב לך משהו? את מצליחה אולי לדבר עם אמריקה במחשבות?״ שאלה לייסי באיטיות, כאילו קשה לסיירה להבין.
״עם מי?״

***
אל תהרגו אותי >< סליחה שהפרק קצר, מבטיח שהפרק הבא יחפה על זה!

אמה שנקרא אופס.
מגניב, אז אני מניחה שלא אמורים לצייר על עצמך את הכוכב הכפול.
זה היה פרק ממש מעניין ואהבתי את התפתחות העלילה הזו, כאילו אני מתה על סיירה ואמריקה אבל אי אפשר סוף טוב בלי קצת קשיים (אוקיי, אתה קצת מת אבל אתה יודע מנימוס לא כותבים את זה בתגובה לסיפור).
הצלחת לאפיין את איימי ממש יפה (ולגרום לי לא לחבב אותה) גם בעזרת לייסי והיחס שלה וגם בעזרת מה שהיא אמרה בעצמה. גם היא וגם לונה יותר ברורות לי. ה
אני סקרנית לראות את תתקני את זה שסיירה הצליחה לשכוח את אמריקה אבל זה באמת היה קליפהאנגר מצויין אז יופי של סיום לפרק במשביל להחזיק אותנו במתח אבל אכפת לך לנסות שהפעם לא יעברו שלושה חודשים עד הפרק הבא?
הו, קצת לא הבנתי את המשפט הזה ' יא נוכחה לדעת שלמרות שהיא יודעת מה צריך לעשות, היא לא יודעת מה צריך לעשות', חסרה שם אולי המילה באמת או משהו?
בכל מקרה, פרק טוב עם המון שינויים וגילויים (ומלא אנשים שונים שמדברים) ואני מחכה להמשך

יאי סוף סוף סיימתי לקרוא את מה שפספתי בתקופת הפרישה שלי!
אוקיי אז התפתחות העניינים ממש מעניינת, כל הקטע הזה עם הכוכב הכפול פשוט מדהים, זה דרך ממש טובה להסביר את כל מה שהולך שם (למרות שלא ממש הבנתי איך זה שהם מצאו את זה באינטרנט אם אף אחד מהם, אפילו לא איימי ולונה לא ידעו מה הממלכה הלבנה וכל מה שהולך שם אומר".
עוד משהו, הדמויות האלה שהופיעו רק לפרק אחד (רבקה וג'ק?) אז היה מיותר להגיד את השמות שלהם (לדעתי) אם הם לא הולכים להיות ראשיים כמו השאר.
אני עדיין קצת מתבלבלת עם כל הדמויות ומה התפקידים שלהם, לפעמים נראה שלונה האחראית ולפעמים שאיימי האחראית ויש את לייסי וקייטי של יודעת מה והלך איתן וסיירה שפשוט משום מקום מכניסים אותה לישיבות אבל לא את ג'ו? זה קצת מוזר.
בכל מקרה אתה כותב מדהים ועכשיו חזרתי להיות קוראת קבועה.

יואו אתה רע ): בבקשה שזה לא יהיה הרבה זמן אוף זה עצוב
זה היה פרק ממש טוב, אם לא הכי טוב שלך
פחות מבחינת העלילה, יותר מבחינת הכתיבה והדמויות
אני מתחילה ממש לחבב את תומאס ועוד לא החלטתי לגבי לונה כי היא קצת נחמדה מדי וזה מעצבן
היה קצת קצר אבל נהניתי לקרוא
אני לא מוכנה יותר לחכות כל כך הרבה!

סלחו לי על האנגסט זה פשוט נחוץ להמשך העלילה (או סתם כי אני רוצה להיות קאנוני עם הדמויות שלי)

פרק 21

[אורך: 1144]

איה, כואב לי הראש...
מי זה?
סיירה?! זאת את?!
מי את?
חה, חה, חה, מצחיק מאוד. איפה את?! את בסדר? מה הולך פה בכלל?
אני לא צוחקת, מי את?
סיירה, די. ממתי את עובדת עליי?
אוח, תקשיבי לי רגע, אין לי מושג מי את. מאיפה את יודעת את השם שלי?
סיירה! זה לא מצחיק!
נראה לך שאני צוחקת?
...
את פה?
אני... את... את יודעת מי אני?
לא. אבל את יודעת מי אני, נכון?
כן. את סיירה ווייט. את אוהבת לקרוא ואת מצחיקה ואת מפחדת מהחושך ומלהישאר לבד. את החברה הכי טובה שלי.
איך את יודעת את כל הדברים האלה?
כי את סיפרת לי אותם עוד לפני שכל הסיוט הזה התחיל. אנחנו ישבנו בפארק קצת אחרי יום הולדת שתים עשרה שלי, ודיברנו ודיברנו ואיכשהו הגענו ללדבר על פחדים. אמרתי לך שאני מפחדת מעכבישים ואת אמרת לי שאת מפחדת מהחושך, ואז דיברנו ואמרתי לך שאני גם מפחדת מלאכזב אנשים שחשובים לי ואת אמרת שאת מפחדת להישאר לבד. ומאותו יום לא עזבתי אותך לבד אף פעם.
זה מרגש והכל, אבל איך אני לא זוכרת את זה?
אני אמורה לדעת?
חכי רגע, איך קוראים לך?
אמריקה. אמריקה לייט.
זה שם מיוחד. למה בחרו לך אותו?
כשההורים שלי הגיעו מספרד הם אהבו את אמריקה כל כך והם החליטו לקרוא לי ככה. הם אפילו שינו את שם המשפחה כי הם אהבו יותר שמות אמריקאיים. את אמורה לדעת את זה, סיירה. סיפרתי לך את זה כל כך הרבה פעמים.
אני לא יודעת את זה. אני לא זוכרת אותך, למרות שיש לי תחושה חזקה שאני אמורה לזכור אותך. איפה את נמצאת בכלל?
אני לא יודעת.
את רוצה לעזוב את איפה שזה לא יהיה?
נכון לעכשיו אני רוצה לחזור הביתה ושתזכרי אותי, אבל כן, אני רוצה ללכת מפה.
אני חושבת שאני יודעת איך. את רוצה להגיע ל... איפה?
איפה שאת נמצאת עכשיו.
אז אני יודעת איך. תקשיבי.

***

כשסיירה פתחה את העיניים, היא גילה שהיא שכובה על הגב במרפאה. היא אפילו לא הייתה צריכה להזדקף כדי לשים לב לזה, האור החזק והלבן מעליה גרם לה להבין את זה. כשהיא הזדקפה היא ראתה שתומאס ישב ליד המיטה שלה, קורא ספר. הוא הרים את העיניים מהעמוד שקרא וסגר את הספר כמה שיותר מהר כשראה שסיירה התעוררה.
"את בסדר?" היה הדבר הראשון ששאל.
סיירה הנהנה, "למה אני פה?"
"את התעלפת אחרי שציירת לעצמך את הכוכב הזה על היד. והשיער שלך גם הפך ללבן." הוא החווה במבטו על גב כף יד ימין שלה, והיא בחנה את הסימן במבט מהורהר.
"למה ציירתי את זה לעצמי על היד?" שאלה והסתכלה עליו בסקרנות. היא התעלמה מהעובדה שהשיער שלה שינה צבע.
הוא כיווץ את גבותיו כלא מבין, "מה?"
"אמרת שציירתי את זה לעצמי על היד. למה עשיתי את זה?"
"כי חשבת שזה יעזור להחזיר את ווסט ואמריקה איכשהו," אמר באיטיות, כאילו הוא מבהיר לה משהו שהיא אמורה לדעת.
"את מי?"
הוא הסתכל עליה במבט מבולבל עוד יותר, "מה זאת אומרת? ווסט ואמריקה, שנעלמו מפה."
"אני לא זוכרת אותם. זאת אומרת, כן דיברתי עם מישהי שקוראים לה אמריקה עכשיו, אבל -"
"רגע, הצלחת לדבר איתה?"
"כן," ענתה, "אבל היא טענה שהיא מכירה אותי ואין לי מושג מי היא. אני כן מרגישה שאני צריכה להכיר אותה מאיפושהו, אבל אני לא מצליחה להבין מאיפה. זה כמו לנסות לתפוס קרן שמש."
תומאס צחק, "גם כשאת לא זוכרת את הקראש שלך, את פואטית בקשר אליה. זה מקסים."
היא הסתכלה עליו, מופתעת. "קראש?"
הוא הנהן, "לפחות, ככה זה נראה מהמבטים המאוהבים שהסתכלת עליה כל הזמן שהיא הייתה פה. את היית קצת ברורה בקשר לזה."
המבט המופתע לא עזב את הפנים שלה. להפך, הוא רק הפך למופתע יותר. "אתה אומר ש..."
"היה לך קראש עליה, כן. ומשהו אומר לי שברגע שתיזכרי בה שוב, את תדעי את זה."
"איך אתה יודע את זה בכלל?"
"לא צריך להיות טיפוס שיודע לקרוא אנשים כדי לשים לב למבטים המאוהבים האלה, סיירה." הוא צחק. סיירה התחילה להרגיש לא בנוח. איך הוא יכול לצחוק כשהוא יודע שהיא לא יודעת על מה הוא מדבר בכלל?
"טוב, בכל מקרה, דיברת על עוד מישהו. אמרת את השם שלה, אבל אמרת גם את -"
"ווסט, כן. גם אותו את לא זוכרת? גבוה, מגלגל עיניים הרבה, סרקסטי מאוד?" סיירה לא שמה לב לזה, אבל היה זיק של געגוע בעיניים שלו כשאמר את השם.
"אני לא זוכרת אותו," ענתה, "אני לא זוכרת שמישהו נעלם מפה. אני זוכרת שהגעתי לכאן, אבל אני לא זוכרת שקרה משהו שצריך לפחד ממנו."
תומאס הניד את ראשו בצורה של אי הסכמה, "לא, לא לפחד. פשוט לפתור את הבעיה, את יודעת."
"למה זאת בעיה?" שאלה סיירה, "אם הם לא פה יותר, אתה לא חושב שהם פשוט לא היו אמורים להיות פה?"
"זאת בעיה כי לא ככה זה אמור להיות," הזכיר לה, "וחוץ מזה, אם היינו אומרים 'ככה זה אמור להיות' על כל דבר רע שקורה, את לא חושבת שזה היה לא טוב?"
שתיקה. סיירה הרהרה בדבריו. הייתה לה הרגשה שהיא אמורה להסכים עם זה, הייתה לה הרגשה שהאופי שלה מסכים עם זה לחלוטין.
"אולי אתה צודק," אמרה לבסוף.
"יופי."
"ואם אני יודעת מה צריך לעשות?"
"איך?" הנימה המופתעת בקול שלו הצליחה להפתיע גם את סיירה.
"אני צריכה קוביה כדי להראות לך את זה. אתה יודע איפה יש כאלה?"
חיוך קטן עלה בזווית הפה שלו. הוא קם ממקומו והושיט לה את היד בהזמנה לעזור לה לקום. "בואי."

***

ווסט נגע בכתף של אמריקה. "היי, את בסדר?"
היא פתחה את העיניים והזדקפה במהירות.
"נרדמת?" צחק.
היא הסתכלה עליו במבט מבוהל. היא לא ידעה כבר מה לחשוב. סיירה? לא זוכרת אותה? זה פשוט לא יכול להיות. סיירה לא יכולה לשכוח אותה. הן מילאו חלל כל כך גדול בחיים אחת של השנייה שזה פשוט לא נראה לה הגיוני. היא ניסתה לדמיין חיים בלי סיירה, והיא פשוט לא הצליחה. איך סיירה מצליחה? ואיך זה לא מפריע לה?
הפנים של ווסט הרצינו, מה שלא קורה הרבה. "מה קרה?"
אמריקה לא אמרה מילה, אלא השעינה את הראש שלה על הכתף שלו ונתנה לכל הבלבול והרגשות שהציפו אותה לצאת. היא פחדה, היא הייתה עצובה, היא הייתה מיואשת, אבל יותר מהכל, היא רצתה הביתה. לבית שהיה לה לפני שהכל התחיל להשתבש בחיים שלה. לבית שבו היא הרגישה בטוחה, לבית שבו לא היה שום דבר שסיבך לה את החיים יותר ממה שהם היו מסובכים בכל מקרה.
אמריקה לא הייתה טיפוס שבוכה הרבה. אבל כשהיא בכתה, היא עשתה את זה מכל הלב.
היא דאגה לסיירה וחשבה מה יכול להיות שסיירה מחקה אותה בכזאת קלות מהחיים שלה. אולי היא נזכרה במה שהיה באותו לילה לפני שהיא נעלמה והיא לא רוצה לזכור אותה יותר? אולי היא חושבת שאמריקה לא הייתה חברה טובה? אולי היא מצאה חברים יותר טובים כשאמריקה לא הייתה שם?
אוף, אמריקה, לא לחשוב על זה. היא לא תעשה את זה.
ועדיין, היא לא הצליחה לעצור את עצמה מלבכות. בזווית העין היא ראתה את המבט המופתע של בילי, שהייתה באמצע הסברים ארוכים על המידע שהיא מצאה באינטרנט, אבל היא לא הצליחה להתרכז. כל מה שהיא הייתה צריכה עכשיו היה לתת להכל לצאת, גם אם זה אומר לבכות. עם כמה שהיא שנאה להראות לאחרים שגם לה קשה, היא הייתה חייבת להודות שלבכות היה הדבר הכי משחרר ופורק רגשות שקיים.
ואולי, לשם שינוי, היא יכלה להרשות לעצמה להתפרק.

זהו אני גונבת את תומאס, לא אכפת לי שאני אצטרך להכנס לתוך סיפור בשביל זה.

ויו!!! (מתייחס לשני החלקים הראשונים אבל בעיקר לאמצעי)
אני מתה על השיחה בינהם! זה פשוט היה הדבר הכי מקסים בעולם. לדעתי, זה אחד הפרקים הטובים שלך, אולי לא מבחינת עלילה אפילו שגם היא אדירה אבל מבחינת דמויות זה היה פרק מצויין. תומאס גאוני וסיירה ואמריקה מקסימות ואהבתי את ההסברים הקטנים האלו ואת זה שהיא פוחדת מלהיות לבד אז אמריקה דאגה שהיא אף פעם לא תהיה לבד - הן כאלו אוטופי ומקסימות!
והשיחה הזו, אני מתה על תומאס, הוא פשוט כל כך חמוד ומתגעגע לווסט וחמוד ומשעשע ואני בעיקר מתפנגרלת בחוסר טעם כרגע...
בקשר לחלק של האנגסט בסוף, הוא הוצג לדעתי ממש טוב ואני כל כך מבינה אותה. כאילו ואוו החברה הכי טובה שלך שוכחת אותך? זה דבר שבלתי אפשרי לבלוע. אני כל כך מקווה שזה יסתדר (מקווה בשבילך אבל מקווה) ואני סופר מחכה לפרק הבא!

די זה כל כך עצוב אוף למה אתה עושה את זה
זה היה פרק בסדר, האמת שציפיתי לקצת יותר אחרי הפרק הקודם שהיה ממש ממש טוב
לא אהבתי את החלק שאמריקה סיפרה לה את הסיפור על איך הן הכירו, זה היה קצת מאולץ ולא קשור, כאילו היית חייב להכניס את זה
קדימה לפרק הבאאא

אני אוהבת את זה שתומאס מתחיל להיפתח לסיירה ומתפתחת איזושהי מן חברות ביניהם.
בקשר לשאר הפרק - הקודם היה ממש טוב וזה פשוט הרגיש לי שהוא נמשך יותר מדי. הייתי מוסיפה יותר עלילה או משהו. מוזר לי שסיירה מתנהגת ככה באדישות כי היא לא מכירה עכשיו את אמריקה ומהההההה
תמשיך את זה זה לא יכול להיות ככה. אל תרצח אותנו.

לא עבר ביטוא אבל מחר אני אבטא

פרק 22

[אורך: 1807]

"היי, היי, ריקה, מה יש?" שאל ווסט בזמן שאמריקה לא הפסיקה להתייפח על הכתף שלו.
היא לא ענתה, ההפך הוא הנכון. הבכי שלה רק התגבר. היא משכה באף וניסתה להירגע, אבל לא הצליחה להפסיק לרעוד מרוב הדמעות. הנה עוד סיבה שהיא שנאה לבכות - הבכי שלה היה המחזה הכי פחות נעים שאפשר לחזות בו. הפני םשלה הפכו לאדומות והיא כמעט תמיד התחילה לשהק כשהיא בוכה, בנוסף לעובדה שדמעה אחת מספיקה כדי שהעיניים שלה יהיו אדומות. ואצל אמריקה, עיניים אדומות זה משהו שפחות כדאי שיקרה.
"ששש, ריקה," הרגיע אותה ווסט וחיבק אותה. הוא לא הבין שבעצם זה שהוא קורא לה ריקה הוא מזכיר לה את סיירה, שהייתה היחידה שקראה לה ככה. הוא לא הבין שהוא מזכיר לה שסיירה לא זוכרת אותה, שהיא לא תקרא לה ריקה יותר, שהיא זוכרת אותה בכלל.
"לעזאזל איתך, סיירה," מלמלה אמריקה לכתף של ווסט בין ההתייפחויות. היא לא יכלה לראות את זה, אבל מאחוריה בילי הרימה ידיים בתנוחת כניעה והתיישבה על המיטה שלה, מחכה שווסט ואמריקה יפתרו את הבעיה בעצמם. אם אמריקה לא הייתה עסוקה בלהתפרק נפשית, היא כנראה הייתה מתעצבנת.
"מה סיירה עשתה? איך את יודעת על סיירה משהו?" ווסט נשמע לחוץ כמעט כמוה, כנראה בגלל שהוא רצה לדעת אם יש דרך לדבר בכלל עם אנשים שנמצאים בממלכה הלבנה (ואם כן, הוא רצה לדעת אם הוא יכול לדבר עם תומאס ולפחות להגיד לו שהוא בסדר. אבל הוא לא יגיד את זה ליד אמריקה עכשיו).
אמריקה לא השיבה, רק קברה את הראש שלה יותר עמוק בכתף שלו. בגלל שהוא היה יותר גבוה ממנה זה התאים בדיוק בגובה, מה שרק נתן לה את התירוץ להמשיך לבכות. אם היא הייתה בכל סיטואציה אחרת היא הייתה אומרת לעצמה "אמריקה, די, תפסיקי, לא לבכות", אבל במצב הקיים היא הרגישה שמותר לה להתפרק. לקחה לה עוד דקה של בכי עד שהיא הפסיקה להתייפח והתחילה לנשום נשימות עמוקות ורועדות, כל העיניים שלה אדומות ומלאות בדמעות.
"סיירה דיברה איתי במחשבות, אבל היא לא זכרה -" היא שיהקה - "היא לא זכרה מי אני."
ווסט הסתכל עליה במבט שמשלב דאגה, בלבול ופחד. "מה זאת אומרת?"
"זיהיתי את הקול שלה, והיא אמרה שהיא לא יודעת מי אני. היא נשמעה כל כך אדישה, ואני... אני לא יודעת..." היא התחילה לבכות שוב, והקול שלה כבר נשמע כמו קול של מישהו שבכה יותר מדי. זה תמיד קורה לה כשהיא בוכה - גם אם היא מזילה דמעה אחת, זה נראה, נשמע ומרגיש כאילו היא בוכה כבר שלוש שעות.
"את בטוחה שזאת הייתה היא?" שאל ווסט, שכרך את הזרועות שלו מסביבה בחיבוק עוד פעם. היא רשמה לעצמה פתק נפשי להגיד לו תודה על זה אחר כך.
היא הנהנה לתוך הכתף שלו, שכבר הייתה רטובה מהדמעות שלה. "כן, אני בטוחה. אני יודעת לזהות אותה. והיא לא זכרה אותי, היא לא זכרה את הטיול שלנו לפארק כשדיברנו על פחדים והיא לא זיהתה את הקול שלי והיא שכחה -" היא לא הצליחה להשלים את המשפט בגלל הבכי
"שנייה," בילי נכנסה לשיחה בלי שום עניין לנסות להרגיע את אמריקה ההיסטרית, "את אומרת שהיא הצליחה לדבר איתך במחשבות אבל היא שכחה אותך לחלוטין?"
אמריקה הנהנה, "כן, והיא גם אמרה לי איך לדעתה אנחנו יכולים להגיע בחזרה לשם. אבל אני לא..."
"את לא מה?" שאל ווסט בקול מרגיע.
"אני לא יודעת אם אני רוצה לחזור למקום שבו אף אחד לא מכיר אותי," פלטה.
הוא הסתכל עליה בהפתעה, "ומה אני, עז?"
היא צחקה מבעד לדמעות, "לא לזה התכוונתי. אתה מכיר אותי והאחרים דיברו איתי קצת אבל אתם לא באמת... מכירים אותי. אתם לא באמת יודעים מה אני הכי אוהבת לאכול בימי ראשון בבוקר, באיזה סדר אני עושה שיעורי בית או באיזה צבעים הייתי צובעת את השיער אם הייתי יכולה."
"איזה צבעים?" שאלה בילי בהתעניינות.
ווסט ירה לעברה מבט של לא עכשיו. "אני מבין מה את אומרת," אמר לאמריקה, "אבל זה לא שלא מכירים אותך. ואנחנו נלמד להכיר אותך, אנחנו נלמד עלייך הכל כמו שלמדנו את זה אחד על השני. מה את חושבת שאני ורבקה הסתדרנו בהתחלה?"
היא הסתכלה עליו בבלבול, "מי זאת?"
"עוד מישהי מהממלכה הלבנה, אבל את העיקרון את מבינה - לומדים להכיר אחד את השני עם הזמן, ואת לא שונה. אנחנו נכיר אותך ואת תכירי אותנו ובסופו של דבר אנחנו נסתדר עם הכל. אנחנו תמיד מסתדרים, לא? אנחנו ילדים לבנים, עברנו את הדברים הכי מוזרים והזויים בחיים שלנו ואנחנו מסתדרים."
אמריקה חייכה, מה שנראה קצת מוזר כשכל הפרצוף שלה היה אדום מבכי. היא משכה באף והנהנה, "אתה צודק."
הוא חייך, "מעולה. אז מה סיירה אמרה לך על לחזור לשם? קצת דחוף לי לראות את החבר שלי שוב." הוא קרץ אליה ולא שם לב לבילי, שהשפילה את המבט שלה ונשכה את השפה.
"אני צריכה קוביה כדי להסביר את זה," אמרה. היא הסתכלה על בילי, "יש לך קוביה?"
"קוביה של מונופול, אם זה עוזר," ענתה וגלגלה עיניים.
אמריקה הנידה בראשה, "אני צריכה משהו יותר גדול."
"אה, אני יכול להכין משהו מאוריגאמי," אמר ווסט ופנה לבילי, "יש לך שני ניירות לתת לי?"
היא פנתה לשולחן שלה ולקחה שני ניירות רנדומליים. על אחד מהם אמריקה ראתה את הכותרת שלטון נפוליאון. ווסט התחיל לקפל את הניירות במהירות ותוך פחות מדקה הוא הגיש לה קובייה.

***

סיירה התחילה לצייר קווים בצבעים שונים על קוביית הנייר שתומאס קיפל לה במהירות מאוריגאמי, וכשלונה, איימי, דיאנה, זואי ולייסי נכנסו לחדר היא כבר כמעט סיימה. היא בדיוק התכוונה להתחיל לדבר כשתומאס נזכר שצריך לקרוא גם לקייטי.
"למה היא צריכה להיות פה?" שאלה זואי.
"כי יכול להיות שגם היא יודעת דברים שיכולים לעזור לנו," ציינה איימי.
"וחוץ מזה," הוסיפה לונה, "היא מסוגלת לדבר עם לייסי במחשבות אז היא יכולה להועיל במשהו."
"ובלי קשר לזה," ציין תומאס, "זה האח התאום שלה שאנחנו מנסים להחזיר, בין היתר." הוא יצא מהחדר מהר וחזר תוך דקה כשקייטי מאחוריו. היא הסתכלה על סיירה לשנייה אחת יותר מבדרך כלל, כנראה בגלל השיער שלה ששינה את הצבע, ואז עברה לקוביה שהחזיקה בידה. "מה זה?"
"זה," אמרה סיירה, "היקום שלנו."
כולם לטשו בה מבטים.
"היקום שלנו מורכב משישה עולמות," הסבירה, "שניים מתוכם אנחנו מכירים - העולם שלנו והממלכה הלבנה. הגענו לפה בעקבות רצון של כוח קסם שהוא חלק מכל ששת העולמות האלה. אנחנו קוראים לזה התסמונת, אבל בעולמות אחרים יכולים לקרוא לזה אחרת. בכל מקרה, הנקודה היא שהגענו לפה באמצעות התסמונת שבחרה אותנו." היא הניחה יד על אחת הפאות של הקוביה, "זה העולם שממנו הגענו, איפה שמי שנעלמו -"
"ווסט ואמריקה," השלים תומאס.
"- נמאים עכשיו. אני לא יודעת איך או למה הם הגיעו לשם, אבל הם הצליחו להגיע לשם שוב. עכשיו, אם אנחנו רוצים להחזיר אותם, אנחנו צריכים למצוא גשר. הגשר הוא דרך המעבר שלנו בין עולם לעולם - למשל, בין העולם שהגענו ממנו לפה, הגשר הוא התסמונת והמקומות שהיא בוחרת להעביר אותנו דרכם. המטרה שלנו היא למצוא עוד גשר. עכשיו, אני יודעת שהגשר הקיים הקרוב ביותר למעבר בין העולמות שלנו הוא אחד מהחדרים בקומה השנייה, אבל אני גם יודעת שהמסדרון שם אינסופי, ככה שיהיה בעייתי למצוא את החדר הספציפי. אז ההצעה שלי היא אחרת - בגלל שהשיער שלנו - טוב, של רובנו -" היא הסתכלה על קייטי, "- בגלל שהשיער של רובנו לבן, זה אומר שכוח הקסם של התסמונת נמצא בתוכנו ואנחנו יכולים להשתמש בו. נגיד, לייסי וקייטי משתמשות בו כשהן מדברות במחשבות עכשיו, ואני יכולה להשתמש בו כדי לדבר עם אמריקה. כדי להשתמש בקסם הזה, אנחנו צריכים את הסימן של הכוכב הכפול." היא הרימה את גב כף היד הימנית שלה. "אני ציירתי אותו על עצמי בלי לדעת מה ההשלכות ולכן אני לא זוכרת את העבר שלי כרגע, אבל עכשיו אני יודעת מה ההשלכות."
"ומה ההשלכות, אם אפשר לשאול?" שאלה לונה בקול עייף.
"אה, זה פשוט, אבל קודם אני צריכה להסביר איך משתמשים בקסם הזה. אנחנו צריכים לצייר על כל אחד קצה אחר של הכוכב הכפול - אנחנו צריכים תשעה אנשים בסך הכל. אפשר לעשות את זה גם עם פחות אנשים, אבל זה הרבה פחות כדאי בגלל שזה מרכז יותר כוח בידיים של מישהו אחד, ואם מישהו אחד עם הרבה כוח עושה טעות ההשלכות יהיו יותר גדולות מאשר מה שהיה קורה אם היה לו פחות כוח. בכל מקרה, אחרי שנצייר על כל אחד את הקצה שלו, אנחנו צריכים לעמוד בצורה שדומה למעגל מסביב למתושע שנצייר על הרצפה. אני אסביר איך אם תחליטו שבאמת עושים את זה. בכל מקרה, במצב הזה אנחנו בעצם מנסים לזמן את השניים שנעלמו דרך זה שכל אחד מהם מצייר על עצמו כוכב אחד וביחד הם יוצרים את הכוכב הכפול. הם אמורים לעמוד גב אל גב -"
"איך את יודעת את כל זה?" שאלה קייטי.
סיירה משכה בכתפיה, "אני מניחה שכן היו יתרונות ללצייר את הדבר הזה על היד שלי. בכל מקרה, הם צריכים לעמוד גב אל גב ו - בעצם, אני לא אסביר את זה עכשיו." היא פנתה ללונה, "שאלת מה ההשלכות. בגלל שככל שהדבר יותר קריטי יש לו יותר השלכות, ההשלכות פה הן חלק ממשהו שאין לנו שום שליטה עליו - זכרונות. אם משהו בתהליך משתבש, גם אם הוא הכי קטן, הוא ישפיע על הזכרונות שלכם מהאנשים שנעלמו."
השתררה שתיקה. אילו סיירה הייתה זוכרת שהיא אוהבת אוקסימורונים*, היא הייתה מתארת את השתיקה כשתיקה רועמת. אף אחד לא אמר מילה, אבל היה אפשר כאילו לשמוע את המחשבות של כולם. הם רצו להחזיר את מי שנעלמו להם, אבל הסיכונים הפחידו אותם.
בסופו של דבר, אחרי דקה ארוכה של שקט שנדמתה כמו נצח, איימי שברה את השתיקה. "הסיכון הזה... גדול מדי."
"את לא היית אומרת את זה אם זה היה אח שלך שאת מנסה למצוא כבר שנתיים וחצי," ציינה קייטי.
"קייטי," אמרה לונה ברוגע האופייני לה, "אנחנו מבינות מה את אומרת. אבל אי אפשר להסתכן -"
"אם למישהו יקרה משהו רע מהשכחה הזאת, אלה יהיו אני וקייטי," קטע אותה תומאס, "ואני מוכן לקחת את הסיכון הזה רק בשביל הסיכוי שאולי משהו יסתדר לשם שינוי. את לא חייבת להיות חלק מזה -"
"האמת שהיא כן," העירה סיירה, "היא הכי וותיקה פה מהאנשים שנמצאים פה כרגע, אז אנחנו צריכים אותה. אותה, את לייסי, את קייטי ואותי חייבים. כל השאר לא חייבים להיות חלק מזה, אפשר למצוא מישהו שיהיה במקומם."
"לא צריך למצוא מישהו במקומי, זה בטוח," אמרה זואי. היא נשמעה יותר בטוחה בעצמה ממה שהיא אי פעם נשמעה, "גם אם זה מסכן אותי. אם אני יכולה לעזור למישהו עם זה, אני מוכנה לסכן את זה."
"גם אני," התנדבה דיאנה, "ואני בטוחה שיש פה - לא ספציפית פה בחדר, פה בממלכה הלבנה - אנשים שיסכימו איתי." היא פנתה לאיימי ולונה, שעמדו אחת ליד את השנייה, "הם חברים שלכן. אתן מוכנות לוותר עליהם בכזאת קלות בגלל שזה מסכן את הזכרונות שלכן?"
"אפשר גם להוסיף שזה לא חשוב לכן כמו שזה חשוב לכמה אנשים פה," הוסיפה קייטי, בקול מעט כנוע לשם שינוי.
לונה הנהנה, "איימי, הם צודקים."
"לוּ, את חייבת להסכים איתי ש -"
"אני מסכימה," השיבה לונה, "מסכימה עם כל מילה. ובכל זאת, הם צודקים. למרות שיש סיכון, להחזיר אותם שווה הרבה יותר מזה."
"לי יש שאלה אחרת," אמרה לייסי בקול שקט. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא אמרה משהו מאז תחילת השיחה, "איך אנחנו יודעים שסיירה לא עובדת עלינו?"
סיירה הרימה גבה, "למה לי?"
לייסי משכה בכתפיים, "את לא מתנהגת כמו בדרך כלל."
"זה בגלל שמחקו לי מהזיכרון את מי שאמורה להיות החברה הכי טובה שלי!"
"די, תפסיקו פה," קטעה אותן לונה. היא הסתכלה על איימי שוב. "תחשבי על זה."
איימי נאנחה והרכינה את הראש, רעמת התלתלים שלה ביחד איתה. "בסדר." היא הסתכלה על סיירה, בבירור לא מרוצה. "מה צריך לעשות?"

טוב, זה היה פרק פשוט מרתק. קראתי אותו ממש בעניין ולא שמתי לב איך שהזמן עובר ואני מקווה שלא יעבור הרבה זמן עד הפרק הבא כי אני לא מבטיחה להתאפק

אמ, צריך לתקן את הרווח בפנים והמשפט הזה של ...תמיד התחילה לשהק שהיא בוכה הוא מעט מוזר לי כי מתחלף זמן באמצע, אני חושבת שכדאי שזה יהיה באותו זמן ...תמיד מתחילה לשהק שהיא בוכה.

ממש אהבתי שהיא המשיכה לדבר בלי להתייחס להפרעה של תומאס אבל יש לך טייפו במילה הראשונה וחסר צ

הו זה היה פרק ממש טוב ואהבתי את ההסבר על היקומים, מעניין מה יש בשאר השלושה.
סיירה מאוד פיקודית וזה ממש נחמד ותומאס ווסט הם כאלו יצורים חמודים.
אני ממש מחכה לפרק הבא

בהתחלה חשבתי שיש לי תחושה לאן הולך הסיפור, אבל ממש ממש הפתעת אותי. הכל לוקח כיוון נורא שונה ממה שחשבתי, כל הכבוד. אני לא יודעת אם אני אוהבת את כל הקטע שסיירה פתאום יודעת מלא, אבל זה מגניב.
תמשיך

אני לא מאמינה!!!!!!!!!!!!!
קראתי את הכל עכשיו, וזה מושלםםםםםםםםםםםם
בבקשה תמשיכי!!!!!!
כנראה כבר אין סיכוי, אבל.....
זה כל כך מדהים שהייתי חייבת לבקש.
בטעות, כי זו הקפצה.