כלבלבים ובנות אנוש - מתכון לאסון *~*, תמרמר והדרדר ~ שרוליק/מילי || 17.3.16

מה את אומרת על השם המדהים? ;)

הייתי עושה טופס, אבל אני מהפלאפון ואין לי כוח להיאבק איתו על זה עכשיו...
רוצה לעשות?

שם חמדמד במיוחד! :)
אוקיי, אם חסר משהו תוסיפי :)

אוקיי, אני גרועה בטפסים. רוצה למלא קודם? אני פשוט גם גרועה במילוי טפסים :')
ולא עשיתי תיאור אופי כי חשבתי שכדאי שנתאר את האופי תוך כדי העלילה :)

שם: קמרון שרד
גיל: הממ. 15 וחצי כזה, כיתה י.
תיאור חיצוני: עור כהה, שיער כהה עוד יותר ומתולתל. עיניים שחורות. נמוכה. רזה וגמישה (היא רוקדת, זה חלק מדרישות התפקיד). חיוך כובש שהיא חושפת מידי פעם, אבל רק לאלה שמגיע להם.
רקע, אל תשכחי להוסיף: היא באה מבית בפרברי העיר, רק היא ואמא שלה והכלב. אין אחים. אין אבא. אמא שלה סיפרה לה קצת על אבא שלה כשהיא לחצה, שהוא היה יוצא דופן לחלוטין והיה חייב לעזוב, לא מבחירה. אבל מעולם לא פירטה. אין הרבה כסף, אז מלבד התחביבים היא עובדת בכל מיני עבודות צדדיות כדי לעזור לאמא שלה לשלם את שכר הדירה. אמא שלה דואגת שהיא תנשור מהתיכון בגלל זה אבל קמרון ממשיכה לעבוד בחריצות.
תחביבים כי הרגשתי צורך עז: ריקוד, בעיקר היפהופ ומופעי רחוב מופרעים כאלה - מהסוג שלא מנסה להרוויח כסף אלא יותר לכיוון הלגרום לאנשים להפסיק לדאוג כל הזמן. היא חלק מלהקה של עוד 15 בני נוער בערך בגילה. אה, והיא מאוד בקטע של בעלי חיים. מתנדבת בצער בעלי חיים פעם בשבוע ויש לה כלב גדול ויפה בשם ג׳אמפ (אני מדמיינת אותו כלב זאב, אבל זה כבר אירוני מידי). היא טובה מאוד עם חיות ומצליחה להבין אותן טוב. (תסיקי מסקנות לבד ><)

הנה זה, אחרי מלא זמן! סליחה שנאלצת לחכות..
אל תשכחי להוסיף רקע, אלא אם את רוצה שהוא פשוט יתגלה תוך כדי. או תחביבים אם את רוצה. אני סתם הרגשתי צורך XD
את יכולה להוסיף את היכולות שלך כנער-זאב. לא בצורת זאב, הכוונה. נגיד חושים חדים יותר, או חוזק לא רגיל, או משהו...

שם: יוליאן ג'ונסון
גיל: 16
תיאור חיצוני: הוא בעל עור בהיר יחסית אך שזוף מעט, שיער חום בהיר ועיניים ירוקות-חומות. הוא די גבוה ורזה. בצורתו כזאב יש לו פרווה בצבע השיער שלו, וגם העיניים בצבע השיער שלו.
רקע: יוליאן נשר מבית הספר כשהיה בן 12, על אף שהיה חכם בצורה בלתי-רגילה. הוא לא רצה שמישהו יגלה על כך שהוא אדם-זאב (לפני שהוא הצטרף ללהקה שלו הוא התבייש בכך שהוא אדם זאב וכל הזמן ניסה למצוא דרך להסתיר זאת או לגרום לעצמו להפוך לאדם רגיל). הוא ברח מהבית והמשיך ללמוד לבדו בעזרת ספרים שמצא. כשהיה ירח מלא הוא ברח אל יער קרוב והסתתר שם עד שצורתו השתנתה בחזרה לאדם, אך באחת הפעמים להקת אנשי-זאב מצאה אותו והוא הצטרף אליהם. מאז הוא נמצא איתם. הוא לא יודע איך הוא הפך לאדם זאב.
יכולות מיוחדות: הוא יכול לרוץ מהר מאוד, להריח בני אנוש ברדיוס של קילומטר ולהפוך את עצמו לזאב במצבים מיוחדים (בלי קשר לירח מלא). הוא חזק ויכול להבין כלבים וזאבים בצורתו כאדם.

מקווה שזה בסדר :) רוצה להתחיל?

בהצלחה לנו!
----
אני בוהה בשעון שבצד הלוח, מנסה להאיץ את התקדמותו בכוח המחשבה. שיעור היסטוריה טיפשי. בקצב הזה לא יהיה לי זמן פנוי בין החזרות עם הלהקה והמשמרת בבית הקפה...
----
סתם שאלה - הוא לומד בבית ספר? אני דמיינתי שהוא וגם הלהקה כן, והם פשוט לא באים ביום שאחרי הירח המלא או באים באיחור או משהו...
אם כן אז הם יכולים להיות ביחד בתיכון, כי אין לי מושג איך עוד הם ייפגשו. אולי בבית הקפה שהיא עובדת בו...

הם לא לומדים בתיכון, אבל יש לי רעיון לאיך הם ייפגשו. אני אכתוב לך בה"פ :)
---
"היום יהיה ירח מלא," אמר אנדי, מנהיג הלהקה שלנו, לאחר שבהה בשמיים כמה דקות בשקט.
"אמרת לנו את זה כבר אתמול," אמר ג'ייסון בשעמום, בעודו משרבט זאבים על אדמת היער הלחה בעזרת ענף. "למה אתה כל הזמן צריך לחזור על עצמך?"
אנדי גלגל את עיניו. "אתה רוצה שאני אזכיר לך מה קרה בחודש שעבר?" הוא רטן.
"זאת הייתה אשמתך," התערבתי בשיחתם. "ואתה יודע את זה. אתה סתם מזכיר את זה לעצמך, כדי שזה לא יקרה שוב."
אנדי הביט בי במבט כעוס, אך שתק.

כמה יש בלהקה? יש עוד מישהו, או רק שלושתם?
---
בסופו של דבר הצלצול שמכריז על סוף יום הלימודים הואיל בטובו להישמע ממערכת הכריזה הישנה. אני אוספת את הדברים שלי במהירות, זורקת ביי מהיר לגוון שיושבת לידי, ורצה החוצה. חופש!
אני מתחילה ללכת לכיוון המקלט העירוני, עוברת לריצה כדי לחמם את השרירים. תמיד טוב להגיע מחוממת לאימון, במיוחד כשבעוד שלושה שבועות אנחנו מעלים מופע.

יש עוד, נראה לי שהם יהיו בין חמישה לשבעה או משהו כזה, אבל אני לא בטוחה
---
"יוליאן צודק," אמר דיימון לאחר שתיקה מביכה. "אתה זה שכמעט חשפת אותנו."
אנדי קם מהסלע עליו ישב בכעס. "תגידו תודה שאני בכלל הסכמתי להנהיג להקה עלובה כמוכם!" הוא צעק והתרחק בכעס.
הבטתי בדיימון. "זה בסדר, זה יעבור לו," מלמלתי לעברו בעידוד.

אני נכנסת למקלט, מתנשפת. רוב חברי הלהקה כבר בפנים, מדברים בקבוצות או מתמתחים, מחכים שכולם יגיעו כדי להתחיל באימון. אני רצה לחדר ההלבשה ומחליפה את בגדי בית הספר לבגדים קלילים ומתאימים לריקוד היפהופ, ויוצאת.
"קמרון!" אני שומעת מיד את קולה העליז של טורי. אני מוצאת אותה בעיניי ומתקרבת אליה ואל אוליבר, שקטעו את שיחתם הכנראה-לא-חשובה כדי לקרוא לי. אני נעמדת לידם בחיוך.
"היי קמ'," אומר אוליבר בנחרת צחוק.
"היי, אולי," אני מחזירה בקנטור.
"להיעמד! חבר'ה, שקט! להיעמד ולהתחיל בחימום, יש לנו חזרות לעשות!" צועקת קורה מהכניסה. מובילת הלהקה שלנו, הרקדנית והאמרגנית שהקימה את הלהקה, הייתה קשוחה כשזה הגיע לרעש מיותר.

שנדלג לאחרי האימון, כשכבר מחשיך? אם לא, תגידי לי ואני אערוך :)
---
השמיים החלו להחשיך, ובסופו של דבר אנדי חזר, מדשדש בכיווננו. הוא נראה רגוע יותר, אך ידעתי שלא כדאי להזכיר לו שוב את התקרית, במיוחד לא כשעומד להיות ירח מלא.
"היי," הוא פלט מבלי להביט בנו, מתיישב על אותו הסלע שעליו ישב קודם ובוהה באדמה.
"היי," אמרתי, מאחר שהרגשתי צורך עז לעודד אותו. "תשמע... אני מצטערת על מה שקרה קודם, לא היית צריך להאשים אותך ככה."
הוא משך בכתפיו. "שיהיה," הוא אמר.

אוקיי, נגיד שזה חורף ועכשיו שקיעה מוקדמת, כי יש לה עוד משמרת P:
---
אני בקושי זורקת ביי מסכן לאוליבר וטורי וכבר פורצת החוצה מהמקלט, רצה במורד הרחוב.
אני מותשת, עייפה אחרי יום לימודים ארוך וחזרות ארוכות שהתמשכו עוד יותר בגלל המופע, אבל אני לא יכולה ללכת הביתה. בית הקפה מחכה לי. או יותר נכון - התשלום החודשי מחכה לי. אני מקווה שזה יהיה מספיק בשביל לסגור את החודש, הרי הטיפים לא עקביים ואמא כבר לא עומדת על הרגליים מרוב עבודות...
אני פורצת לתוך בית הקפה, מנופפת במהירות לעובדת השנייה, מיה, ולובשת את הסינר שנשא את הכתוב "קפה #1", ולמטה "קפה של פעם בחיים". אני מוכרחה להודות שאני לא מבינה איך זה קפה של פעם בחיים כשרוב הלקוחות שלנו קבועים... לא משנה.
---
אפשר לדלג לסוף המשמרת

סבבה :)
---
השמש עדיין נראתה באופק, אך לא נשאר זמן רב עד שאני והלהקה שלי נהפוך לזאבים. אנדי נראה מתוח מהרגיל, כנראה בגלל מה שקרה בחודש שעבר. הבטתי בשמש האדומה-עצומה, מהופנט ליופיה המוזר. דאגתי להסתיר את הספרים שלי מתחת לבצע שקשה להרים כשאין לך ידיים אנושיות, בכדי שלא אקרע אותם שוב כמו שקרה לפני שנה.

אני נכנסת הביתה במהירות, תשושה ברמה לא מציאותית כמעט. ולא מספיק שאני מתפקדת כמו זומבי על דרך קבע, כי המשמרת בבית הקפה נמשכת עד מאוחר ואני גם צריכה לעשות שיעורי בית וללמוד למבחנים, אלא שהמשכורת יורדת. אם אני לא אמצא עוד איזו תעסוקה בשכר בקרוב, לא נשרוד את החודש...
ג׳אמפ קופץ עלי מיד וקוטע את מחשבותיי. הפרווה האפורה שלו חודרת לכל מקום ואני מזכירה לעצמי בחיוך לספר אותו בקרוב.
---
בהבא היא יוצאת החוצה

עמדנו בעמדות הרגילות שלנו, ליד הסלעים שעליהם אנחנו נוהגים לשבת בדרך כלל. ג׳ייסון בדק שאין אף אחד בסביבה, ושהמלכודות שהצבנו לעצמינו ליתר ביטחון (בכדי לוודא שלא נתקוף בני-אנוש) נמצאות במקומן. אמנם אנדי לא אהב במיוחד בני-אנוש, אך לפי החוקים אסור לאדם זאב לתקוף בן-אנוש כל עוד הוא לא נכנס לטריטוריה של אדם-הזאב. מאחר שהמקרים בהם בן-אנוש נכנס לטריטוריה שלנו היו נדירים והסיכויים שדבר כזה יקרה שאפו לאפס, אנדי נאלץ להסתפק בתקיפות מועטות ביותר.

"קמרון?" אני שומעת את אמא שואלת.
"כאן!" אני נכנסת פנימה, עוקפת את המטבחון והשולחן שנקרא פינת אוכל. ג'אמפ עוקב אחרי. אני מעיפה את התיק לחדר שלי ונכנסת לשל אמא. היא יושבת על המיטה, סופרת כסף, ומרימה אליי מבט מודאג.
"קיבלת משכורת היום?"
אני מהנהנת ומוציאה את המעטפה. היא עוברת על השטרות, סופרת, והקמטים במצחה מעמיקים. לבסוף היא מביטה בי. "זה לא מספיק."
אני נושכת את שפתיי. "אני יכולה להשיג עוד, אני רק צריכה למצוא..."
"לא, קמרון," היא עוצרת אותי. "את לא יכולה לעשות הכל. את תורמת מעל ומעבר, ואת צריכה ללמוד. אני אמצא עוד עבודה."
"אמא!" אני קוראת מיד. "את לא יכולה! את כבר לא עומדת על הרגליים, אני לא מסכימה. זה היום הראשון בשבועיים האחרונים שיצא לי לדבר איתך, כי בכל שאר הפעמים חזרת אחרי ויצאת לפני. אני אמצא עוד עבודה."
היא נמענעת בראשה. אני לא יכולה שלא לנשוך את שפתיי, להתאמץ לא לצעוק. היא כל כך קטנה וחיוורת, מזדקנת מהר לגילה בגלל העבודה הקשה. אמא שלי היתה אישה יפהפייה פעם. היום היא כפופה מעבודה וקמוטה מדאגה, ואני לא יכולה להרשות לה להמשיך להתיש את עצמה.
"אני עובדת, אמא. זה סופי."
"קמרון..."
"לא!" אני מרימה את קולי, עצבנית בגלל שאני עייפה ובגלל שאני מוסיפה לעצמי עבודה ובגלל שאני יודעת שאין מצב שאני אתן לה להוסיף לעצמה משמרות. "אני הולכת למצוא עוד עבודה או להתחנן למנהל בית הקפה שיתן לי עוד משמרות, ואת הולכת להישאר בבית מחר ולישון. ואני אלמד ואצליח בלימודים וגם אם לא שום דבר לא יקרה, כי זה עדיף מלהיות הומלסית!"
ובמילים אלה אני מסתובבת, לא רוצה לשמוע אותה מעלה טענות הגיוניות, רצה לדלת ויוצאת החוצה. ג'אמפ רץ בעקבותיי ומספיק לצאת לפני שאני סוגרת את הדלת.
---
ארוךךך. לא נורא