להשלים||Farseer

טוב, זה פחות מצחיק מהרגיל שלי ויש פה קצת מוות אבל אני די מחבבת את זה.
בתקווה, זה שעברתי ינקה את מרבית הטייפו והשגיאות המטופשות, מקווה שתהנו :)
***


יש ימים שהשתיקה כל כך כבדה
שהיא חונקת במילים שלא נאמרו

את המשימה האחרונה נייל משלים לבד.
ג'ייני נפרדה מהם במרוקו, במשימה התשיעית. הוא זוכר את הריח של בית החולים שבו ג'ייני נפרדה מהם לשלום אבל הוא לא מצליח להזכר מה אמרה והאם אמר לה שהוא אוהב אותה. זה כל מה שהוא זוכר ממרוקו; הריח החריף והחולני של תרופות וחומרי ניקוי ומוות, הריח האוניברסלי של כל בית חולים ואת הלילה אחר כך במלון הזול שבו ריק והוא לנו בשעות הספורות שלא היו לצד מיטת החולים של ג'ייני.
ריק לא דיבר. הוא לא היה צריך, המבט החלול בעיניים שלו הספיק בשביל שהלילה הזה יחרט לנצח בזיכרון של נייל. זאת, בשבילו, הייתה ההתחלה של הסוף הידוע מראש.
שתי המשימות הבאות עברו כמעט בשתיקה. ריק ונייל החליפו בינהם רק את המילים ההכרחיות. הם חצו את נהר האמזונס בקנו בלי להחליף יותר משתי מילים, מתפעלים מהנוף הפראי בידיעה שבשביל אחד מהם זו הפעם האחרונה. הם נצלו בשמש הקופחת של מצריים כשצילם המחודד של הפרמידה הגדולה נותן להם רק הפוגה קלה מהחום בלי שריק יאמר דבר. רק נייל דיבר, יורק מילים חסרות משמעות כמו דם, לא יכול לעמוד יותר בשתיקה ועדיין לא יכול לומר דבר.
במצריים הפנים הרזות גם ככה של ריק החווירו וידיו התחילו לרעוד. זה לא היה ככה שג'ייני עזבה. אצלה זה היה פיתאומי, היא התמוטטה באמצע השוק הסואן של מארקש. לרגע עוד התמקחה עם הסוחר הערבי השמן ולאחריו הובהלה בחירום לבית החולים. דום לב. הרופאים ניסו לעזור אבל הגוף החלש גם ככה לא הצליח להשתקם.
זה לא הפתיע את נייל ובטח שלא את ריק ועדיין לצפות בג'ייני נמקה במיטת בית החולים הלבנה נדמה היה כל כך לא נכון.
אבל לא ריק. ריק הלך בשקט. קודם החיוורון והרעד הקבוע בידיים ואז הטעויות הקלות בדיבור והמעידות. נייל ידע למה לצפות, בני הזוג הכינו אותו לזה שהחליט להצתרף למסע שלהם. הוא ידע שריק לא רוצה למות בבית חולים באותו וודאות שהוא ידע שהמחסור בקורדינציה מצביע על הסוף. זה לא הפך את זה ליותר קל לשבת על המיטה בבית מלון בקהיר וללטף את שערו הדליל של מי שהפך להיות חברו הכי טוב בחודשים האחרונים בעוד זה האחרון רועד מקור בקיץ הלוהט של המדבר.
בימים שבהם ישב לצידו של ריק נייל נזכר בהתחלה. הוא פגש את בני הזוג בלונדון, ביום קיצי באופן לא הולם למדינה, הם רדפו אחרי מונית, מרוכזים כל כך במטרתם שג'ייני לא שמה לב והתנגשה בו. אחרי ההתנצלויות ההדדיות הוא הציע לעזור להם לצוד את המונית, הרי מה יותר טוב מלונדנאי אמיתי על מנת להשיג מונית?
הם מעולם לא הצליחו למצוא את המזוודה שריק שכח במונית (או את המונית עצמה) אבל החברות שצמחה מאותו אירוע מצער פיצתה, לפחות לדעתו של נייל, על כל המצב הלא נעים.
הוא ליווה אותם לעין של לונדון. סתם כי הוא לא רצה לחזור לדירה הריקה שלו וכי לזוג לא הפריעה החברה. וכך, בין ניסיון לברוח מהבדידות ובין נהג מונית לא מנומס, הוא מצא את עצמו צוחק מבדיחות לא מצחיקות גבוה בשמיים בתוך קרונית זכוכית מטלטלת מעל לים של אורות מלאכותים. חלק מהבדיחות הוא סיפור, אחרות ריק.
ריק לא סיפר בדיחות במיטה בקהיר באמצע החום של הקיץ, הוא סיפר דברים אחרים. הוא סיפר על ג'ייני ועל פגישות בידיעה שהסוף קרוב, הוא סיפר על חלומות והתחושה שהזמן במקום להיות תרופה הוא האויב הכי מר ובקול רועד ושגיאות לא מודעות הוא גולל בלחישה את ההחלטה ששלחה אותו ואת ג'ייני למסע בכל רחבי העולם.
הוא מספר על ידיים שלובות בתמיכה ורופא מתנצל קובע תאריך פג תוקף לחיים.
והוא מספר על הדקות לאחר מכן, ג'ייני המומה מדי מכדי לבכות על מה שלא יהיה והוא בוכה במקומה, בשבילה, בשבילם, בשביל עתיד משותף שלא יהיה. דקות או שעות אחר כך, כשהדמעות יבשו לשבילים מלוחים, הם שוטטו בין החלומות השבורים ששכבו במיטות לבנות מחוברים למכונות מצפצפות והחליטו שלאוסף הזה של פרפרים קצוצי כנפיים הם לא מצטרפים.
טירוף הוא לצפות לתוצאה אחרת אחרי שמבצעים את אותה פעולה. טירוף זה גם לחתום על מכתב שחרור מבית החולים שכולם אומרים לך לא. אבל זה לא אותו טירוף כי באחד מהם התוצאה כבר לא חשובה, היא ידועה, היא מצופה, היא קבועה והיא לא משנה לא משנה מה תעשה וכמה תלחם. וזה החשוב בטירוף שדחף את ג'ייני וריק לצאת למסע, להשלים שתיים עשרה משימות.
את קהיר נייל עוזב לבד. הוא עולה למטוס עם תיק צד קל ודף נייר מקומט שעליו רשימה קצרה. מרביתה מחוקה בקו. סעיף אחד לא. משימה אחת אחרונה, חלום אחד שעוד נשאר להשלים.
אף אחד לא יושב לצידו במטוס. אין ג'ייני שתתלוצץ עם הדיילות ותבקש קפה בלי חלב. אין ריק שינהם בלי מילים כי הוא פוחד מלהיות כלוא בקופסאת פח אלפי קילומטרים מעל האוקיינוס אבל לא מוכן להודות אז הוא מתפשר בניהול שיחה בשפה שאף אחד לא מכיר. זו התפשרות מוזרה אבל נייל מתגעגע למוזרויות. הוא היה רוצה לומר להם את זה אבל זה אף פעם לא עלה.
אז הוא שתק. הוא עושה את זה הרבה עכשיו. כאילו חלק מהמילים עזבו יחד עם ג'ייני ומה שנשאר מהשפה ברח ללוות את ריק כשהוא הצטרף אליה. בעצם, זה לא מדוייק. המילים לא הלכו, הם נשארו בערמות חסרות משמעות שמכבידות על הלב של נייל, עכשיו הוא פשוט לא יודע איך להוציא אותם וזה לא שיש מי שמקשיב.
את המשימה האחרונה נייל משלים לבדו. זה לא קל, קשה לטפס, אבל כשהוא מגיע בסוף לפסגה של ההר הכי גבוה שמצא והרוח גונבת את האוויר ישר מריאותיו הוא מנגב דמעה וצוחק בצעדים הראשונים של ההשלמה. זה קשה והשרירים שלו מוחים על המאמץ אבל לרגליו נמתחת כמו מפה צבעונית הארץ, גבעות נמוכות מקמרות את גבן הירוק, נחלים מתנוצצים מפרידים מרבדים של שדות כמו קוי תפר מכסף בשמיכת תלאים והשמיים כמעט ונושקים לפניו.
הרשימה מרשרשת ברוח כשהוא מיישר את הקיפולים העקומים ומוחק בקו רועד את הסעיף השניים עשר. ברגע הזה – אחרי שהכל הושלם – הוא מרשה לעצמו לחשוב על מה שלא אמר וכבר אין לו למי לומר. המילים חונקות אותו וכופות עליו לשתוק כמו שהיה תמיד אבל שום דבר לא עוצר מבעדו כשהוא הופך את הדף ומתחיל לכתוב רשימה חדשה.
שתיים עשרה משימות.
חלומות.
הוא מקווה שאם הוא לא יספיק להשלים אותן יהיה מי שישלים אותן בשבילו.

פתאומי זה בלי י'

אותה וודאות

בימים שבהם ישב לצידו של ריק, נייל נזכר בהתחלה.

הייתי מפסיקה את המשפט במקום הפסיק. זה הופך אותו לנורא ארוך ובעל יותר מנושא אחד.

מדויק

עכשיו התגובה האמיתית.
היה לי נורא קשה להבין מה הולך ממש בסיפור עד בערך הסוף, שם סוג של קלטתי מה את מנסה להעביר. הכתיבה יפה. העלילה מקסימה, הדמויות לא מתוארות יותר מדי ככה שזה נותן את התחושה של סיפור קצר, שזה מה שזה בעצם. הסוף טוב. מאוד.
אני רוצה לקרוא עוד דברים שלך.

אני יכול לכתוב על שגיאות שראיתי במשך כל התגובה שלי, אבל את זה אשאיר לסוף. אני כרגע קורא את מה שכתבת ואני לא מסוגל לקרוא אותו באשכול, אז אני מכניס את עצמי לאווירה והעתקתי את הכתוב לוורד בגופן ובגודל שבד"כ משתמשים בהם בהוצאות לאור.
הכנסת אותי למן מערבולת כזו, עם ג'ייני, ונייל וריק. אני לא יודע מי הם, אבל אני מתחיל לחוות את חוסר האונים שנכלאו אליו ליד המיטה של ג'ייני בבית החולים, ואת החום שחוו במצרים. אני סקרן לדעת איזו משימה, במה מדובר? אז אני ממשיך לקרוא.
עכשיו אני קורא שהיא לא רק "עזבה" דום לב, אני די מופתע, אם להיות כן. חשבתי שהם פשוט הלכו, מהתיאור עד כה נראה שהיא חולה, ושהם עוזבים אותה להמשיך במסע, וכשהיא תתאושש היא תשוב לביתה, אבל את מציינת שאין בה רוח חיים.
שוב אני מבולבל, גם ריק נפטר? זה לא כזה ברור. אני מניח מהכתוב שנייל משלים עבורם את המשימות שלהם...
המשפטים האהובים עלי, כמובן, כי אי אפשר בלי כאלה:
"הוא מספר על ידיים שלובות בתמיכה ורופא מתנצל קובע תאריך פג תוקף לחיים."
זה שבר אותי, למרות ש'תאריך פג תוקף' נשמע לי קצת לא הגיוני, אולי תאריך תוקף או תאריך שפג תוקפו... בכל מקרה זה משפט מצוין.

"זאת, בשבילו, הייתה ההתחלה של הסוף הידוע מראש."

"טירוף הוא לצפות לתוצאה אחרת אחרי שמבצעים את אותה פעולה. טירוף זה גם לחתום על מכתב שחרור מבית החולים שכולם אומרים לך לא. אבל זה לא אותו טירוף כי באחד מהם התוצאה כבר לא חשובה, היא ידועה, היא מצופה, היא קבועה והיא לא משנה לא משנה מה תעשה וכמה תלחם. וזה החשוב בטירוף שדחף את ג'ייני וריק לצאת למסע, להשלים שתיים עשרה משימות."
די מזכיר לי את הציטוט של אלברט איינשטיין טירוף זה לחזור על אותו הפעולה פעם אחר פעם ולצפות לתוצאה שונה״.

לא ציפיתי לקטע כזה. כשכתבת על משימה ולהשלים ציפיתי שיהיה מדובר במד"ב, או פנטזיה, משהו כזה משוגע - "משימה". ההתחלה גם נשמעת כמו משהו מסרט. אבל לא. זה סיפור פשוט על אנשים פשוטים; זה סיפור פשוט ויוצא מן הכלל.
היו כמה פעמים שכתבת בלשון עבר ואז כתבת פסיק ולשון הווה, ואני יודע זה קשה לשים לב אבל זה מפריע לקריאה, אם תקראי שוב את תראי ותביני כמה מפריע זה.


יש ימים שהשתיקה כל כך כבדה,
שהיא חונקת במילים שלא נאמרו.

את המשימה האחרונה נייל משלים לבד.
ג'ייני נפרדה מהם במרוקו, במשימה התשיעית. הוא זוכר את הריח של בית החולים שבו ג'ייני נפרדה מהם לשלום, אבל הוא לא מצליח להיזכר מה אמרה, והאם אמר לה שהוא אוהב אותה. זה כל מה שהוא זוכר ממרוקו; הריח החריף והחולני של תרופות וחומרי ניקוי ומוות, הריח האוניברסלי של כל בית חולים ואת הלילה אחר כך במלון הזול שבו ריק והוא לנו בשעות הספורות כשלא היו לצד מיטת החולים של ג'ייני.
ריק לא דיבר. הוא לא היה צריך לדבר, המבט החלול בעיניים שלו הספיק בשביל שהלילה הזה ייחרט לנצח בזיכרון של נייל. זאת, בשבילו, הייתה ההתחלה של הסוף הידוע מראש.
שתי המשימות הבאות עברו כמעט בשתיקה. ריק ונייל החליפו ביניהם רק את המילים ההכרחיות. הם חצו את נהר האמזונס בקנו בלי להחליף יותר משתי מילים, הם התפעלו מהנוף הפראי בידיעה שבשביל אחד מהם זו הפעם האחרונה. הם נצלו בשמש הקופחת של מצריים כשצילה המחודד של הפירמידה הגדולה נותן להם רק הפוגה קלה מהחום, בלי שריק יאמר דבר. רק נייל דיבר, וירק מילים חסרות משמעות כמו דם, לא יכל לעמוד יותר בשתיקה ועדיין לא יכל לומר דבר.
במצריים הפנים הרזות של ריק החווירו וידיו התחילו לרעוד. זה לא היה ככה כשג'ייני עזבה. אצלה זה היה פתאומי, היא התמוטטה באמצע השוק הסואן של מרקש. לרגע אחד עוד התמקחה עם הסוחר הערבי השמן, ואחר כך היא הובהלה בחירום לבית החולים.
דום לב.
הרופאים ניסו לעזור אבל הגוף החלש גם ככה, לא הצליח להשתקם.
זה לא הפתיע את נייל ובטח שלא את ריק, ועדיין לצפות בג'ייני נמקה במיטת בית החולים הלבנה נדמה היה כל כך לא נכון.
אבל לא ריק. ריק הלך בשקט. קודם החיוורון והרעד הקבוע בידיים ואז הטעויות הקלות בדיבור והמעידות. נייל ידע למה לצפות, בני הזוג הכינו אותו לזה שהחליט להצטרף למסע שלהם. הוא ידע שריק לא רוצה למות בבית חולים, באותה וודאות שהוא ידע שהמחסור בקואורדינציה מצביע על הסוף. על אף הידע, זה עדיין לא היה קל לשבת על המיטה בבית מלון בקהיר וללטף את שערו הדליל של מי שהפך להיות חברו הכי טוב בחודשים האחרונים, בעוד זה האחרון רועד מקור בקיץ הלוהט של המדבר.
בימים שבהם ישב לצדו של ריק, נייל נזכר בהתחלה. הוא פגש את בני הזוג בלונדון, ביום קיצי באופן לא הולם למדינה. הם רדפו אחרי מונית, והיו מרוכזים כל כך במטרתם שג'ייני לא שמה לב והתנגשה בו. אחרי ההתנצלויות ההדדיות הוא הציע לעזור להם לצוד את המונית, הרי מה יותר טוב מלונדוני אמתי על מנת להשיג מונית?
הם מעולם לא הצליחו למצוא את המזוודה שריק שכח במונית (או את המונית עצמה), אבל החברות שצמחה מאותו אירוע מצער פיצתה, לפחות לדעתו של נייל, על כל המצב הלא נעים.
הוא ליווה אותם ל"עין של לונדון". סתם כי הוא לא רצה לחזור לדירה הריקה שלו, וכי לזוג לא הפריעה החברה. וכך, בין ניסיון לברוח מהבדידות ובין נהג מונית לא מנומס, הוא מצא את עצמו צוחק מבדיחות לא מצחיקות כשהוא נמצא גבוה בשמיים בתוך קרונית זכוכית מטלטלת, מעל לים של אורות מלאכותיים. חלק מהבדיחות הוא סיפר, אחרות ריק.
ריק לא סיפר בדיחות במיטה בקהיר באמצע החום של הקיץ, הוא סיפר דברים אחרים. הוא סיפר על ג'ייני ועל פגישות בידיעה שהסוף קרוב, הוא סיפר על חלומות, והתחושה שהזמן במקום להיות תרופה הוא האויב הכי מר, ובקול רועד ושגיאות לא מודעות, הוא גולל בלחישה את ההחלטה ששלחה אותו ואת ג'ייני למסע בכל רחבי העולם.
הוא מספר על ידיים שלובות בתמיכה (את זה לא הבנתי) ורופא מתנצל שקובע תאריך שפג תוקפו לחיים.
והוא מספר על הדקות לאחר מכן, ג'ייני המומה מדי מכדי לבכות על מה שלא יהיה והוא בוכה במקומה - בשבילה, בשבילם, בשביל עתיד משותף שלא יהיה. דקות או שעות אחר כך, כשהדמעות יבשו לשבילים מלוחים, הם שוטטו בין החלומות השבורים ששכבו במיטות לבנות מחוברים למכונות מצפצפות, והחליטו שלאוסף הזה של פרפרים קצוצי (פחות התחברתי לתיאור של "קצוצי כנפיים", אולי יכולת לתאר את זה אחרת, באופן יותר טבעי. כלומר, אותו תיאור, אבל בניסוח שונה.) כנפיים הם לא מצטרפים.
טירוף הוא לצפות לתוצאה אחרת אחרי שמבצעים את אותה פעולה. טירוף הוא גם לחתום על מכתב שחרור מבית החולים כשכולם אומרים לך לא. אבל זה לא אותו טירוף כי באחד מהם התוצאה כבר לא חשובה, היא ידועה, היא מצופה, היא קבועה והיא לא משתנה, לא משנה מה תעשה וכמה תלחם. וזה החשוב בטירוף שדחף את ג'ייני וריק לצאת למסע, להשלים שתיים עשרה משימות.
את קהיר נייל עוזב לבד. הוא עולה למטוס עם תיק צד קל ודף נייר מקומט שעליו רשימה קצרה. רוב הרשימה מחוקה בקו, אך סעיף אחד לא. משימה אחת אחרונה, חלום אחד שעוד נשאר להשלים.
אף אחד לא יושב לצדו במטוס. אין ג'ייני שתתלוצץ עם הדיילות ותבקש קפה בלי חלב. אין ריק שינהם בלי מילים כי הוא פוחד מלהיות כלוא בקופסת פח אלפי קילומטרים מעל האוקיינוס, אבל לא מוכן להודות אז הוא מתפשר בניהול שיחה בשפה שאף אחד לא מכיר. זו התפשרות מוזרה אבל נייל מתגעגע למוזרויות. הוא היה רוצה לומר להם את זה אבל זה אף פעם לא עלה.
אז הוא שתק. הוא עושה את זה הרבה עכשיו. כאילו חלק מהמילים עזבו יחד עם ג'ייני ומה שנשאר מהשפה ברח ללוות את ריק כשהוא הצטרף אליה. בעצם, זה לא מדויק. המילים לא הלכו, הם נשארו בערמות חסרות משמעות שמכבידות על הלב של נייל, עכשיו הוא פשוט לא יודע איך להוציא אותם וזה לא שיש מי שמקשיב.
את המשימה האחרונה נייל משלים לבדו. זה לא קל, קשה לטפס, אבל כשהוא מגיע בסוף לפסגה של ההר הכי גבוה שמצא והרוח גונבת את האוויר ישר מריאותיו הוא מנגב דמעה וצוחק בצעדים הראשונים של ההשלמה. זה קשה והשרירים שלו מוחים על המאמץ אבל לרגליו נמתחת כמו מפה צבעונית הארץ, גבעות נמוכות מקמרות את גבן הירוק, נחלים מתנוצצים מפרידים מרבדים של שדות כמו קווי תפר מכסף בשמיכת תלאים, והשמיים כמעט ונושקים לפניו.
הרשימה מרשרשת ברוח כשהוא מיישר את הקיפולים העקומים ומוחק בקו רועד את הסעיף השניים עשר. ברגע הזה – אחרי שהכלל הושלם – הוא מרשה לעצמו לחשוב על מה שלא אמר וכבר אין לו למי לומר. המילים חונקות אותו וכופות עליו לשתוק כמו שהיה תמיד אבל שום דבר לא עוצר מבעדו כשהוא הופך את הדף ומתחיל לכתוב רשימה חדשה.
שתיים עשרה משימות.
חלומות.
הוא מקווה שאם הוא לא יספיק להשלים אותן יהיה מי שישלים אותן בשבילו.

בראבו. נהניתי. אין לי מילים מעבר.