משחקי הרעב: סיפורה של מריקה | Danto

[Danto]

פרק 1

אני פוקחת את העיניים שלי. צמרמורת זורמת בגופי מכפות רגלי ועד מצחי.
שוב אני עוברת את החוויה הנוראית הזאת, חווית הפחד המשתק. כמו כל שנה, בבוקר יום האסיף הנוראי.

זאת השנה החמישית שהשם שלי מופיע בכד ההגרלה של המיועדות ממחוז 4. ולמרות שאני צריכה להיות רגילה ליום הזה, אני עדיין לא מצליחה להתגבר על זה. הסיכויים שאבחר הם נמוכים מאוד, אבל עדיין קיימים. כמו שהסיכוי עדיין קיים גם הפחד קיים.

אני מסדירה את הנשימות שלי. לא מוכנה לקום מהמיטה. מביטה מצד ימני ורואה את דאג. הוא מביט בי כשהוא שוחה במעגלית באקווריום הזכוכית הגדול שלו. בכל זאת מדובר על דג מסוג קשת בוסמני . הדג הראשון שאי פעם תפסתי עם אבא שלי. הוא היה גאה בי שהצלחתי לתפוס דג בניסיון הראשון, אבל יחד עם זאת היה מאוכזב כאשר התחלתי לבכות שאני לא מוכנה להרוג אותו. ההתעקשות שלו שזה הייעוד של הדג להאכל לאחר התפיסה לא הצליחו להתגבר על ההתעקשות שלי. ובסופו של דבר ניצחתי, ודאג חי איתי כבר כמעט 4 שנים. בלתי ייאמן שהוא מצליח לחיות כל כך הרבה זמן לדג מסוג קשת.

אני מסתובבת במיטה ורואה מצד שמאלי את אחותי, אריאה. שבוע קודם היא חגגה את יום הולדתה ה-19 מה שנתן לה את הכרטיס לחיים שלמים. הכרטיס מחוץ לכד ההגרלה של משחקי הרעב.
זאת השנה העשרים ושניים של המשחקים. ואני נזכרת כיצד בתור ילדה קטנה אמא שלי הייתה אומרת לי שאין לי ממה לדאוג, שעד שאהיה בת 12 לא יהיו משחקים יותר והקפיטול יימאס מזה.
אבל ההבטחות האלו הם הבטחות שווא, והיום כאשר אני בת 16 אני עומדת שוב להגיע לטקס האסיף. ולהתפלל שהשם שלי לא יצא שם. והפעם אהיה שם לבדי, ללא אריאה שתהיה שם להחזיק לי את היד ולגחך עלי.

“מריקה תתעוררי” אריאה צועקת.
“אני ערה” אני משיב לה.
“אז תפסיקי להיות במיטה”
“גם את במיטה”
אריאה קופצת מהמיטה ולאחר מכן קופצת על מיטתי ומתחילה לצבוט אותי. אני מתחילה להתנגד אליה וצועקת עליה שתפסיק.
“אני אפסיק ברגע שהפרצוף החמוץ שלך יעבור” אריאה אומרת, “תפסיקי להתנהג כאילו משהו מת”.
“עדיין אף אחד לא מת” אני מגלגלת עיניים, “אבל עוד כמה ימים ימותו 23 ילדים…”
“ואת לא תהי אחת מהם” אריאה אומרת, “שום פתק נוסף ממה שצריך להיות אין בכד ההצבעה עבורך. הסיכויים שלך להיבחר הם כמו הסיכויים של רוי להיבחר”.

רוי הוא אחינו הקטן. בן 12. השנה זאת הפעם הראשונה שהשם שלו נכנס לכד ההצבעה.

“חסר לך אם את מפחידה את הילד” איראה נועצת בי מבט מאיים, “ואל תשכחי שאני אהיה שם בקהל ואסתכל עליך. ומקסימום אם תבחרי לא נורא, אני יאכל את הדג שלך” היא מצחקקת. חושבת שזה מה שירים לי את המצב רוח.
“שלא תעזי לגעת בדאג” אני עונה לה באופן תוקפני, “את צריכה להבטיח לי שאם קורה לי משהו…”
“כן כן.. אני אשמור לך על היצור המסריח הזה” היא עונה בזלזול עוד לפני שאני מספיקה לסיים את המשפט שלי.

דלת החדר שלנו נפתחת במהרה. ואבא עומד מולנו ומביט בנו בפרצוף זועם.
הוא לובש את מכנסי העבודה השחורות שלו כאשר גופו חשוף, כבר שבוע הוא לא לובש חולצות בעקבות הצלקות על גופו שעדיין לא נרפאו. ולפי איך שהם נראים הם לא ירפאו גם בחודש הקרוב.
כשמסתכלים על חזהו הימני נראה כאילו התפוצץ מרגמה עליו. איפה שפעם היו שרירי הבטן שלו, אותם שרירים שהוא אהב “להשוויץ” בהם, קיימים היו שריטות שכותבות את המילים “חוק” ו “סדר”.
אבא שלי הואשם בהעלמת מזון. בפעם הרביעית בשנה אחת. בפעם האחרונה החליט אוכף השקט החדש במחוז שלנו ללמד אותו לקח שהוא לא ישכח.
על כל השכונה שלנו היה להתאסף במרכז המחוז ולהביט במשך שעתיים רצופות על אבי עובר התעללות שלא נראתה כמותה במחוז שלנו כבר שנים. לאחר מכן הוא נאלץ להיקשר יומיים במרכז העיר ללא מזון ואוכל. וכל תושב מחוז שעבר שם היה צריך להביט ולהבין, שזה מה שקורה לאיש שלא מציית לחוקים.

“איראה” אבי צעק על אחותי, “את יודעת שקשה לי. אני חייב אותך, תדאגי שמריקה ורוי יהיו מוכנים לטקס האסיף. אנחנו לא רוצים עוד בעיות”.
“תירגע אבא” איראה קמה, “אני כבר מטפלת בהכל”.
“כשאני אראה את מריקה ורוי לבושים לקראת האסיף אני ארגע, בינתיים אני רק שומע את הבנות שלי עושות שטויות ולא קמות מהמיטה”.

אבא טרק את הדלת שלנו ולפי רעש הצעדים שלו הוא התקדם לכיוון חדרו של רוי.
“הוא עצבני” אני ממלמלת לעצמי.
“אל תדאגי, בערב חברה שלו החדשה בטח תרגיע אותו” צחקקה לעצמה איראה.
סנונית. ככה קוראים ל “חברה החדשה” של אבא שלי. לפני שנתיים שאמא שלי נפטרה, אבא שלי לא בזבז זמן ואחרי כמה ימים הביא את סנונית הביתה. אישה ממשפחה עמידה מאוד במחוז. מאז הם לא עוזבים אחד את השני.
אני ורוי התחברנו מהר מאוד לסנונית, אבל איראה מאוד לא אהבה אותה. או יותר נכון את הסיטואציה שאבא שלי הביא אישה חדשה הביתה, כאשר אפילו חודש לא עבר מאז המוות המפתיע של אמא שלי.

–

הבוקר עבר לו במהרה ושעת האסיף מתקרבת.
אני עומדת בכניסה לבית לבושה בשמלה לבנה. שמלה שהייתה שייכת לאמא שלי. אחי הקטן, רוי, עומד לידי בחליפה גדולה של אבא שלי. חליפה ישנה שאבי החליט לחתוך על מנת שתתאים לו.

“מוכנים?” הסתכלה עלינו איראה ותפסה את ידו של רוי , “הגיע הזמן להתקדם לטקס”

אני מביטה לכיוון הסלון, רואה את אבא שלי יושב על הספה ואת סנונית לידו. מורחת משכה לבנה על פצעיו. לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שבמצבו אבי לא יבוא אתנו לטקס.

“בהצלחה” אמר אבא והסתכל עלי ועל רוי, “ניפגש לאחר הטקס”.

איראה מתקדמת עם רוי לכיוון דלת היציאה, מביטה בי וקורצת לי ללכת בעקבותיה.

[Danto]

פרק 2

אני עומדת באמצע התור של כל הבנות שהשם שלהן בכד ההצבעה השנה. לפי כמות הילדים הנמצאים היום ברחבת העירייה של מחוז 4, נראה שלמרות שהגזרות הקשות של הקפיטול, אם בנושאים כלכליים או בנושא המוות – משחקי הרעב – תושבי המחוז לא חוששים מלהתרבות.
בצדדים של רחבת העירייה עומדים ההורים וקרובי המשפחה של אותם ילדים שהגורל שלהם יכול להיחרץ השנה. מתפללים לא לשמוע את שמו של הילד שלהם עולה בהגרלה.

בשנה שעברה, נבחר נער בן 14 מהמחוז שלי. המשפחה שלו שהייתה בקהל התפרקה והחלה מהומה לא קטנה. אוכפי השקט היו צריכים לגרור את אמו מחוץ לרחבת העירייה על מנת לדאוג לסדר ולהמשך טקס האסיף.
כולם הבינו את המצוקה של המשפחה, אכן היה מדובר בנער חלש מאוד שמעטים הכירו אותו במחוז. ילד ביישן שלא נהג לדבר הרבה. אף אחד לא הימר עליו במשחקים, ולמרות זאת הוא הצליח להפתיע ולהגיע לשבעת המיועדים האחרונים ששרדו במשחקים. לא בגלל שהוא היה חזק, בגלל שהוא היה "החייל" של הקרייריסטים. הם חסו על חייו כל עוד הוא דאג לשרת אותם נאמנות, עד שהגיע השלב שבו הקרייריסטים התפצלו ביניהם והוא היה הקורבן הראשון להיהרג מפיצול זה.
ובכל זאת הוא מבין המיועדים של מחוז חמש שהצליחו להגיע הכי רחוק במשחקי הרעב.

על הבמה עלה דנדין. איש צבעוני, אם זה בלבוש שלו, בצבע שיערו הירוק-צהבהב ובסגנון הדיבור שלו. אבא שלי לא אהב אותו בכלל, ולא בגלל שהוא תושב הקפיטול. לאבא שלי תמיד היה בעיה עם גברים צבעוניים. "שלא יתנו מחשבות לילדים שלנו כאן איך צריך להתנהג" הוא היה אומר.
"תפסיק להיות בור" הייתה מעירה לו איראה שהייתה שומעת את הדיבורים של אבי, "הדבר היחיד שניתן ללמוד מהקפיטול זה החופש שלהם".
תמיד זה היה משעשע לשמוע את איראה מדברת לפעמים בטובת הקפיטול. לפעמים זה היה מרגיש שהיא מצדיקה את מעשיהם, למרות שבכל סיטואציה אפשרית היא הייתה מגנה את הרעיון הזוועתי של משחקי הרעב. את רצח האדם המיותר. מלבד כך היא אף פעם לא הראתה התנגדות על סגנון החיים שלהם.
"אהוביי היקרים ממחוז 4" צווח דנדין למיקרופון כשהוא מביט בכל אותם ילדים מפוחדים, שמתפללים שהשם שלהם לא יעלה בהגרלה, "התגעגעתי מאוד אליכם, פחות לריח הדגים". ניסיון לא מוצלח של דנדין לשעשע את הקהל שפשוט השתתק לדבריו.

דנדין התחיל בדברי הוקרה למדינת פאנם, לקפיטול, לאוכפי השקט וכמובן לנשיא. לאחר מכן הוקרן סרטון בחסות הקפיטול על המלחמה שהייתה, אותה מלחמה שהשמידה את אחד המחוזות שלנו, המחוז ה-13 במספר. והשאירה אותנו, תושבי המחוזות עניים, חסרי כל ונתונים לחסידיים של הקפיטול שגזל מאתנו הכל.
מול דנדין נעמדו 2 כדים מלאים שמות. מצד ימין שלו כד בצבע כחול שייצג את הבנים במחוז, ומצד שמאל שלו כד בצבע ורוד שייצג את הבנות במחוז. אני חושבת שהיינו המחוז היחיד שטקס האסיף אהב לצבוע את הכדים בצבעים שונים, כאשר ברוב המחוזות הכדים פשוט היו שקופים.

"הגיע הזמן שנבחר את הנערה שלנו, שתייצג אותנו בשנה ה-22 של משחקי הרעב" אמר דנדין ודחף את ידו אל כד ההצבעה הורוד ושלף פתק לבן. הוא פתח בעדינות את הפתק וחייך אל השם שהופיע שם. ההתרגשות של דנדין בטקס האסיף גוברת על הלחץ והפחד של הילדים בטקס זה.
"המיועדת של מחוז 4 למשחקי הרעב ה-22 היא מריקה סאון"

-

דממה. אני קופאת במקום וממתינה להתעורר מהחלום. אבל זה לא חלום. אם לא הזיתי הרגע, השם שלי הוא השם שנקרא עכשיו בכד ההצבעה. זה לא הגיוני. השם שלי לא צריך להופיע כל כך הרבה פעמים בכד הזה. יד ילדים שמכרו את שמם במחוז לעשרות פתקים, איך זה הגיוני שהשם שלי נקרא? אולי זאת טעות?
אבל זאת לא טעות. המבטים של הבנות מסביבי שהביטו בי הסגירו את העובדה שלא מדובר בטעות. ושהשניות עוברות האסימון נופל לי. אני נבחרתי.
אני מחפשת את מבטה של איראה בקהל, אבל אני לא מוצאת אותה. המבטים היחידים שאני רואה הם המבטים של רוב ההורים של המיועדים, שחלקם לוקחים נשימה כאשר הם יודעים שהשנה הבת שלהן לא עלתה בגורל.
"תתקדמי לבמה" לוחשת לי אחת הבנות ודוחפת אותי לכיוון השביל שמחבר בין היציע של המיועדות לבין הבמה.
אני מתקדם בעדינות בשביל, כולם מביטים בי במבטים מלאי רחמים. הפחד שלי לרגע עבר, רק שוק שלא מרפה את גופי.

אני מריקה סאון, בת 16, מבין הבנות הבלונדיניות היחידות שקיימות במחוז 4, יתומה מאם, נבחרה להשתתף במשחקי הרעב ה-22. נבחרה למות.
הצעדים הקטנים שלי מתגברים לצעדים גדולים, ותוך חצי דקה אני עולה על הבמה לצידו של דנדין שמחבק אותי, כאילו הרגע זכיתי בתחרות עשירת פרסים.
"ילדה יפיפייה" הוא אומר בעדינות למיקרופון, "תייצגי אותי ואת חבריך במחוז בכבוד".
הוא אפילו לא מחכה לתשובתי וישר שולף פתק מהכד של הבנים. ופתאום אני נזכרת ברוי ומתחילה לרעוד. מה הסיכוי ששני אחים יבחרו באותה שנה למשחקים? אין סיכוי. אני לא צריכה לחשוב על זה אפילו. אני מהיר מביטה לכיוון היציע של הבנים ומבחינה ברוי, עומד בשורות הראשונות עם שאר ילדים בני ה -12, הוא משפיל את מבטו מטה ורועד. הוא רועד בגללי, בגלל שנבחרתי. דמעה מתחילה לצוף בעיני.

"והמיועד של מחוז 4 למשחקי הרעב ה-22" הקריא דנדין במיקרופון, "שון אמסטרפיד"
הלב שלי צנח. זה לא רוי. אבל יחד עם זאת לא מדובר על מויעד שאי פעם שמעתי עליו במחוז. ייתכן כי הוא מהשכונות הדרומיות של המחוז, היכן שנמצאים מרבית התושבים העניים.
שון התקדם בשביל בגב זקוף. מדובר על נער שנראה קטן ממני בגיל, אבל עם ביטחון מוגבר. הולך בהליכה זקופה ובמבט קשוח. כאילו הוא ידע שהשם שלו עומד לעלות בגורל היום.
לעומת השמלה הלבנה והחגיגית שלי, שון לבש סמרטוטים. בגדים דהויים בצבע אפור. שיערו היה מגולח ועל צווארו בצד ימין היה קעקוע קטן בצורת עקרב. הוא היה נראה ילד בן 15, ואיני מבינה מי הסכם לקעקע ילד בגיל כזה.
שון עלה על הבמה, לא הביט בי ונעמד ליד דנדין. כאשר דנדין בא לחבק אותו הוא התרחק ממנו, מה שהרתיק את דנדין ממנו.

"גבירותיי ורבותיי" דיבר דנדין למיקרופון, "אני שמח להכריז על המיועדים של מחוז 4 לשנה ה-22 של משחקי הרעב, אני שמח להכריז על מריקה ושון".

טקס האסיף הסתיים. אני ושון הסתובבנו לכיוון דלת הכניסה לבית העירייה, המקום שצריכים להכין אותנו המיועדים לקראת המסע לקפיטול. בדרכי לכניסה אני עוברת ליד כד הפתקים הורוד, מציצה פנימה ונדמת לראות מספר פתקים לא מגולגלים, על כל הפתקים הופיע השם שלי. זה לא הגיוני.

[David Tennant]

היי Danto.
על פי חוקי פורום פאנדומים אחרים, אין לפרסם פאנפיק ללא ביטוא של אחד מבטאי האתר - ברשימה הזאת אפשר למצוא את כל הבטאים.
בנוסף, אם את.ה מפרסמת פאנפיק עם מספר פרקים, נא לשמור על הפאנפיק באותו אשכול ולא לפתוח עוד אשכולות. כרגע מיזגתי לך את הפרק השני עם האשכול של הראשון, נא לשים לב להבא.
בנוסף, נא לשים לב שצריך לתייג את האשכול (שם הפאנפיק | שם המחבר). כרגע ערכתי לך אבל שימ.י לב להבא.
כאשר תסיימ.י לבטא את הפאנפיק, נא כתוב\כתבי לי בהודעה פרטית ואני אפתח את האשכול.
המשך יום נעים,
הנהלת HPortal - פורטל הארי פוטר הישראלי.