גניבה||ריין

האא מה אני צריכה לכתוב כאן מה אני צריכה לכתוב כאן
הממ כן טוב זה די סצנת קרב כושלת כזו ויש טריגר ממש קליל לפגיעה עצמית שאולי לא באמת הייתם מבינים אם לא הייתי מציינת אבל בכול זאת. ממ האא הקטע הזה הוא קטע באותו עולם שבו יצא לי לכתוב עליו בעבר, (עם אותן שתי הדמויות הקטנות שלי אבל הם אשכרה קטנים פיזית עכשיו,) שנמצא ממש כאן. אני יודעת שהקטע של הנשמות שם די מבלבל והכול ופחות מפורט ממה שיש בקטע הקודם (למרות שגם הוא לא היה כזה מאיר עיניים) ובסך הכול הקטע ההוא היה הרבה יותר טוב אבל הממ נו טוב תהנו וזה
---



ליאם זעק בכאב כשגופו התרסק על הקיר. הנשמה שהתגבשה בצורת יד התעדקה סביב צווארו. הוא הרים מבט אל שני הנערים עם העיניים הבוהקות בעוד היד צורבת את עורו.
הוא ניסה לדבר ללא הצלחה. ראייתו החלה להטשטש ובמהרה כל מה שראה היה כתם כתמתם באור בוהק שסימאה את עיניו. ואז הנשמה התערפלה.
ליאם נפל ונאנק מההתנגשות הפתאומית עם הקרקע.עורו החרוך הקשה עליו לנשום את האוויר שמילא את ריאותיו. הוא הסתובב לשכיבה על הגב, מרגיש את הבטן שלו עולה ויורדת, ועצם את עיניו בחוזקה.
צווארו שרף וחזהו התכווץ מחוסר אוויר. הצלע שלו שלחה אות כאב מחשיד. הוא התיישר לישיבה, נותן לברכו להחבט באבן מתחתיו. הרגשת הקלה התפשטה בו כשווידא שהנרתיק המוסתר עדיין נמצא במקום.
הוא לקח עוד כמה נשימות בעודו מסתכל על הנערים שמולו. האחד עם זיקי הנשמה הכחולה נאנח.
"לא היית צריך לפגוע בו כל כך חזק." ליאם שמע את הקול במעומעם. אוזניו צלצלו והעולם הסתחרר סביבו. רגליו כמעט קרסו תחת משקלו בעוד הוא קם.
"מגיע לו. הוא גנב." השני ענה.
הכחול המהם משהו בתגובה שליאם לא הצליח לשמוע. הוא צפה בגועל במטילי הנשמה שלא הסיטו את מבטם אחד מהשני. הוא רטן בשקט. הם בכלל לא רואים אותו כאיום.
אורות הנשמה הכחולה והכתומה שלהם ריצדו על הקירות באור בוהק, והיו הדבר היחיד שהאיר את ההסמטה החשוכה בעוד ליאם שלף את הסכין הגנוב מהנרתיק במכנסיו.
מטילי נשמות. השנאה בתוכו נתנה לו כוחות להתקדם לעברם למרות כל האיברים הכואבים. הפנימייה הכה מיוחדת שלהם, עם ההתייחסות הבלתי נסבלת. זה היה פלא שלא כולם התקוממו נגדם.
האחד עם ההילה הכתומה עמד עם גבו אל ליאם. קצוות שיערו הבהיר התנופפו ברוח והסתירו את הקולר בצבע הנשמה הנוספת שלו. השני הסתכל על הקרקע, עורו מבליח באדמומיות קלה.
"בני זונות." ליאם רטן בשקט. השניים נראו בעולם משלהם. הוא הידק את אצבעותיו סביב סכין הקצבים ובתנועה אלכסונית הוא הניף אותה אל האחד הכתום. תחושת סיפוק קלה התפרסה בו שהרגיש התנגדות של בשר.
לליאם יצא כבר לעמוד מנגד לאנשים עם נשמה נוספת, אבל מעולם לא יצא לו להלחם נגד אחד. ג'וזף סיפר לו עד כמה קשה זה, אבל זה לא שהוא חשב שזה נכון. ג'וזף תמיד הגזים.
רק עכשיו הוא הבין למה הוא התכוון. ברגע שהרים את עיניו מהסכין האחד הכחול כבר היה מולו. עיניו הכחולות באופן לא טבעי התכווצו בזעם. הנשמה הנוספת שלו התגבשה לחרוט ופספסה את ליאם רק בסנטימטרים בודדים.
הנשמה הכחולה ניסתה להנעץ בו שוב ושוב, וליאם המשיך להתחמק. מאחורי שותפו, ראה ליאם את השני. ראשו הושפל מטה, מסתכל על המקום בו הסכין קרעה את הבגד של הפנימייה וחשפה את ידו. אם לליאם היה מספיק אוויר בשביל לקלל הוא היה עושה זאת. המפגש של הגוף של מטיל הנשמה עם הנפת הסכין לא השאיר יותר מחתך שטוח, מעטרת את היד בחתך נוסף לאוסף.
אף אחד לא סיפר לו שברגע שהם נותנים לנשמה נוספת להשתלט עלייהם הגוף שלהם נעשה חסין יותר. הוא ירק אל עבר כחול בעיניים בתגובה למחשבותיו.
"דילן," קול חלש נשמע מאחוריהם.
כחול העיניים נעצר, וליאם ניצל את ההפסקה הזו בשביל לנשום. חזהו כאב והוא שלח את ידו הפנויה לאחור כדי להישען על הקיר.
"דילן..." יבבה. ליאם הרים את מבטו והסתכל על הילד בהיר השיער. זיקי הנשמה הכתומה שלו טסו חזרה אל הקולר סביב צווארו בזמן שרגליו הקטנות התקפלו והצעיר נפל על הקרקע, עוטף את ידו הפצועה בשנייה.
נשיפת אוויר חדה נשמעה לצד ליאם, וכחול העיניים רץ לכיוון שותפו, שוכח מקיומו של ליאם. הנשמה הכחולה עדיין התערפלה סביבו, אבל כשרכן מעל השני ליאם שם לב שהצבע הכחול הבוהק בעיניו דעך.
הוא הסתכל על השניים הצעירים, שפתאום נראו בני לא יותר משתיים עשרה, בזמן שאסף את האוכל שהתפזר על הרצפה. בהיר השיער שכב על גבו ורעד. דילן ישב לידו, מחזיק את ידו האדומה מחתכים וליטף את שערותיו של חברו בזמן שלחש מילים שליאם לא הצליח לשמוע.
מטילי נשמות הם כנראה הרבה דברים, אבל הם כנראה עדיין בני אדם. חשב ליאם כשעבר בשקט את שני הצעירים, שנראו שוב כלא שמים לב לכלום חוץ מלעצמם.
הוא רץ כשיצא מטווח ראייתם. הרי בכול זאת הייתה לו משפחה לפרנס.

היי :)
הקטע הזה פשוט מדהים והכתיבה שלך מושלמת!

מן הסתם זה התהדקה?
אבל שמתי לב לזה רק בקריאה החמישית לערך >< אופס
עוד משהו קטן וזה העיניין של הצבעים, לי ספציפית הרגיש שיש יותר מדי צבעים ותחושות, אבל לא קריטי.

הקטע נהדר, הצלחת לעביר את התחושות של ליאם בצורה מדויקת למדי ומאוד לא מתוסבכת, כאילו, הקטע לא מאוד ארוך אבל הוא הצליח לעביר את העלילה בצורה לא דחוסה ולא כבדה וזה מדהים!

ממש אהבתי את זה, הקטע שכמה שהוא 'מרושע' ומתעלל בליאם שבסהכ הכל גנב, ועדיין יותר אכפת לו מהשותף שלו והוא מוכן לעזוב הכל בשבילו.
והסוף היה פשוט
די השאיר חסר מילים כי כמה שליאם סבל וזה עדיין היה חשוב לו מהמשפחה ובכללי זה משפט שסגר את העיניין בצורה נהדרת
בסיכום, אני אוהב את הקטע הזה ממש!
וזה לא תב מושלם אבל הייתי חייב להגיב וממש סורי אם אכזבתי/ פגעתי/ הכעסתי וזה

יאי!
אז, ממש אהבתי את הקטע אבל שכחתי לתבב לו עד שהזכרת לי (אני תמיד שוכח אז תזכירו לי כדי שאני אתבב )

הקטע ממש מקסים. אהבתי את הצבעים שכאילו מחליפים את השמות ומרוב שלא אכפת לו הוא מכנה אותם רק בתור צבעים.
אהבתי שממש פירטת את הקטע (שלא כמוני ), כי זה הוסיף לי רצון להמשיך לסיים אותו כמה שיותר מהר.

אהבתי גם שתיארת את הקטע שהם לא שמו עליו מה שגרם להפיכת הכוחות (הם באמת צריכים לא לעוף על עצמם).

מה שקצת פחות אהבתי זה שדילן הגזים עם התגובה שלו (כי רשמת שזה רק חתך ביד) - אלא אם כן הוא הרגיש את זה בעצמה חזקה בגלל הנשמה או משהו. או שאולי הוא לא רגיל להיפצע ככה שהוא חשב שזה סוף העולם למרות שזה לא.

וכמובן, איך לא, לסיים בביזוי הקוסמים!
יאי!

אני לא התחברתי אליהם, חוצפנים. ככה פוגעים בליאם.