שורש האופטימיות || תם, סיפור בהמשכים, PG13

[Nico di Angelo]

שורש האופטמיות

The basis of optimism is sheer terror" - Oscar Wilde"


אז ככה,

השנה אני מאתגר.ת את עצמי באמת לכבוד נאנוריימו! אני לא אהיה זמיןה החל מה21.11, וזה אומר שאני אנסה לסיים את הסיפור הזה ב20 ימים. אמנם האתגר בפורטל הוא על 20 אלף מילים, אבל אני משתתףת באתגר המסורתי, ואני אנסה לכתוב דווקא 50 אלף מילים. מי שיצא לו.ה לקרוא את הפרוייקט נאנו שעשיתי שנה שעברה (דממת השחת, סיפור חמוד על רוחות ואבל) יודע.ת שזה בייסקלי אומר שאני מנסה לכתוב ספר באורך מלא. אני ממש לא מבטיח.ה שאצליח, אבל אשתדל כמה שאפשר לסיים את הסיפור הזה וגם להגיע ל50 אלף מילים! מבחינת קישורים של האתר, הנה טופס העלילה (שיש בו ספויילרים, כן, אז אם לא קראתםן את הספר אל תסתכלו שם) וטופס הדמות של דוריאן (שהוא די קצר ולא כזה מעניין כן לא ממליץה להסתכל שם). פרקים יעלו ברגע שאסיים אותם, בתקווה שזה יהיה כל יום - אולי אפילו אעלה את הפרקים עצמם בחלקים אם יש בהם כמה סצנות, מי יודע :)

קצת על הסיפור הזה

"שורש האופטימיות" הוא נסיון שלי לכתוב retelling (סוג של שכתוב) של הקלאסיקה "תמונתו של דוריאן גריי", שנכתבה על ידי אוסקר ווילד. אני לא אחפור לכםן יותר מדי על הסיפור המקורי ובמקום זאת אגיד לכםן לקרוא עליו קצת בויקיפדיה, אבל אני כן רוצה לציין את הערך התרבותי המאוד חשוב של הספר הזה! כשהוא יצא, אוסקר ווילד (הסופר, שהיה גם הומו) נשפט מול הכנסייה ובית המשפט הלונדוני על סודומיזם ונשלח לשנתיים של עבודות פרך בכלא לונדון. בספר המקורי אמנם אין שום דבר explicitly gay, אבל הסאבטקסט שלו יחסית ברור, ולאנגליה של המאה ה-19 זה היה ספר מאוד מאוד וולגרי ומהפכני. בספר המקורי יש הרבה חפירות על הדוניזם, אסתטיקה ובכללי לא מעט שיח פילוסופי, והוא באמת נחשב לאחת היצירות הכי חשובות של התנועה האסתטית (שגם עליה תמיד נחמד לקרוא). למה אני מספר.ת את כל זה? כי חשוב להבין את הדברים האלה לפני שניגשים לקריאה של הסיפור הזה!
ומה התקציר של הסיפור הזה, אתםן שואליםות? "שורש האופטימיות" מספר על הצורה שבה רעיון יכול להתפשט במוח של אדם, כשבאז האלוורד מפגיש בין הקראש הנצחי שלו (הרי זה דוריאן גריי) וחברו הטוב הנרי והשניים מדברים על דיוקן של דוריאן שבאז צייר. כשדוריאן מבין שהדיוקן ׳יישאר צעיר ויפה לנצח׳ בזמן שהוא יזדקן ויתכער, הוא טוען כי היה מוכר את נשמתו כדי שהוא והדיוקן היו מתחלפים.

דיסקליימרים, טריגרים ואזהרות

דירגתי את הסיפור הזה PG13 כי אני לא ממש טיפוס של לתאר אלימות בצורה מאוד גרפית, אבל יש פה רצח ויש פה שיח על התאבדות. באופן כללי השכתוב שלי יהיה יותר קליל מהמקור, אבל קחו בחשבון שאני מנסה לכתוב פה סיפור מתח וthriller, אז כזה... תכינו את עצמכםן. כמובן שעם כל פרק תהיה אזהרת טריגר רלוונטית לפרק.
דיסקליימר נוסף: אני לא אוסקר ווילד (הייתי מת.ה) ולכן... תנמיכו ציפיות חחחח, זאת הפעם הראשונה שאני מתנסה בלכתוב retelling (חוץ מחלב גיבורים שאני אסיים... מתישהו), אז יכול להיות שאני אתרחק יותר מדי מהמקור.
ועוד דיסקליימר: הסיבה שאני כותב.ת את הretelling הזה היא גם כי אני אוהב.ת את הספר המקורי וגם כי הפוטנציאל הקומדי של להפוך את כל הדמויות פה לקאנונית להט׳׳בים יותר מדי גדול בשביל שאני אוותר עליו, אז אם מכל סיבה שהיא לא בא לכםן לקרוא על חבורה של להט׳׳בים כאוטים, לכו למצוא טעם קצת יותר טוב בסיפורים ותחזרו אח׳׳כ :)
עוד משהו חשוב: רוב הסיכויים שלא יהיה לי ממש סבלנות לבטא, אבל בדרך כלל אני לא עושה יותר מדי שטויות בדראפטים עצמם.
והכי חשוב - אני אוהב.ת ת׳׳בים!!!!!! ואם לא ת׳׳בים אז סתם תגובות!!!!!!!!!! אם אתםן לא מגיביםות אני לא יודע.ת שאתםן קוראיםות!!!!!!! תרגישו חופשי לקטול אותי בת׳׳בים ותרגישו חופשי סתם לכתוב שהיה לכםן כיף לקרוא, אני אוהב.ת לשמוע מכםן!!!!!

תוכן עניינים
[מילים סה׳׳כ: 3268]
פרק 1 [מילים: 3268]

פרק 1

החלון בחדר של באזיל האלוורד היה פתוח לרווחה, רוח סתווית נעימה מזיזה בקלילות את הוילונות, הפכפוך המנחם של השלכת מהווה רעש רקע לא פחות רומנטי מהסימפוניות המורכבות ביותר. באזיל עצמו - באז, כמו שקראו לו כולם - ישב על הרצפה עם גבו לחלון, כמעט ולא מייחס חשיבות למזג האוויר הנעים בחוץ. הוא היה מרוכז בקנבס על המעמד מולו, מואר בצורה האופטימלית על ידי שמש אחר הצהריים שהסתתרה מבעד לעננים. ביד שמאל הוא החזיק מברשת צבע דקה, מכווץ את עיניו בניסיון לזהות את הנקודות שההצללה עדיין לא נכונה בהן, כמעט ושוכח שקיים עולם שלם מבעד למסגרת המלבנית של הקנבס ונגיעת המכחול.

לידו, שקוע בקריאה של ספר עבה עם עמודים דקים ופונט זעיר, שרוע בנוחות על פוף סגול, ישב חברו הטוב של באז, הנרי ווטון. המשקפיים המלבניים שלו נחו בעדינות על אמצע גשר האף שלו, מה שנטה לקרות בלי שהוא שם לב כשהוא קרא משהו שממש מעניין אותו. מדי פעם הוא הרים את המבט מהאותיות הקטנות של הספר המאובק כדי להסתכל על מה שבאז עושה, בידיעה שבאז תמיד מתרכז כל כך בפרוייקטים שלו שהוא כמעט שוכח שהנרי בכלל נמצא שם.

להנרי אף פעם לא היה ממש אכפת - הוא אהב את השתיקות הנוחות שלהם, את העובדה שכל אחד מהם היה יכול להיות עסוק בתחום העניין שלו בלי להפריע לשני יותר מדי. הם דיברו אחד עם השני מספיק - גם פנים אל פנים וגם בפלטפורמות אחרות - כדי שהזמן שהם נפגשים לא ירגיש מבוזבז, אלא יותר כמו שגרה רגועה. עוד כשהם נפגשו, אי שם בבית הספר היסודי, היה ברור שמשהו בחברות שלהם פשוט עובד - הנרי לא ממש רצה להיות חבר של כל אותם ילדים שמבלים את רוב זמנם בלצעוק ולהתלהב, ותמיד העדיף שגרה יותר רגועה. החברות עם באז, שהיה עסוק בעניינים שלו בפינה בזמן שכל שאר הילדים שיחקו, פשוט קרתה באופן טבעי.

בפעם הראשונה בשעה האחרונה, הנרי העיף מבט בבאז. בפעם האחרונה שהוא הרים את הראש מהספר, באז היה עסוק ברישום פחם לאחת ממשימות שיעורי הבית שלו. המשימה, לפי מה שבאז אמר לו, הייתה לעשות רישום של גוף בתנועה, מה שהסביר את הציפור עם אינספור הכנפיים שהנרי ראה אותו מצייר קודם. בכנות, הנרי אף פעם לא היה טיפוס של אמנות - הוא חיבב הרבה יותר את המילה הכתובה, העריך הרבה יותר את כל אותם הוגים שידעו להסביר במילים את המסר שהם רצו להעביר. הוא ידע שאין לו סיבה אמיתית לפתוח את הנושא הזה עם באז - הם סתם יתווכחו, ולדעתו של הנרי, זה לא היה נושא ששווה להתחיל ממנו ריב.

הציור שבאז עבד עליו עכשיו, לעומת הרישום של הציפור עם אינספור הכנפיים, היה דיוקן יוצא דופן. הנרי אמנם לא אהב אמנות כמו שהוא אהב פילוסופיה וספרות, אבל הוא ידע לזהות עבודת מכחול מרשימה בצבעי שמן, וידע להעריך את תשומת הלב לפרטים באמנות ריאליסטית. הוא ראה הרבה דיוקנאות שבאז צייר לאורך השנים, מציורים בצבעי פנדה בסדנאות אמנות בכיתה ה׳ ועד עבודת סיכום על קוביזם, אבל הוא לא יכל להכחיש את העובדה שהציור הזה היה משהו אחר.

בדיוקן הזה היה משהו כמעט נושם - הנער המצויר היה יפה תואר בהחלט, אלגנטי וקשוח, צעיר וגם בוגר, מאוזן בצורה שלא אמורה להיות אמיתית. כל הפרטים שבו - העיניים, השיער, הפה, הצוואר, הכתפיים - היו מדוייקים, כמעט מושלמים, והנרי הרגיש כאילו הוא מסתכל על משהו יותר מדי אישי. לא היו הרבה רגעים שבהם הוא הבין למה באז כל כך אוהב אמנות, למה צבעים על קנבס יכולים ליצור כל כך הרבה רגשות, אבל הוא כבר הלך עם באז למוזיאונים וראה מספיק יצירות אמנות כדי לדעת שהטובות באמת מביניהן יכולות ליצור תגובה כמו הסיפור הטרגי ביותר. הדיוקן הזה, הנרי היה בטוח, נראה כמו ההתחלה של כל טרגדיה קלאסית.

"באז," הוא אמר, בקול יותר מופתע ומתרשם ממה שהוא תכנן, "זאת היצירה הכי טובה שאי פעם עשית."

באז הסתובב אליו במהירות, כאילו הוא רק עכשיו נזכר שהנרי נמצא שם. הוא הסתכל שוב על הדיוקן, ואז על המכחול ביד שלו, וחייך חיוך קטן ומרוצה. "אני גם חושב."

"מי זה?" שאל הנרי, מחווה בראשו לדיוקן.

באז הסתכל עליו בבלבול. "מה?"

"מי שציירת. מי זה?"

באז מיהר להסיט את מבטו מהנרי, מתמקד בדיוקן בכזאת התמדה שהנרי ידע שהוא עושה את זה בכוונה. "דוריאן."

חיוך מתגרה התפשט על הפנים של הנרי בן רגע. "זה דוריאן?"

הפרצוף של באז, בדרך כלל חיוור כמו קיר, החליף צבע ברגע אחד לגוון שיותר מזכיר עגבנייה בשלה.

הנרי צחק וסגר את הספר שלו, לא מפספס את ההזדמנות למתוח את חברו הטוב. "וואו, באז, כשאמרת שהוא נראה כמו ציור לא הגזמת -"

"- הנרי, אני אהרוג אותך -"

"- לא, באמת, אני לגמרי בעדך, רואים כמה אתה אוהב את הציור הזה," המשיך הנרי, החיוך שלו מתרחב מרגע לרגע.

באז זרק עליו עיפרון סורר שהיה זרוק על הרצפה, שפגע בהנרי ישר במצח. "תסתום את הפה או שאני אזרוק עליך גם את המכחול," הזהיר, הפרצוף שלו מלא במבוכה וכישרון. הנרי הרים ידיים בויתור, אבל לא הצליח לעצור את עצמו מלחייך.

דוריאן - דוריאן גריי, בשמו המלא - היה הקראש של באז לאורך כל השנתיים האחרונות. הם למדו ביחד בבית הספר לאמנויות, למרות שלא באותה מגמה - באז למד אמנות, ודוריאן היה במגמת מוזיקה. למרות כל זה, הם למדו ביחד אנגלית, ולפי באז, דוריאן היה הסיבה היחידה שהוא טרח בכלל להגיע לשיעורים. הוא כל כך חכם, הוא אמר להנרי פעם, והוא גם נראה כל כך טוב. זה פשוט לא פייר שמישהו אחד יכול להיות כל כך מושלם.

אתה כל כך הומו שזה כאילו יש קשת בענן שעוקבת אחריך לכל מקום, הנרי אמר אז, ובאז זרק עליו סרגל.

"אני פשוט מופתע שככה הוא נראה, זה הכל," הנרי אמר בתבוסה, ומסר לבאז בחזרה את העיפרון שהוא זרק עליו. "אתה חייב להפסיק לזרוק עליי עפרונות, אתה יודע. יום אחד אתה תוציא לי עין."

באז גלגל עיניים, מושיט את היד שלו לכיוון הטלפון שלו שישב לא רחוק ממנו על הרצפה. "מזל שלהורים שלך יש מספיק כסף לקנות לך עין חדשה." הוא הקיש את הסיסמא שלו, מכווץ את העיניים בנסיון לקרוא את ההודעות - הנרי לא הבין למה הוא מסרב ללכת עם המשקפיים שלו - וקפא אחרי כמה שניות, ממלמל בשקט, "שיט."

הנרי הסתכל עליו בבלבול. "מה?"

"שכחתי מזה לגמרי," אמר באז בלחץ, מביט סביב על החדר המבולגן שלו. "דוריאן אמור לבוא עוד, כאילו, חמש דקות. הוא כתב לי שהוא בדרך."

הנרי ניסה לתפוס את העיניים של באז, שעכשיו התרוצצו ימינה ושמאלה כאילו הוא מנסה למצוא דרך מילוט. "או… קיי," התחיל הנרי בזהירות, "אתה צריך עזרה לסדר פה?"

באז הנהן, מיהר לקום, והרים את הדיוקן בזהירות מהמעמד שלו והשעין אותו על הקיר שמול החלון. "השאלה היא מה אני עושה עם הציור הזה," חשב בקול.

הנרי קם והתחיל לאסוף את עפרונות הפחם המפוזרים על הרצפה. "מה הבעיה?"

באז לקח נשימה עמוקה, והסתכל על הנרי במבוכה. "אני… לא ממש סיפרתי לו על זה עדיין."

העיניים של הנרי התרחבו, כאילו הוא מסתכל על הדבר הכי מעניין בעולם. "מה?"

"פשוט לא הייתה לי הזדמנות!" מיהר באז להסביר בהתגוננות, נמנע מהמבט המופתע של הנרי ואוסף את כל הדפים הזרוקים על המיטה לערמה אחת מסודרת, "תמיד דיברנו על משהו אחר, או שהיו עוד אנשים בסביבה, ולא יצא לי לספר לו -"

"באז, אתה ציירת דיוקן שלו," אמר הנרי, "אפילו לשלוח לו הודעה היה עובד."

באז הסתכל עליו בייאוש, הפרצוף שלו עדיין אדום מהמבוכה. "זה באמת כזה ביג דיל?"

הנרי הסתכל עליו כאילו הוא עכשיו נפל מהירח. "באז, אתה במגמת אמנות פה, לא אני, אבל אני חושב שלצייר דיוקן של מישהו שאתה לומד איתו אנגלית בצבעי שמן על קנבס כל כך גדול נחשב ביג דיל."

באז נאנח והתיישב על המיטה. הוא החביא את הראש שלו בידיים, ושחרר רעש מיואש. "מה אני עושה?"

"מתחיל בלסדר את החדר מזבלה שלך," אמר הנרי בהחלטיות, למרות שהוא ידע שכמו תמיד הוא יהיה מי שיסדר לבאז את החדר בזמן שבאז מתלונן, "ואתה חייב לספר לו על זה. הוא יראה את זה גם ככה."

"אתה לא חושב שהוא יבין שאני בקטע שלו?" שאל באז, חרדה בכל צליל שיוצא ממנו. זה הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות.

"בכנות, באז, אם הוא לא הבין את זה עד עכשיו אני לא חושב שהוא יבין עד שתציע לו נישואים," השיב הנרי בכנות, "אבל אולי זה הזמן להתקדם עם הקראש הזה לאנשהו."

באז הרים את הראש שלו מהידיים, והסתכל על הנרי במבט מבועת. "ממש לא. אני אפילו לא יודע אם הוא -"

"אתה לומד בבית ספר לאומנויות, באז, היחידים שצריכים להכריז על הנטייה המינית שלהם אצלכם הם הסטרייטים," קטע אותו הנרי, לחלוטין משועשע מהסיטואציה. הוא הרים חולצה לבנה עם כתמים כחולים מהרצפה והחזיק אותה רחוק מהגוף שלו בסקפטיות. "מה אני עושה עם זה?"

באז הניף בידו ברנדומליות, "עשיתי עם זה את הפרוייקט בספריי, אפשר לזרוק את זה לכביסה." הנרי עשה ממש את זה, דואג לא לגעת בחולצה החשודה יותר ממה שהוא ממש חייב. "איך אני מדבר איתו על זה בכלל?"

הנרי צחק, לוקח מהמיטה את אוסף הדפים שבאז התחיל לסדר. "אתה אומר לו, היי דוריאן, ציירתי דיוקן שלך כי אני חושב שאתה נראה מינימום כמו אל, נכון אתה רוצה לנשק אותי בפה? או משהו בכיוון הזה, אני לא יודע. אתה תצליח לפענח את זה."

באז נפל על הגב על המיטה בדרמטיות. "אני שונא אותך."

"אתה לא יכול בלעדיי. איפה אני שם את כל כוסות הצבע שלך?"

הם סיימו לסדר את החדר של באז בשתי הדקות שאחרי זה, מעבירים במהירות את הכלים המלוכלכים לכיור במטבח, מחביאים את כל הבלגן כמה שאפשר. הנרי עשה את רוב העבודה, כמובן, אבל לא היה לו ממש אכפת - לא הייתה לו בעיה לעשות דברים בשביל באז, והייתה לו תחושה שבאז ממש היה צריך את זה. בדיוק כשהנרי חזר לחדר והתיישב חזרה על הפוף הסגול בכוונה מלאה להמשיך לקרוא את הספר שלו, שער הכניסה לבית של באז צלצל. שניהם קפאו.

"אתה חייב ללכת," באז אמר, מסתכל על הנרי ברצינות.

הנרי עשה פרצוף. "ממש ממש לא, באז, אתה יודע כמה זמן אני רוצה לפגוש אות -"

"ממש לא, הנרי, אתה יודע שזה רעיון ממש רע -"

"- נו, באז, אני לא הולך לגנוב לך את גבר חלומותיך, אני רק רוצה להכיר אותו -"

"- אל תצעק את זה, הוא ממש מחוץ לדלת -"

הצלצול נשמע שוב, ושניהם השתתקו. "אין לי איך לצאת בלי לראות אותו גם ככה," אמר הנרי לבסוף, ובאז לקח נשימה עמוקה מאוד לפני שהוא קם מהמיטה והלך לפתוח את הדלת. הנרי חייך לעצמו בשביעות רצון. איכשהו, הוא תמיד הצליח להשיג מבאז את כל מה שהוא רצה.

הוא פתח את הספר שלו שוב, בנסיון לא להיראות כאילו הוא יותר מדי מעוניין בלפגוש את האורח של באז, וניסה להתמקד - תוך כדי בחינה של העמודים הדקים - בשיחה שהתרחשה מחוץ לחדר. הוא לא ממש שמע הרבה, חצאי מילים פה ושם, אבל הוא הבין שבאז עדיין לא סיפר לדוריאן על הדיוקן. הוא פשוט יראה את זה כשהוא נכנס לחדר? המחשבה גרמה לו לחייך, והוא ניסה כמיטב יכולתו להיראות הכי פחות חשוד שאפשר כשבאז ודוריאן נכנסו לחדר.

הנרי לא ציפה מדוריאן גריי, בשר ועצם, להיראות כאילו הוא יצא מציור קלאסי. הוא היה בטוח שהציור של באז היה סוג של אינטרפרטציה, ביטוי אמנותי של ישות אנושית עם פגמים אנושיים, רומנטיזציה של מישהו שהאמן אוהב מאוד. זה לא היה יוצא דופן באמנות, הנרי הניח, לצייר אנשים בצורה יותר מושלמת ממה שהם נראים באמת. באז אמר לו פעם שאמנות היא איך שהאמן רואה את העולם, והנרי חשב שהוא הבין את זה. הוא חשב שהציור של דוריאן, יפה ככל שיהיה, לא מתיימר להיות מציאותי, אלא לבטא את הצורה שבה באז רואה אותו.

הנרי, להפתעתו, גילה שהוא טעה. דוריאן גריי אכן נראה כמו אותה דמות מהציור, אותו מבט תמים בצורה מחממת לב, אלגנטי בצורה שלא אופיינית לבני אדם. הנרי הבין, במבט אחד חטוף בדוריאן גריי, למה באז לא הפסיק לחשוב עליו מאז שהם נפגשו. כמובן שהוא היה מקסים, בצורה הכי פשוטה של המילה, ויצר תחושה של קסם לכל מי שמתקרב אליו, אבל הוא גם הבין מה בו היה כל כך מושך עבור באז. דוריאן גריי היה החלום הסודי של כל אמן, כל מי שמתעסק בדברים שאפשר לראות, כל כך הרבה עומק ועניין רק מזווית אחת.

"או! אממ," אמר דוריאן בהפתעה כשהבחין בהנרי, "לא ידעתי שיש פה עוד אנשים."

"זה רק הנרי," מיהר באז להסביר, והנרי היה צריך לעצור את עצמו מלצחוק. הוא לא רצה להרוס את זה בשביל באז.

"ואתה דוריאן," השיב הנרי, מסתכל על הנער ישר בעיניים.

דוריאן הנהן. "אני לא חושב שנפגשנו," הודה בזהירות.

הנרי הניד בראשו לשלילה, "לא. אבל עכשיו אנחנו נפגשים."

דוריאן הנהן, ושתיקה מביכה מילאה את החדר לכמה שניות. הם הסתכלו אחד על השני - הנרי על דוריאן, דוריאן על הנרי ועל הספר ביד שלו, מנסים להבין איך להמשיך מכאן. היה נראה שכל אחד מהם שקוע במחשבות משל עצמו, אבל שאיכשהו יש ביניהן חיבור שמילים לא יצליחו להסביר. להנרי, זה היה הדבר הכי מעניין בעולם - הוא תמיד נטה להאמין שמילים יכולות להסביר הכל, והנה מגיע דוריאן גריי, שלא רק נראה כמו ציור אלא גם מתנהג כמו אחד כזה, וברגע אחד מציג את עצמו בתור האתגר האינטלקטואלי הכי גדול שהנרי אי פעם היה צריך להתמודד איתו.

באז השתעל בעדינות, ולקח צעד קדימה, מסתכל על הנרי מסתכל על דוריאן. "הנרי, לא אמרת שאתה צריך ללכת?" הוא אמר, מנסה לרמוז כמה שאפשר שהוא מעוניין להיות עם דוריאן לבד.

הנרי, מרוכז לגמרי בצורה שהשמש משתקפת על הלחיים של דוריאן, לא ממש הקשיב למה שבאז אמר. במקום זה, המבט שלו נדד מהפנים של דוריאן לדיוקן. "אני חייב להודות, באז," הוא מלמל, לא מסתכל על אף אחד מהם, מרוכז לחלוטין בדיוקן, "אתה התעלית על עצמך הפעם."

דוריאן הסתכל על הנרי בבלבול מוחלט, ואז על באז. באז, מצידו, התעלם לחלוטין מהמבט של דוריאן, וניסה לעצור את עצמו מלשנות צבע לאדום עוד פעם. במקום זה, הוא ניסה לתפוס את המבט של הנרי, בלי כל הצלחה. "באז," אמר דוריאן בשקט, קצת מבולבל מכל הסיטואציה, "לא התכוונתי להפריע או משהו, אני יכול -"

"לא, לא, תישאר," אמרו באז והנרי ביחד, ממהרים לוודא שדוריאן לא יחליק להם ככה בין האצבעות.

דוריאן הנהן, מסתכל סביב במבוכה. הוא לא מאוד הכיר את באז - כן, הם למדו ביחד אנגלית, ויצא להם לעשות כמה עבודות ביחד, אבל הם לא היו ממש חברים קרובים. דוריאן לא ידע למה לצפות בחדר שלו - הוא ידע שבאז במגמת אמנות, אז הוא ציפה אולי לחדר שנראה קצת כמו סטודיו, עם האמנות של באז תלויה בכל מקום. במקום זה, דוריאן ראה שהקירות - וגם, הוא שם לב, התקרה - היו מכוסים בהדפסים שונים של יצירות אמנות קיימות. הוא זיהה את החבצלות של מונה, לא מעט ציורים של מארק שאגאל, ועוד המון שהוא לא יכל לנסות לשייך לזרם או תקופה. הוא כמעט לא שם לב לעובדה שהוא ממש הסתובב בחדר פיזית, בחן את הקירות והתקרה, חייך לעצמו כשזיהה את המפה שהייתה תלויה ממש במרכז התקרה, מכווץ את העיניים בנסיון לשים לב לכל הפרטים של חלק מהמנדלות.

בזמן שהוא הסתובב, באז והנרי ניהלו את אחת השיחות הדוממות שלהם. הם הכירו אחד את השני מספיק זמן כדי להצליח לנהל שיחה שלמה דרך מבטים, עיניים מתרחבות והנהונים, והיה נראה - בלי שהם יגידו מילה - שהם הגיעו להסכמה. באז בדיוק פתח את הפה להגיד משהו לדוריאן בנסיון לשבור את השתיקה המביכה כשדוריאן הבחין סוף סוף בדיוקן שהיה מונח שעון על אחד הקירות. הוא הסתכל על באז בבלבול ותדהמה.

"אני, אממ," באז התחיל, מרגיש את הלחיים שלו מאדימות, "היינו צריכים לעשות דיוקן ל - לעבודת סיכום על ריאליזם. ו - לא יודע, חשבתי שזה יהיה בסדר, ולא ממש ידעתי איך להגיד לך -"

"זה מהמם," אמר דוריאן בשקט, לא מסתכל בכלל על באז, רוכן קדימה לכיוון הדיוקן.

"הצבע עדיין רטוב," מיהר באז להזהיר כשדוריאן הושיט את היד שלו קדימה. הוא עצר, ממש סנטימטר מהדיוקן, ובחן אותו מכל הכיוונים.

"זה… פשוט מהמם," מלמל שוב, כמעט לחישה.

"זה גם מה שאני אמרתי לו," אמר הנרי, מאוד מרוצה מעצמו. "זה היצירה הכי טובה שלו, לדעתי."

"אתה יכול לקבל את זה," פלט באז, ודוריאן הסתכל עליו בהפתעה. היה נראה שהוא מאוד רציני לגבי לשמור את הדיוקן הזה. באז בלע רוק. "אני רק צריך להראות את זה למורה, אבל… כן, אתה יכול לקבל את זה. זה אתה, אחרי הכל," הוסיף בנסיון להקליל את האווירה. הנרי לא רצה להגיד לו שהפרצוף שלו קצת בגוון של אפרסק.

דוריאן הנהן. "אני אשמח. זה… וואו."

"מאוד מוכשר, באז הזה," הסכים הנרי, מתעלם ממבט האזהרה של באז. "הלוואי שהייתי טוב עם צבעים כמוהו."

"הלוואי שאני הייתי טוב עם מילים כמוך," החזיר באז, המשפטים הקבועים שלהם. הוא לא חשב על זה יותר מדי.

דוריאן הסתכל על הנרי, כאילו נזכר שקיים עולם מעבר לדיוקן. "אתה לא לומד ב׳שנהב׳, לא?" שאל את הנרי. ׳שנהב׳, בית הספר של באז ודוריאן, היה תיכון מיוחד לאמנויות - והנרי מעולם לא היה טיפוס של אמנות.

הוא הניד בראשו. "לא. אף פעם לא הייתי טיפוס של אמנות. אבל אני לומד ספרות ופילוסופיה, ב׳זהב׳."

"שמעתי שיש להם את המורים הכי טובים לרבי מלל," אמר דוריאן, מתיישב בזהירות על המיטה. באז עדיין עמד בפתח הדלת, מובך מדי לזוז.

הנרי הנהן, לגמרי שוכח מהעובדה שהם נמצאים בבית של באז. "זה למה אני שם. בדיוק עבדתי על השיעורים שלי בפילוסופיה," הודה, וטפח בידו על הספר העבה שנח לידו על הפוף הסגול.

דוריאן המהם בעניין. "על מה אתם לומדים עכשיו?"

"כרגע? אסתטיקה. זאת אומרת, בין היתר. אנחנו יותר מתעסקים בנושאים כלליים מאשר בהגויות ספציפיות, אבל אני מכיר אסתטיקה עוד מקריאה קודמת." היא פתח את הספר, ודפדף כמה עמודים אחורה מהמקום שהסימניה שלו הייתה בו, מנסה למצוא את הציטוט שהזכיר לו את דוריאן. בזמן הזה, באז - שעמד קפוא במקומו עד אותו רגע - הלך לכיוון השולחן שלו וחיפש את אחת המחברות שלו. דוריאן שם לב שהוא מצייר על כל אחת מהן ציור שקשור למקצוע הרלוונטי - על מחברת אנגלית, הייתה קריקטורה די משעשעת של מלכת אנגליה; על מחברת רישום הוא הדביק ציור מים של גלים שעליו עבר בעיפרון; על מחברת מתמטיקה הוא צייר מנדלה. דוריאן חשב שזה מקסים.

"אני לא יודע אם לגמרי סיימתי את הדיוקן," אמר באז, עדיין נבוך, "אני חושב שחלק מההצללות עדיין לא במקום. ובכל מקרה, זה די רטוב עכשיו. אני אמור להגיש את זה מחרתיים." הוא הסתכל על דוריאן בשאלה. "אתה רוצה שאביא לך אותו אחרי זה?"

דוריאן הנהן, העיניים שלו קופצות מהדפדוף של הנרי בספר לדיוקן. הוא הרגיש כאילו הוא לא הסתכל במראה עד אותו רגע.

"כל האמנות היא בו זמנית שטחית וסימבולית," אמר הנרי בהחלטיות. באז ודוריאן הסתכלו עליו, מבולבלים. הוא הרים את המבט מהספר, וצחק. "זה הציטוט שחיפשתי, זה הכל. כל האמנות היא בו זמנית שטחית וסימבולית."

היה נראה שבאז ודוריאן חושבים על זה לרגע. "ומה עם אמנות שאין לה משמעות עמוקה וסימבולית? מה עם אמנות שאמורה בסך הכל לשקף בצורה שטחית את המציאות?" שאל באז, העיניים שלו נודדות לדיוקן בפינת החדר.

"כל יצירה היא בצורה כזאת או אחרת סימבולית," אמר הנרי, "גם אם האמן לא מתכוון לזה."

"אז מה הסימבוליזם בדיוקן הזה?" שאל דוריאן, מחווה אליו בראשו.

הנרי הסתכל על הדיוקן, ואז על דוריאן, ושוב על הדיוקן. בחצי עין, הוא קלט את המבט המבוהל של באז, חושש שהנרי יספר לדוריאן בכמה אהבה נעשה הדיוקן הזה. הנרי תפס את העיניים שלו, רק לרגע, מהיר מדי בשביל שדוריאן יפספס אבל מהיר מספיק בשביל שבאז יבין שהנרי לא הולך לנהל את השיחה הזאת בשבילו. "אני חושב," אמר הנרי באיטיות, "שהדיוקן הזה… הוא סמל לנוער."

באז עשה פרצוף, אבל החליט לזרום עם זה. "או… קיי?"

הנרי הסתכל על דוריאן שוב. "תחשוב על זה, דוריאן. אתה - אם לא מפריע לך שאני אומר את זה - אתה נראה טוב מאוד, צעיר ובריא ותיאור ממש מדויק של מה זה להיות נער." דוריאן הנהן, מבולבל, מנסה להבין מה הנרי מנסה להגיד בזה.

"אפשר להגיד."

"אז הדיוקן הזה," הסביר הנרי, "הוא פשוט תיאור של מה זה אומר להיות נער. תחשוב שבעוד כמה שנים, כשהדיוקן הזה ישמש רק לקישוט ובאז לא יצטרך להציג אותו למורים או משהו כזה, הדיוקן יישאר אותו דבר." הוא עצר לרגע, ארגן את המחשבות שלו, וחזר על עצמו. "הדיוקן הזה יישאר אותו דבר. הדוריאן שמצוייר פה לא ייראה יותר מבוגר ממה שהוא נראה כאן, צעיר ונערי וכל מה שאפשר להגיד על האידיאל של נוער." העיניים שלו נדדו חזרה לדיוקן, "אבל אתה - כמו כולנו - אתה תתבגר, ותשתנה, ואולי יהיו לך קמטים ואולי השיער שלך יהפוך ללבן. הזמן ישפיע עליך, אבל הוא לא ישפיע על אותו דוריאן שבדיוקן. זאת הסימבוליות שלו - היופי של הדיוקן הזה יישאר לנצח, אבל אין לדעת מה יהיה עם היופי שלך."

החדר היה שקט לכמה רגעים. כל השלושה הסתכלו על הדיוקן, דממה מלאת מחשבות מרחפת מעליהם. "מה זה אומר עליי?" שאל דוריאן בשקט.

הנרי הסתכל עליו בהפתעה. "אה, כלום. זה בסך הכל מה שאני חושב על הדיוקן הזה. זה לא ממש אומר עליך כלום, רק שאתה מאוד יפה עכשיו, וכנראה תפסיק להיות ככה בשלב כלשהו. אחרי הכל, ככה זה מעגל החיים. הדיוקן הזה רק מראה את אחד הדברים הכי חשובים בתוכו - נוער." הנרי חייך לעצמו, ובחן בקפידה את הפנים של דוריאן. "אין דבר בעולם מלבד נוער, אתה לא חושב?"

\-\-\-\-\-\-\-\

מזכיר.ה שאני אוהב.ת ת׳׳בים :)))

[Beyonce]

טוב אני גרועה בת״בים אבל ממש אהבתי אז אני אנסה
קודם כל בהתחלה חשבתי איך 50 אלף מילים בשלושה שבועות האם את.ה אלוהים אבל כתבת את כל זה ביום??? או כמה ימים אז אני לא אזלזל במטרה הזאת כי היא נראית לי עכשיו מאוד הגיונית
אני חושבת שזה מדהים שאת.ה כותב.ת מחדש סיפור קיים כדי להפוך דמויות להט״ביות לקאנון מובהק כי יש באמת אלפי סיפורים כאלה ואני שמחה שמישהו עושה עם זה משהו

הכתיבה שלך בכללי מעולה אבל העובדה שהצלחת לספר כלכך הרבה על הדמויות בפרק די קצר היא מדהימה
אני מניחה שיש עוד לדעת עליהן אבל העברת חלקים מסוימים באופי שלהן בצורה ממש מעודנת ולא ישירה מדי נטו דרך ההתנהגות שלהן ואני מתה על סופרים שיודעים לעשות את זה בצורה טובה

וה״אתה לומד בבית ספר לאומנויות, באז, היחידים שצריכים להכריז על הנטייה המינית שלהם אצלכם הם הסטרייטים״ חחחחחחחחחחח הרגת אותי

קיצר ממש אהבתי!!! מחכה לפרקים הבאים
אה וi claim הנרי מודיעה מראש תודה

[Farseer]

בהצלחה בפרויקט תם! זאת חתיכת התחייבות. (אפילו שבאופן משעשע, שאני חושבת על זה, הספר המקורי לא ארוך במיוחד, לדעתי סביר מאוד שהוא פחות מחמישים אלף מילה).
קראתי את תמונתו של דוריאן גריי לא מזמן בכלל, ובין לרצות לרצוח את אוסקר ווילד ללהתרשם מהתיאורים שלו (כי אין מה לומר, אסתטיקה זה בהחלט אחד המוטיבים המנחים של הספר הזה) זה ספר שזכור לי היטב ושמצאתי מרתק.
(סתם לידע כללי כי זה שיעשע אותי, כשהספר נכתב במקור, הוא יצא במגזין שכזה באמריקה והעורך דרש מאוסקר ווילד להוריד את ההומוארוטיקה המוצהרת, אז למען האמת, הגרסה שאנחנו מכירים היא מצונזרת) (הו, ועוד משהו, אוסקר ווילד למיטב ידיעתי, היה בי סקסואל וגם היה נשוי, לא שזה אומר הרבה).
הו, איזה יופי, שוב יש לי יותר סוגריים מטקסט.
ועכשיו פחות התלהבות כללית על תמונתו של דוריאן גריי וקצת התרכזות פה.
דבר ראשון, מאוד אהבתי את הבחירה של השם, זה לוקח מהספר אבל נותן לסיפור הזה את היחודיות שלו וזה מאוד בריא לריטליינג.
דבר שני, קראתי את האאוטליין לפני והוא נשמע לי ממש אחלה - מה שכן, בספר המקורי יש שנים ארוכות של הדרדרות, פה הוא מבין מהר מאוד מה קורה ומשתנה מהר. אני מניחה שזה משיקולים שלך ואני סקרנית לראות איך תבצע את זה אבל כה, יש לך פה נקודה שהיא לדעתי, יכולה להיות מעט רגישה. הו, ואני לא זוכרת אגאתה? ואני די בטוחה שאני זוכרת את הספר המקורי די טוב.
דבר שלישי, הפרק הזה ספציפית - קודם כל, ביקורת בלי קשר לעובדה שזה ריטלינג: היו כמה תיאורים שקצת חרקו וקצת היו מסופרים (נניח, התיאור בפעם הראשונה שרואים את דוריאן, והאמת שגם בציור זה קצת קורה) ויש לך גם קצת החלפות זמנים (הכי בלט לי זה במשפט הראשון שבו יש החלון היה פתוח ומיד אחרי חוזרים להווה).
כן מאוד אהבתי את האינטרקציות והדיאלוגים היו חמודים ממש ומשעשעים (הצחיקה אותי גם ההערה על הסטרייטים שצריכים להצהיר את משיכתם) והתיאור של החדר שלו היה מאוד מגניב וסידר את הדמות של באז יופי, כאילו מבחינת, הבהיר מי הוא. האמת שזה היה די טוב בנוגע לשלושתם, הם דמויות טובות.
עכשיו עם התייחסות לזה שזה רייטלינג: אני חושבת שזאת החלטה מאוד מגניבה ואני אוהבת את איך שבנית את הדמויות שיתאימו לגילאי קולג' בעידן שלנו אבל אני חייבת לשאול - לא יהיה קצת קשה להעביר את הביקורת על הנהנתנות של החברה הגבוהה בתקופה מודרנית שכזו (או לא ביקורת, זה לא הכי ברור אם הוא כותב את זה ביקורת אבל בכל מקרה זה מאוד מוצג והרבה פעמים בצורה נלעגת)? ראיתי שצינת שהנרי מאוד עשיר אבל זה עדיין הכסף של ההורים ואם זכור לי נכון, מי שהיה הכי עשיר מבין השלושה היה דווקא דוריאן?
ועוד משהו קטן בנוגע לזה... אמ, הבעיה העיקרית שלי האמת, הספר הזה מתמקד באסתטיקה, אתה באמת רוצה לצלול לתוך התיאורים היפיפים האלו? אין לי מושג אפילו איך אפשר לשחזר את זה, האיש היה אומן מילים!
חוץ מזה, באמת שזה ממש מגניב ותראה, אפילו הצליח להכניס אותי לפורטל לקרוא.
אני לא מבטיחה שזה יקרה שוב, אפילו שאני אנסה... אני פשוט מאוד עסוקה וסתם במקרה היה לי זמן וליליקה סיפרה לי על הפרויקט שלך ורציתי לראות כי זה נשמע לי מעניין. ואני באמת שמחה מזה, זה ממש מגניב ואני בטוחה שזה יהיה ממש מוצלח.

[sufiya.123]

דעיייי זה סיפור מהמםםםםם!!!!
הוא כתוב יפה וספרותי.
כתבי המשךךךךך