עשן כחול || אוונס, קטע קצר

[harrypotter111]

וול, חזרתי לזה באיחור של כמה חודשים טובים.
ממליצה לכם לרענן את הזיכרון בפרקים הקודמים- כל הקטעים שקשורים לגלקסיה הזאת נמצאים במדף שלי (לחיץ) תחת הכותרת "שחר הגלקסיה".
*הקטע הזה הוא קטע מהעבר, וקשור לקטע הראשון שכתבתי- אזהרות לא ברורות.
ת"ב? :)

• עשן כחול •

מ י ק ו ם :  ל א י ד ו ע
ז מ ן :  7 1  מ ח ז ו ר י  א ו ר

ניאוויה הלכה לאט, מסתכלת סביבה בסקרנות. היא מעולם לא שמעה על הטקס הזה, וכשסיפרו על כך להוריה הם היו נראים מבולבלים בדיוק כמוה, מה שרק הגביר את המסתורין של המסע הלילי.
בתחילת הדרך המסדרון היה שקוף, והיא יכלה לראות את הערפל הכחול שכיסה הכל, בכל כיוון בו הסתכלה; כחול כל כך עמוק, שלעיתים היה נראה שחור. בהמשך קירות הזכוכית הפכו לאבן, והדברים היחידים שהאירו את הדרך הפתלתלה היו המנורות הקבועות בתחתית הקיר, במרחקים קבועים של שני מטרים אחת מהשניה.
"לאן הולכים?" שאל קול צייצני מהמשך הדרך, אבל שום תשובה לא נשמעה.
ניאוויה הרימה מבט מהקרקע, בה הביטה בניסיון לא להיתקל בבליטות בלתי-צפויות באדמה, וחיפשה בעיניה את הילדה שדיברה. היא הייתה נמוכה ובעלת שיער שחור שהתמזג עם הרקע הקודר של המסדרון, והייתה נראית בת בערך כמחצית מהגיל שלה.
"היי," היא נדחפה בין כמה ילדים ונגעה בכתפה של הדוברת. הילדה נרתעה אחורה והביטה בה בהפתעה. "איך קוראים לך?"
"סילניה," הילדה משכה באפה.
"ובת כמה את, סילניה?" היא שאלה.
"חמש וחצי."
ניאוויה מצמצה בעיניה בהפתעה. היא ציפתה שהיא תהיה לפחות בת שמונה או תשע, לא בת חמש. היא גדולה ממנה ביותר מעשר שנים.
"אוקי, סילניה, לי קוראים ניאוויה. את רוצה לספר לי איך הגעת לפה?"
"אממ... אנשים באו לבית ואמרו ללאנה שאני צריכה לבוא איתם, ואז הם הסתגרו בחדר וכשהם יצאו היא אמרה לי ללכת איתם, ואני לא יודעת לאן הולכים ואולי מעבירים אותי לבית חדש, ו- ו..." קולה של סילניה רעד.
"ומי זאת לאנה? זאת אמא שלך?"
"זאת אמא-מאמצת-חלופית, תיוג אר-אקס-שלוש-שמונה-שבע, זיהוי-בי צבע בז'," ציטטה סילניה, כאילו קוראת את השורות מתוך ספר.
"מאיפה את יודעת את זה?" שאלה ניאוויה בבלבול.
"נכנסתי פעם לחדר עבודה וחיפשתי את התיקיה שלה, כדי לדעת איך תוכנית 'שינוי-זיהוי' תייגה אותה," הסבירה סילניה.
"מה זה תוכנית 'שינוי-זיהוי'?" שאלה ניאוויה, למרות שהסיפור הזה החל להישמע לה מוכר, כאילו מישהו כבר דיבר איתה על הנושא.
סילניה הזדקפה והחלה לדקלם שוב, כאילו בלעה ספר. "תוכנית 'שינוי-זיהוי' זוהי תוכנית שמטרתה להבטיח את עתיד הגאניירים כולם. התוכנית לוקחת ילדים המוגדרים כתינוקות בעייתיים ומביאה אותם למשפחות-מאמצות-חלופיות היכולות לשפר את רמת וסוג הזיהוי של הילד. התוכנית נוסדה במחזור האור הראשון, בעקבות-"
"אוקי, הבנתי," קטעה אותה ניאוויה, שראתה שסילניה לא מתכוונת להפסיק בקרוב. "אז בעצם את מוגדרת בתור... 'תינוקת בעייתית', ולכן לקחו אותך מהמשפחה שלך והעבירו אותך בין משפחות?" ניסתה ניאוויה להבין.
"כן, עד שמצאו את המשפחה שתשפר כמה שיותר את רמת הזיהוי שלך."  סילניה הנהנה בהסכמה.
"ומה עם ההורים שלך?"
"הו, ההורים שלי הם אלו שהכניסו אותי לתוכנית, מפני שהייתי תינוקת בעייתית מאוד," השיבה סילניה.
"הבנתי," ענתה ניאוויה, למרות שלא הייתה בטוחה שהבינה לגמרי. למה התוכנית הזו נשמעת לה מוכרת כל כך? הרי לא יכול להיות ש... היא עצרה במקומה כשרעיון עלה במוחה.
"סילניה, תקשיבי רגע," היא משכה את סילניה הצידה, והן יצאו מתוך זרם הילדים שהמשיכו ללכת במורד המסדרון. "אני מניחה שיש לך זיכרון צילומי אם הצלחת לשנן את כל הפרטים האלו, אבל אני חייבת שתתרכזי היטב ותעני לי." סילניה הנהנה ברצינות, משפשפת את אפה בחוסר תשומת לב. "התיקיה הזאת שמצאת, עם הפרטים על האמא-המאמצת-המחליפה, היא הייתה בצבע כחול?"
"כן, כחול כהה. במרכז היה סמל לבן של חצי עיגול שממנו יוצאים שבעה חיצים בצורה סימטרית."
ניאוויה שמטה את ידיה, ועיניה הביטו בסילניה בהפתעה. "כן? א- את בטוחה? אז אני... אני גם בתוכנית? איך... איך? אני לא זוכרת כלום, ו-"
"אולי הביאו לך את הבקבוק עם העשן הכחול," השיבה סילניה בשלווה.
"אולי- מה?"
"ראיתי את זה קורה. במשפחה הראשונה אליה הגעתי הייתי יחד עם אחותי. זה היה לפני שהפרידו אותנו. בערב הראשון הביאו לשתינו בקבוק כזה. אחותי פתחה אותו, ובמקום נוזל היה בתוכו עשן, עשן בצבע כחול כהה שכמעט דחף את עצמו לתוך הפה שלה. ברגע שהיא סיימה לשתות - או לשאוף את זה, איך שלא תסתכלי על זה - היא שכחה הכל. אפילו... אפילו את השם האמיתי שלה. גם אני שתיתי, אבל עליי זה לא עבד."
"ואחותך שכחה הכל?"
"כן, הכל," הנהנה סילניה. "היא נשארה בסוף עם המשפחה הזאת. אני הייתי הבעייתית - כל הזמן ניסיתי להזכיר לה את האמת, והם ראו שאני 'עושה לה לא טוב', אז... אז הם העבירו אותי למשפחה אחרת, ואחריה עוד משפחה..." היא השתתקה לכמה שניות, ואז הוסיפה בקול שקט יותר: "אני מניחה שאחרי שעזבתי הם הביאו לה לשתות עוד עשן כחול כדי שהיא תשכח גם אותי." סילניה רק משכה בכתפיה, אבל ניאוויה ראתה שזה פוגע בה.
"היי, זה לא אשמתה," אמרה ניאוויה והניחה יד מנחמת על כתפה.
"אני יודעת," אמרה סילניה בעצב. "אני פשוט מתגעגעת אליה. אני בכלל אמורה לחשוב שקוראים לי נאדרה; זה מה שהם אמרו לי. איזה מין שם זה נאדרה?"
ניאוויה צחקה. "טוב, כדאי שנמשיך ללכת אחרי כל הילדים," אמרה, והיא וסילניה המשיכו ללכת במסדרון שלא נגמר, יחד עם עוד מאות ילדים מבולבלים כמותן.

את השיחה הזאת ניאוויה זכרה היטב, גם אחרי שנים רבות. היא וסילניה נקשרו אחת לשניה, וברגע שלניאוויה מלאו עשרים שנה היא שחררה את סילניה מלאנה, האמא-המאמצאת-החלופית שלה, וצירפה אותה לחללית שאז כבר הייתה שלה.
אבל היא מעולם לא הצליחה להיזכר במה שקרה אחר כך. הדבר היחיד שהיא ידעה זה שלפני האירוע המסתורי היא הייתה עם זיהוי חסר אות וחסר צבע, ואחריו היא הפכה להיות בעלת זיהוי-ג'י סגלגל. לא משנה כמה היא חיפשה, בשום מקום לא היה אזכור לטקס מוזר אליו ילדים הולכים, לבקבוק עם עשן כחול או לתוכנית שנקראת "שינוי-זיהוי". אפילו את התיקיה הכחולה עם הסמל הלבן היא לא ראתה שוב.
אבל דבר אחד נוסף היא זכרה - התחושה החונקת, המאיימת שהייתה בסוף; תחושה כאילו משהו מנסה להידחף לך לתוך הגרון ולהרוס אותך מבפנים, למחוק חלקים ממך.
התחושה הזאת לא עזבה אותה. התחושה הזאת, וצבע כחול עמוק-עמוק.

[Sam I am]

אווווו איזה מתח.
אני כל כך שמחה שחזרת לכתוב!
לקטע הזה יש תחושה אפלה מאוד אבל בקטע טוב, תחושה אפלה מהסוג שמשאיר אותך במתח עד שאת קוראת את ההמשך.
וכבר ציינתי ששורות סיום זה בערך בין הדברים הכי מותחים בעולם כשכותבים אותן טוב? ואת כתבת אותן מעולה!
אז...
המשךךךך