השמש עוד תזרח || אוונס, קטע קצר

[harrypotter111]

אוקי קראתי עכשיו אחד מהקטעים שכתבתי של "שחר הגלקסיה", וזה עשה לי ממש חשק להמשיך לכתוב את זה. גיליתי שהיה עוד פרק שכתבתי ולא פירסמתי, אז אמרתי שקודם כל נשלח אותו ואחר כך נכתוב את שאר הרעיונות שהיו לי (אל תדאגו, היו עוד רעיונות).
יש לציין שלא שיניתי כלום בקטע הזה. את הקטע הזה כתבתי לפני בערך שנה, והכתיבה שלי השתפרה מאז. בנוסף הוא בכללי לא מהקטעים היותר טובים שלי. התלבטתי אם לפרסם אותו ובסוף החלטתי שכן, אבל אני אומרת מראש- הוא לא טוב.

בשביל לקרוא את הפרק הזה כדאי לקרוא קודם את הפרק אזהרות לא ברורות (לחיץ).
וכל הקטעים שקשורים לגלקסיה הזאת נמצאים במדף שלי (לחיץ) תחת הכותרת "שחר הגלקסיה".
אשמח לת"ב. תהיו עדינים בתגובות;)

• השמש עוד תזרח •

מ י ק ו ם :  ה ' מ ב ר י ח נ י ת '
ז מ ן :  8 1  מ ח ז ו ר י  א ו ר

"זיהוי-סי כתום-כהה, כאן מדברת ראשת-פיקוד זיהוי-ג'י סגלגל, האם שומע?"
ראשת הפיקוד התיישבה במושב השמאלי שבחדר השליטה של החללית והניחה את שתי כפות ידיה הפרוסות על לוח זכוכית שכמו ריחף באוויר במקביל לקירות ה'מבריחנית'.
"ראשת-פיקוד זיהוי-ג'י סגלגל, כאן זיהוי-סי כתום-כהה. שומע היטב." הקול היה כל כך חד וברור, שסילניה הרגישה כאילו מישהו עומד לימינה ומדבר ישר אל תוך אוזנה.
"יש סיכוי להנמיך אותו?" שאלה סילניה בלחש אל ראשת הפיקוד בזמן שזו התעסקה עם לוח הבקרה, שנדלק והאיר את ה'מבריחנית' באור ירוק חיוור, דומה לצבע עורן.
ראשת הפיקוד לקחה שני גלילים קטנים שחורים ותקעה אותן באוזניה, ממשיכה לדבר לתוך האוזניות החדשניות. סילניה הניחה את התיק שארזה - בתוכו היה גם הספר 'יולו רודף יום' שהתבקשה להביא - במושב הימני ליד ראשת הפיקוד, והתקדמה לאחורי ה'מבריחנית'.
ה'מבריחנית', מעצם היותה חללית הימלטות, לא הייתה גדולה במיוחד. היא הייתה בנויה בצורה עגולה - נכנסים ל"שטח הניטרלי", כך אהבה ראשת הפיקוד לקרוא לו, כשמימינך חדר השליטה בחללית, שתפס בערך רבע מהחללית; בצד שמאל יש כניסה לחדר השינה, שתפס עוד חצי מהמקום, ובתוך החדר עצמו בנוי המזווה, לצד ארונות הבגדים. מתוך חדר השינה הייתה עוד דלת שהובילה לשירותים ומקלחת קטנה, שהיו צמודים לחדר השליטה מצידו השני.
סילניה סיימה לבדוק את המצרכים שהיו במזווה ויצאה מחדר השינה אל השטח הניטרלי, אך קולה הבהול של ראשת הפיקוד עצר אותה.
"-לא יכולה לספר הכל... היא חייבת לבטוח... צריך את העזרה שלך..." שברי משפטים נשמעו מתוך חדר השליטה, וסילניה קימטה את מצחה והתקרבה באיטיות לדלת, מנסה לשמוע יותר טוב.
"אעשה כל מה שאוכל. אם אהיה חייבת, אספר לה, אבל אם היא תדע ש-" קולה של ראשת הפיקוד, שהתחזק ככל שסילניה התקרבה, נקטע פתאום. כנראה מי שהיה בצד השני של השיחה קטע אותה.
עם מי שהיא מדברת?
הזיהוי שלו, נזכרה סילניה. היא דיברה עם מישהו מקודם, לפני שעברה לאוזניות, והוא אמר שהזיהוי שלו... אדום כהה? לא, כתום. זיהוי-סי כתום-כהה.
"סילניה?"
היא הזקפה בבהלה במקומה, מנסה להרגיע את נשימותיה שהפכו לחזקות יותר. זאת ראשת הפיקוד, הזכירה סילניה לעצמה. את מכירה אותה מאז שאת בת חמש. אין לך סיבה לפחד ממנה.
"כן?" היא הכריחה את ידיה להפסיק לרעוד ונכנסה לחדר. השיחה הזו... היא בטח לא הייתה חשובה כמו שהיא גרמה לעצמה להאמין. היא מקווה.
"את צריכה לחגור. אנחנו יוצאות," ראשת הפיקוד העיפה לעברה חיוך מתוח לפני שהחזירה את מבטה למסך הזכוכית שמולה, מזיזה ולוחצת על דברים שלא היה לסילניה ולו מושג קלוש בהם.
סילניה הזיזה את התיק והתיישבה בכיסא ליד ראשת הפיקוד. "אז לאן- לאן יוצאים?" היא שאלה, נוזפת בעצמה על הגמגום הקל שיצא לה. אולי הסיפורים שסופרו עליה לא אמיתיים, אבל זה לא אומר שהיא ההפך המוחלט מהם. היא לא נמושה, ולא פחדנית. היא אף פעם לא הייתה.
"לקודייסר," השיבה ראשת הפיקוד בקול שלו. "אנחנו הולכות להבין מה גרם לאזהרות המוזרות האלו, ואנחנו הולכות להבין מה הקשר בין הכוכב הזה לבין סלוטארן."
"אחלה," חייכה סילניה, שמחה על הקול הרגיל שיצא לה. "ואיך נעשה את זה?"
"נתחיל בלהגיע אליו," אמרה ראשת הפיקוד, ובעוד שורת הוראות אחרונה שאמרה לאוזניות וכמה לחיצות על הלוח נדלקו המנועים של ה'מבריחנית'. זה היה שקט יותר ממה שסילניה חשבה. "ושם... נאלתר."
"נשמע מקצועי ומתוכנן היטב," אמרה סילניה בחיוך ציני.
"את רוצה שלבי תוכנית?" ראשת הפיקוד הסתובבה והביטה בה במבט חודר. "נמצא את הבעיה בכוכב הזה. נהרוג אותה. ניקח את הדוגמיות שבשבילן הגענו לכאן מלכתחילה. סוף סיפור."
"ל- למה החלטת שהבעיה בכוכב הזה היא בהכרח משהו חי?" סילניה רצתה להרביץ לעצמה. הנה הקול המתבכיין הזה שוב. מה קורה לה?
ראשת הפיקוד חייכה. "כי הן תמיד כאלו." היא הידקה את החגורה המיוחדת, שהייתה כמו שני משולשים - אחד שיצא קצת מעל הכתפיים שלה ואחר שיצא מהמושב, משני צידי הרגליים שלה - ושניהם התחברו בבטן שלה בקול קליק חזק, יוצרים איקס אפור שבלט על רקע מדיה השחורים. "כדאי שתחגרי."
סילניה חגרה באיטיות, מרגישה את מבטה של ראשת הפיקוד מתעכב על ידיה, שחזרו לרעוד מעט. היא הצמידה אותן בתנועה עדינה לבטנה, מפסיקה את הרעד, והידקה את החגורה במהירות. "אז הולכים, מוצאים, הורגים, לוקחים וחוזרים?" היא שאלה, מתאמצת להעלות חיוך על פניה, כשהמשפטים המסתוריים שראשת הפיקוד אמרה עדיין מהדהדים בראשה.
"שכחת משהו," ראשת הפיקוד הכניסה את ידיה לשתי כפפות ברזל שהיו קשורות לצידי לוח הזכוכית, ונפרדו ממנו ברגע שראשת הפיקוד הכניסה את ידיה לתוכן. "משתדלים לא למות."
היא העיפה מבט קצר לעבר סילניה, מוודאת שהיא מוכנה, ודחפה את הכפפות רחוק ממנה בתנועה איטית, כאילו מזיזה מוט ברזל בכוח. תוך שניות בודדות גבר קול המנועים, וכמו כדור הנורה מאקדח נפרדה חללית ההימלטות מה'מכתש' ויצאה לדרך.

"סילניה, תוציאי את הספר," קראה ראשת הפיקוד ברגע שרעש המנועים נחלש מעט והחללית עברה לטוס במהירות קבועה.
סילניה הוציאה אותו מהתיק, מביטה בכריכה המוכרת של הספר שאהבה לקרוא לפני שנים, כשרק הגיעה אל ה'מכתש'. הספר היה ישן ומעט מאובק, והיה נחשב נדיר בעולם דיגיטלי מפותח כל כך, אבל סילניה אהבה את זה, את המגע עם הדפים, הריח הישן... שום אמצעי טכנולוגי לא יצליח להחליף את ההרגשה של לקרוא ספר אמיתי.
"את יודעת מה משמעות הכותרת?" שאלה ראשת הפיקוד.
"אממ... המשמעות? זה פשוט... השם של הספר. כלומר, ילד שקוראים לו יולו שרודף אחרי 'היום ההוא'?" שאלה סילניה במצח מקומט, לא לגמרי מבינה את השאלה.
"זוהי המשמעות מבחינת הספר," השיבה ראשת הפיקוד, לא מורידה את עיניה מהדרך שלפניהן. "אבל המשמעות של השם 'יולו רודף יום' בשפה העתיקה היא 'השמש עוד תזרח'. המשפט הזה נגזר מתוך הפתגם העתיק: 'נוֹן פְּרִיוּס קְווַאמֵה נוֹבוּסֵה סוֹ יוֹלוֹ לוּנֵט', כלומר 'זה לא נגמר עד שהשמש החדשה זורחת'."
"אבל... זה ספר ילדים. מה הקשר לשמש זורחת? ולמה רצית שאני אביא את הספר הזה?"
"את תביני עוד מעט." ראשת הפיקוד חייכה לעברה, ממשיכה להזיז את ידיה בשלווה. "עכשיו, בואי נראה. קודסייר..." היא החלה לדבר לעצמה בקול שקט, וסילניה ישבה בדממה, מחכה להסבר. היא לא ציפתה למשפט שראשת הפיקוד אמרה לבסוף, לאחר דקה ארוכה של מלמולים.
"עכשיו, תקריאי לי אותו."
"ל- להקריא לך אותו?" הבלבול של סילניה גדל.
"כן, תקריאי לי אותו. ולא מהר מידי, בבקשה."
"אוקי... 'לפני שנים רבות, רבות יותר משתוכלו אי פעם לספור, חי ילד אחד קטן בבית עצום ממדים. איש לא ידע מי הוא הילד, ומעטים האנשים שפגשו בו ממש, אך כולם ידעו כי באותו בית בודד גר לו ילד. השמועות, כמו שמועות, הגזימו בדיבור על ילד מרושע ובית בעל עליית גג רדופה שדים ורוחות ומרתף עינויים אפל; לכם נגלה שלא היה בכל הכפר מקום נחמד יותר מעליית הגג המלאה בספרים, לצד כריות שהנעימו את זמנם של האורחים המעטים שביקרו בבית, וכמובן שגם את זמנו של הילד. לגבי המרתף, הדלת שלו נעולה, כך שאיש אינו יודע אם נכונות השמועות - אך ודאי עלינו להניח כי הן שגויות לחלוטין. אות'-"
"תעצרי," אמרה פתאום ראשת הפיקוד. "'לחלוטין'."
"מה?"
"המילה המאה וחמש - 'לחלוטין'. זו המילה שאת צריכה."
"צריכה למה?" סילניה החלה להתעצבן מהמסתורין שסביב הספר.
"את כבר תביני הכל. תפתחי את הספר בכריכה הקדמית הפנימית," הורתה ראשת הפיקוד.
"את יכולה כבר פשוט לומר לי מה לעזא-"
צפצוף חזק קטע את קולה החזק של סילניה.
"מה קורה?" היא שאלה בפחד.
ראשת הפיקוד לחצה על כמה דברים לא-ברורים במסך שמולה, ולאחר מכן הסתובבה והביטה בסילניה. "בגלל האזהרה שנשלחה לחללית הראשית אנחנו לא יכולות להתקרב לקודסייר. בשביל להגיע אליו..." היא היססה לרגע, ורק אז המשיכה לדבר. "נהיה חייבות להתנתק לחלוטין מה'מכתש'."

[עוד נשוב לשם]

ואוו זה יפהה ממש
פליזז תמשיך/י

[ברונו טוגנים]

מהמם

[קלישה מהלכת]

ובכן.
קודם כל, התגעגעתי ל"שחר הגלקסיה" ואם את עומדת לחזור לפרסם יצירות ממנה (!) אני אצטרך לעשות קריאה חוזרת מסודרת שלה לפני שהפניה לקטעים החדשים. על כל כפנים, יצירות מהסדרה התחלת לפרסם לפני בערך שנה ושלושה (?) חודשים, ששווי ערך למשהו באיזור השלוש שנים בשנות פורטל, ואם אני לא טועה, שני המשתמשים שהגיבו לפני בכלל לא מכירים את היצירות המקוריות. ולכן יש לי תחושה מיוחדת של חיבור ליצירה הזאת, שנכתבה כמעט בעידן אחר של סס"ש.
ובכן, מרגישים את זה. מבלי כוונה להעליב, ציפיתי לקצת יותר. הכתיבה שלך מן הסתם השתנתה במהלך השנה, ואחרי הפואטרי הסלאם היפהפה ציפיתי לעוד יצירות בתקן איכות דומה לו. אבל, כמובן שקראתי את ההקדמה שלך, והחלטתי שהאופן הראוי לשפוט אותה הוא ביחס לשאר הסדרה.
ובכן. אני יודעת שכתבת שזה קטע גרוע, אבל אני לא מסכימה. תמיד היה משהו שנוטה לפואטי בכתיבה העלילתית שלך ומאוד אהבתי את הניגוד בין התחושה האגדתית לבין התחושה העתידנית ש"שחר הגלקסיה" יצרה אצלי. זו מעין כתיבה שמשלבת רלטיביזם וסריאליזם, (בדומה לסגנון שאני כותבת בו!) וקשה לי שלא להתחבר ליצירה שכתובה בסגנון שלה פשוט כי ככה היא כתובה. אהבתי את הסמליות של החלק האחרון ושם היצירה, הכתיבה, על אף היותה לא לגמרי מרהיבה, העבירה כראוי את כל הנדרש ואפילו הידקת כמה חלקים לא לגמרי ברורים ביצירות הקודמים (למרות שיכול להיות שהם פשוט הטשטשו במוח שלי עם הזמן). פחות אהבתי את האופן שבו נראה שהדמויות ניסו להתנהג בצורה "מגניבה" עם כמה חלקים קלישאתיים בדיאלוגים. הם לא היו תלושים מהמציאות אבל הרגישו מעט לא מלוטשים. הפתיחה לא צברה תאוצה מספיק מהר והיתה מעט משעממת, על הסוף פיצה עליה בהרבה. אני גם שמחה לראות שזה קטע ארוך, כך שהיתרונות איזנו את החסרונות ובסופו של דבר בהחלט הייתי ממקמת אותו במקום גבוה ברשימת הדירוגים שלי של הסדרה.
תמשיכי לכתוב!