מוות|וריאן, Nanowrimo 2023

[Felis Fuscus]

סיפור מצחיק, לקח לי ככ הרבה זמן למצוא ניסוח טוב למשפט הראשון בשביל שזה לא יעודד התאבדות או משהו. כאילו, אני ממש הייתי מוכן לשים טריגר לאובדנות למרות שאף אחד כאן לא אובדני רק בגלל המשפט הראשון. למזלי בסוף מצאתי ניסוח סביר D:
עצוב לי שהקטע הזה יצא קצר יותר. זה קצר יותר ב61 מילים מהקטע של אתמול שגם הוא היה קצר מדי ב11 מילים מהמינימום המומלץ :<
אני ממליץ לכם לקרוא קודם (או אחרי זה לא באמת חשוב מאיזה אחד אתם מתחילים) את הקטע הזה :0
תהנו!!!

---

בני אדם פחדו ממה שהם לא יכלו להבין. זאת הייתה הסיבה שבגללה הם העריכו את החיים יותר מאשר את המוות.
לינט תמיד נהגה ללעוג לליני על כך שהיה מסכים לבני האדם לקבוע איתו פגישות, ועל כך שהיה מגשים את כל המשאלות שלהם. בדיוק כמו פיה סנדקית מסיפורי האגדות שפרמינט אהב לקרוא. כל דבר, מקטן ועד הכל, הוא היה דואג לקיים - כל עוד הוא היה יכול.
אבל לינט לא ידעה את האמת. אף אחד לא ידע. ליני תיעב את הפגישות האלו בכל נשמתו. לשבת בחדר הכס במשך שעות, לפגוש עשרות אנשים בכל יום, שכל אחד ואחד מהם מזכיר לו את האמת המרה שהוא נאלץ לסחוב איתו.
בבקשה תעזור לי להתקבל לעבודה.
בבקשה תעזור לבת שלי בלימודים.
בבקשה תעזור לי למצוא חברים.
בבקשה. בבקשה. בבקשה.
החיים היו מלאים בקושי וסבל, לא הייתה מהם שום מנוחה. זאת הייתה הסיבה שליני היה צריך לפגוש את האנשים האלו כל יום. לדעת שכל האהבה שהוא מקבל מבני האדם מגיעה ללינט יותר ממנו.
זאת הייתה הסיבה שהוא היה צריך להזכיר לעצמו כל יום ויום את הסבל והכאב שהוא גרם לכולם.
בכל פעם שאדם אחד הלך לאחר שמשאלתו הוגשמה, והבא בתור נכנס לחדר הכס בשביל לבקש את שלו, לליני הייתה תצפית על הכיכר שמול הארמון. שלושה פסלים גדולים עמדו במרכז הכיכר. הפסלים של ליני, לינט ופרמינט.
לינט הייתה יפיפה. היא חייכה אל העוברים ושבים, הבעת פניה עדינה ורחומה. אף אחד לא היה צריך לפחד יותר ממה שקורה בצד השני, בידיעה שהיא תשמור עליהם תמיד.
פרמינט היה נראה פחות נגיש. הוא הושיט את ידיו לפנים, מציע לכולם את עזרתו, אבל הבעת פניו הייתה סגורה. כמובן, הוא לא היה שם בשביל האנשים.
הפסל של ליני, לעומת זאת…
צמרמורת הייתה עוברת בגופו של ליני בכל פעם שהוא הביט בפסל, והוא היה ממהר להסיט את מבטו. הוא היה נראה מפחיד. אבל האנשים בכל זאת אהבו אותו. אף אחד מהם לא ידע את האמת.
הוא היה שקרן.
בערב, כשאחרון האנשים היה יוצא מהארמון, ליני סוף סוף יכל לקבל מנוחה… אם לא לינט שתמיד חיכתה לו בפנים רק בשביל לנזוף בו. הוא תמיד היה צועק עליה בחזרה, והשיחה הייתה מהר מאוד מתפתחת לוויכוח נוסף. ויכוח שהיה ממשיך עד שאחד מהם היה מוותר והולך לחדר שלו, או - במקרה הנפוץ יותר - פרמינט היה צריך להתערב ולהפריד בניהם.
לינט לעולם לא תבין. לליני כאב להודות בכך, אבל זאת הייתה האמת. היא לעולם לא תוכל להבין מה הוא עבר בכל יום ויום. היא הייתה מושלמת בכל מה שהיא עשתה. היא זאת שהייתה מבצעת את עבודתה במיומנות ובאכפתיות, דואגת לכל מי שחצה את הקו מהחיים אל המוות.
אבל הוא היה זה שקיבל את כל המחמאות בסופו של דבר. המחמאות שהגיעו ללינט, ולא לו. הוא עשה עבודה נוראית. כל האנשים האלו שהוא פגש בכל יום היו אנשים שהוא אכזב. המעט שהוא היה יכול לעשות היה לתת להם את מה שהם מבקשים, אפילו אם זה אומר שהוא נאלץ להיזכר בכל יום ויום בכל הטעויות שהוא עושה. בכל הסבל שהוא גורם.
בדיוק כמו שמגיע לו.
לפחות פרמינט היה יכול להבין.
הוא תמיד הרגיש טוב יותר עם פרמינט. רק הנוכחות שלו גרמה לכל הדאגות לעזוב את מחשבותיו. לא היה עוד סבל, לא היו עוד חרטות. אפילו הקנאה בליבו הרגישה לו מגוחכת. אם רק הוא היה יכול להרגיש ככה כל הזמן.
וכשהמחשבות שלו היו נקיות, הוא היה יכול לדבר עם פרמינט על הכל. על האנשים שהוא פגש בכל יום. על התזכורת התמידית לכך שהוא היה אל גרוע. על הרצון שלו להיות מועיל לבני האדם אפילו שבריר ממה שלינט הייתה.
אבל כמובן, הוא היה כישלון.
״אולי כדאי לך לנסות לדבר על זה עם לינט,״ הציע פרמינט יום אחד.
לליני לקח רגע לעכל את מה ששמע, ואז הוא פרץ בצחוק רועם. ״כן בטח. היא לא תבין.״ הוא ענה בזלזול. הרי איך היא תוכל להבין, כשהחיים שלה כל כך מושלמים?
פרמינט לא ענה.

[כל השמות תפוסים]

אהבתי מאוד

[פרח נתתי לנורית]

אמרת לי שאו שאני ממש אוהב את הקטע הזה או שאני ממש אתאכזב ממנו, והתשובה הנכונה היא לגמרי הראשונה. אני מתה עליו. ההקבלה פה בין לינט וליני מהממת, התיאורים של אותם הדברים בדיוק רק מנקודת המבט ההפוכה - הפסלים, הריב, השיחה עם פרמינט - פשוט מצוינת, ומעבר לזה שהיא מספרת המון על ליני היא מאירה גם את הקטע של לינט בצורה אחרת לגמרי, בדיוק כמו שהקטע של לינט מאיר גם הוא את הקטע הזה. אני אוהבת ממש את הדרך שבה אתה מתאר דברים, הירידת שורה כדי להדגיש משפטים מסוימים ורגשות מסוימים והכל פשוט משתלב כל כך יפה ומרתק. קטע מעולה שלך.
(ובהערת שוליים אהבתי גם שהקטע של לינט נקרא חיים ושל ליני מוות שזה ההיפך מהמצופה אבל זה פשוט מתאים נורא)