חרבות ומלמלות, כתר ושריון ומה שביניהם/ עם הדס

[emma.p]

אני לא בטוח מאיזו סיבה,
אבל אהבתי את הדרך שבה הוא אמר את ה'מוכן' בכזו פשטות
ובלי יותר מדי גינונים.
"תמיד" עניתי לו והנפתי את החרב מולו

[איימי בוס]

הצלבנו חרבות והתחלנו להיאבק,
חסמתי את המכות שלו בפשטות והתקפתי במהירות, הוא היה טוב המשכתי לתקוף.
"תגן על הברך שלך, היד מידי רופפת" זרקתי הערות לכיוונו.

[emma.p]

לא ידעתי אם לקחת את הטון שלו בתור מחמאה או להיעלב.
מה שבטוח הוא היה טוב עם החרב שלו וידע להשתמש בה.
שלחתי מתקפות אחת לאחר השנייה והוא חסם את כולם
לבסוף לאחר שעה הוא הצליח להצמיד את החרב לגרון שלי, התנשפתי כולי מזיע.

[איימי בוס]

נשמתי עמוק הסרתי את החרב וחייכתי, "מעולם לא היה לי קרב הוגן כל כך הוד מעלתך" אמרתי.
"בדרך כלל הקרב אורך פחות מחצי שעה" אמרתי בהתפעלות.
"אני מודה שבשביל קרב חופשי ראשון זה היה מאוד מרשים" החמאתי לו.
החולצה שלי הייתה ספוגת זיעה, ניגשתי לצד האולם ושתיתי מים בעודי מוחה זיעה מהתלתלים שלי.

[emma.p]

אני לא בטוח למה, אבל התאכזבתי טיפה כשהוא חזר ל'הוד מעלתך'
אבל עדיין שמתי לב למחמאות
"אתה יודע להילחם טוב." הודיתי והתעלמתי ממחמאותיו
"היכן למדת את זה?"

[איימי בוס]

"אבא שלי היה סייף מלכותי" אמרתי.
"הוא לימד אותי מאז שאני קטן" חייכתי בעוד שלושה משרתים לוקחים ממנו את החרב,
מביאם לו כוס מים וטופחים לו עם מגבת על המצח.

[emma.p]

"אני מבין" עניתי והזזתי ממני את המגבת והמים
"די." הוריתי ובשניה הטפיחות פסקו
"טוב," אמרתי "היה נעים להכיר אותך." ויצאתי מהחדר כשהמשרתים בעקבותיי

[איימי בוס]

"גם אות..." מילותי נבלעו בצליל הדלת הנסגרת.
יצאתי מהחדר והבטתי בגבו המתרחק, חייכתי ופניתי למטלות היום שלי.
איכשהו כל היום עבר עלי בחשיבה על תנועותיו הסדירות ושיערו המתנופף בכל צעד.

[emma.p]

הייתי בדרך לחדר שלי כשפגשתי את אמא במסדרון
"טדרוס," היא בירכה אותי לשלום
"הוד מעלתך" השבתי
"טוב שאני רואה אותך. חשוב שתדע, שהדוכסית הקדימה את ביקורה.
היא אמורה להגיע היום בערב."
"כמה נפלא" השבתי עם עוקץ של סרקזם ששמעתי רק אני
"אכן. ואני בטוחה שתרצה להיראות במיטבך" היא המשיכה
ואני הבנתי את הרמז. ללכת להתארגן.
"בוודאי. תודה לך הוד מעלתך" עניתי ופניתי לחדרי

[איימי בוס]

שמו אותי בתורנות מלצרות לערב, הייתה ארוחה חשובה.
הלכתי להחליף לבגדי מלצר וחזרתי למטבח בזמן ההגשה.

[emma.p]

הייתי לבוש בחליפה יוקרתית כשירדתי לטרקלין לארוחת הערב.
"ערב טוב" אמרתי בכניסתי אל החדר והתקדמתי לכיוונן של אמא שלי,
שעמדה ליד הדוכסית אליזבת ורוז, שהייתה לבושה בשמלה מדי נפוחה לטעמי.

[איימי בוס]

יצאתי לאולם האוכל עם מגש של מנת פתיחה, כולם כבר ישבו ראיתי את הנסיך, הוא היה לבוש בחליפה מהודרת.
וישב על יד עלמה בשמלת מלמלה מפוארת.
גלגלתי עניים בלב אבל על הפנים לבשתי את החיוך החגיגי שלי.
אני הייתי המלצר האישי של הנסיכה רוזלין, הנחתי את מנת הפתיחה בפניה בו זמנית עם ארבעת המלצרים הנוספים.
כשהזדקפתי שלחתי מבט מהיר לניסך וזרקתי לו חצי חיוך.

[emma.p]

הסתכלתי על המלצר של רוז, זה היה גבריאל.
החזרתי לו חיוך קטן וכמעט בלתי נראה, ומיד חזרתי למנה שהונחה מולי.
"אני מקווה שהאוכל לטעמך," אמרתי לאליזבת

[איימי בוס]

סימנתי בלב שלי ווי קטן, לפחות הוא לא שונא אותי.
"סליחה, מלצר אני אשמח שתחליף את הצלחת שלי יש בה חרק" אמרה רוז.
עולמי חרב עלי באותו רגע, "כמובן הוד נסיכותך" אמרתי.
לקחתי את הצלחת במהירות.
"אני לא מבינה איך יש כזו חוסר אחריות במטבחים" היא המשיכה, החוורתי.
"אני ממש מתנצל" גמגמתי.
"אל תתנצל לך תביא לי צלחת אחרת" היא אמרה בסמכותיות.
יצאתי מהאולם ורצתי למטבח, כשהבטתי בצלחת לא היה בה שום חרק.

[emma.p]

"רוז!" לחשתי לה בשקט
"למה עשית את זה? שנינו יודעים שלא היה שם חרק הרי" כעסתי עליה בשקט
אבל היא רק חייכה והתעלמה ממני
הבטחתי לעצמי שאטפל בזה אחר כך.
במהלך הארוחה אמא שאלה את אליזבת כל מיני שאלות בנוגע למשפחתה,
ואני ניסיתי לשים לב כמה שיכולתי.
אבל משום מה לא הצלחתי להתרכז