טייט / רומי, Nanowrimo 2024

בס״ד

טייט

דירוג וטריגרים
דירוג הספר הוא R. יש תיאורים מפורטים של אלימות והסגנון של הספר מאוד פסיכוטי. אין תיאורים מיניים ברמה הארוטית (סקס מפורט או קינקיות) אבל יש שימוש בשפה מינית/גסה, יש אזכורים ליחסי מין ותיאורים של נשיקות או מגע שנתפס כמיני בצורה כזו או אחרת. אין סמאט.
יש תיאורים מפורטים ופחות מפורטים של מוות, דם, שימוש באקדח, מחשבות טורדניות ואובדניות, הזיות, טראומות של התעללות, חרדה ופרנויה (וכנראה שבהמשך יתווספו דברים כי אין לי מושג לאן זה ידרדר). בפרקים עם תיאורים לא מפורטים במיוחד אני אציין את הטריגרים בראשית הפרק, בפרקים עם תיאורים מפורטים של אחד מהטריגרים הללו אני אסמן איפה מתחיל ומסתיים החלק שיכול לטגרר.

תקציר
טייט זיגלר הוא נער ממוצע, לא חובב גדול של חברה או מעריץ נלהב של קשרים בין־אישיים, אין לו המון שאיפות לעתיד. הוא בסך הכל מקווה להמשיך לשמור על שפיות עד סיום הלימודים — דבר שנשמע פשוט, אך מתגלה בהמשך כמשימה בלתי אפשרית.
אודרי, ידידתו המהממת־באופן־לא־מציאותי של טייט, מתאבלת על מותו של בן זוגה לשעבר ובוחרת לקחת צעד אחורה ממעגל החברים שלה במהלך חופשת הקיץ לטובת שקט נפשי. כשהיא וטייט מתקרבים מתגלה לשניים שמדובר בזוג הפכים גמורים — אודרי חברותית, חסרת אחריות (או גבולות), מפונקת, מניפולטיבית ופלרטטנית. לעומתה, טייט הוא עצמאי ומופנם אך מוכשר להפליא, אם רק לא היה הודף את כל מי שסביבו, יכל להיות בחור נאהב כמעט כמו אודרי, וכנראה שהמעט־אמפתיה שיש לו כלפיה עושה את השינוי במערכת היחסים שלהם משאר אלו של טייט, אבל דברים לא נראו כפי שהם נראים במידה ואודרי הייתה יודעת על הסוד המלוכלך שלו, זה שרודף אותו מהזריחה ועד השעות המאוחרות של הלילה ללא הרף.

תוכן עניינים
• פרק ראשון - חלק I חלק II
•
•
•
•

פרק ראשון - חלק I
[1659 מילים]
*טריגר - אזכורים לטראומה של התעללות במשפחה. טייט זיגלר זה טריגר בפני עצמו

היא הייתה יפה.

אבל זה היה יותר מסתם יופי רגיל — היא הייתה לא אנושית; משהו שמילים לא יכולות לתאר. הפנים שלה היו נטולות פגמים ומשורטטות כאילו שהיו יצירת אומנות, הוא יכל לבהות בה למשך שעות רצופות ועדיין לא להבחין בשום פגם. היה משהו תמים וטהור במבט שלה, אבל בכל זאת מושך בצורה מוזרה. הוא יכל להישבע שנקודת המבט שלו על יופי נשי השתנתה לחלוטין מאז שראה אותה, זאת אומרת, ברור שהוא ראה בנות יפות באינטרנט, אבל הוא מעולם לא פגש מישהי שהשתוותה אליה. לא הייתה מילה מדויקת יותר לתאר את יופיה מלבד אלוהי; היא הייתה אלוהית.

אבל הוא לא היה מאוהב בה. לא הייתה ביניהם שום סוג של אהבה; טייט ידע את זה, ובכל זאת, זה לא הפריע לו. הוא לא חשב עליה בצורה רומנטית או מינית, הוא לא הכיר אותה מספיק בשביל להרגיש דברים רומנטיים או מיניים. וזה לא שהיא אהבה אותו, היא לא אהבה אף אחד מלבד את עצמה… ואולי את בן הזוג שלה, שגם במקרה שלו כנראה היה מדובר באהבה שטחית; בערך כמו לאהוב איזה שיר גרוע שמושמע ברדיו חמש פעמים ביום. ככה היא נראיתה לפחות בעיניי טייט. הוא אומנם לא ידע הרבה עליה אבל הוא שפט אותה בקלות, זה עזר לו להימנע מלהיקשר אליה רגשית, מלמצוא משהו לאהוב בה שהוא מעבר המראה החיצוני. הייתה להם מערכת יחסים של חברים לכיתה ולטייט זה לא הפריע במיוחד, אם בכלל.

לפעמים הוא תהה אם הוא בעצמו בכלל מסוגל לאהוב מישהו, לא רק רומנטית אלא… בכלל. הוא לא הכיר הרבה אנשים בחייו, כנראה שהוא אפילו יכל לספור על יד אחת את כמות האנשים שהכיר ברמה האישית ולא גרמו לו לרצות לקפוץ מהחלון או לחנוק את עצמו עם כרית, והוא זכר טוב מאוד את אלו שכן. ככה או ככה, הוא לא אהב אף אחד מהאנשים האלו — הוא בוודאות לא אהב את אבא שלו, הוא זוכר יותר רגעים בחייו בו הוא שנא אותו עד מוות (כמו ביום הולדת השתיים עשרה שלו כשדחף אותו על הרכב של השכנים ושבר לו את עצם הבריח) מאשר כאלו בו הוא חיבב אותו. הוא כמובן לא אהב את אחותו למחצה, שניסתה באופן בלתי פוסק ליצור עמו קשר. הוא לא אהב את החברים שלו; כל אחד היה יותר מטומטם מהשני. הוא אפילו לא ממש אהב את אמא שלו; לזכותו יאמר שאחד הדברים היותר קשים הוא לאהוב אדם שאתה מכיר כל חייך ובכל זאת לא באמת מכיר. היא אף פעם לא הייתה נמצאת שם — לפעמים היא הייתה חוזרת ממשמרת כשטייט כבר סיים בית ספר, היא בדרך כלל הייתה נרדמת על הספה כך שלא ניתנה לו אפילו ההזדמנות לדבר איתה. מדי פעם היא הייתה מתעוררת, מנקה את הבית וחוטפת התמוטטויות עצבים בין לבין. ועדיין. היא לא נמצאת שם. גם כשהיה ילד, טייט לא יכול לחשוב על פעם אחת בה היא ציינה שהיא אוהבת אותו והוא אמר לה את זה בחזרה. הוא בדרך כלל היה מהנהן במבוכה או מחבק אותה. לא כי הוא לא העריך אותה, לא כי היא לא הייתה לו חשובה, הוא פשוט לא הצליח להוציא את אותו המשפט הטיפשי מהפה שלו. כשאמא שלו התחילה להיעלם למשמרות כפולות בצד השני של המדינה הוא ידע להגיד שהוא לא אוהב אותה, אבל לא מאותה סיבה שלא אהב את אבא שלו או החברים שלו או את נינה המעצבנת־בצורה־פתטית — הוא התגעגע אליה. הוא תמיד התגעגע אליה.

סביר להניח שכל אלו הפסיקו להפריע לטייט לישון בלילה בשלב מסוים. הוא למד לחיות עם העובדה שהוא לעולם לא יאהב מישהו, ושהוא בוודאות לא יאהב בחורה, למרות שהוא כבר הכיר כמה, אפילו שכב עם חלק מהן (מה שאף פעם לא היה הסתיים בטוב) למען האמת, רוב האינטראקציות שלו עם בחורות הסתיימו בשלב הזה. טייט היה מעולה בלהרחיק בחורות ממנו, כי הוא לא אהב לחוות רגעים אינמטיים עם אותו האדם שוב ושוב, או לדבר איתו אחרי סיטואציה אינטימית. הוא לא אהב כששאלו אותו יותר מדי שאלות פולשניות. הוא לא אהב רומנטיקה. הוא לא אהב לחלוק סיגריה אחרי סקס. או לא אהב כשבחורות היו דוחפות את הלשון שלהן לתוך חלל הפה שלו. הוא לא אהב כשהן היו נרדמות במיטה שלו, חצי עירומות, אחרי ששכב איתן. הוא ממש לא אהב להירדם חצי עירום במיטה של בנות אחרות. הוא לא אהב הרבה דברים שהוא היה אמור, כנער מתבגר או פשוט כבן אדם.

טייט לא אהב את אודרי. ובכל זאת, היה נענה בחיוב אם הייתה מציעה לו לשכב.

״על מה אתה חושב?״ היא שאלה, מקשקשת על המחברת שלה באגרסיביות עם עט פיילוט שהיא שאלה מטייט (או יותר נכון, לקחה לו מהתיק בשבוע שעבר ללא כוונה להחזיר).

טייט העביר את מבטו מהפנים שלה אל המחברת המקושקשת מספר פעמים. הוא שנא איך שהיא לוחצת על העט כל כך חזק. אם לא היה מרוכז כל כך לפני כן בלבהות בחיוך הקטן של אודרי בכל פעם שהיא זימזמה את הפזמון של איזשהו שיר של דוראן דוראן, כבר היה ממזמן לוקח לה את העט מהיד.

״ארוחת צהריים,״ הוא מלמל.

אודרי הרימה את ראשה והניחה את העט על השולחן. סוף־סוף, טייט חשב לעצמו. ״טוב לדעת שאני מזכירה לך ארוחת צהריים,״ היא אמרה בחיוך.

הוא תהה לעצמו במשך כמה זמן הוא בהה בה שהיא שמה לב, או לפחות מתי היא שמה לב שהוא בהה בה. ״לא את. זה אנדי טיילור,״ אמר טייט, מתופף עם האצבעות על השולחן לקצב השיר. אודרי ציחקקה, תוחבת את השיער שלה מאחורי האוזן.

״שמחה לראות שפיתחת חוש מוזיקלי… נשמע כאילו בקרוב אתה תתחיל לפתח חוש הומור,״ היא אמרה בהתגרות וחזרה לקשקש על הדף עם העט של טייט.

״רק אם אני אמשיך לבלות איתך… אבל שנינו לא רוצים שזה יקרה, נכון?״ הוא הגיב בציניות, מתאפק לא לצעוק עליה כשהיא המשיכה ללחוץ על העט בחוזקה. הוא שנא איך שהיא לוקחת דברים בלי הודעה מוקדמת, משתמשת ברכוש של אחרים כאילו הוא שייך לה. היא הייתה נוראית בכבוד לרכוש.

״לא נכון. אני יודעת שאתה מחכה לשיעורי ביולוגיה רק בשביל לראות אותי.״

בשלב הזה היד של אודרי לחצה על העט כל כך חזק שהוא היה בטוח שהיא חוררה את הדף. תפסיקי, הוא חשב, למה שלא תחוררי לעצמך את העיניים במקום? אני בטוח שזה יועיל המון לאנושות. טייט ניסה להפסיק להסתכל, מסיח את דעתו בלאסוף את שאר הציוד שלו בתקווה שזה אולי ירמוז לה משהו, אבל כנראה שאודרי וכישורי השירבוט הנוראיים שלה היו צעד אחד לפניו; ״פאק,״ היא מלמלה, ״אני חושבת ששברתי אותו.״ טייט הטה את הראש שלו בחזרה לצד השני. ברור ששברת אותו, ממתי גברת אודרי בלצ׳ר יודעת לשמור על רכוש שהוא לא שלה?

״תביאי לי את זה,״ הוא אמר ביובש ולקח את לה את העט מהיד, למרות חוסר הטעם — הוא בהחלט כבר לא היה צריך את העט שלו, כשהחוד היה שבור, הודות לילדה שישבה מימינו.

״תרגע, זה רק פיילוט,״ היא אמרה בהתגוננות, אבל מבלי להסתכל אפילו לכיוונה הוא יכל לדעת שהיה שם חיוך קטנטן.

״החמישי ששברת לי השנה.״

הוא לא ידע מה הוא כל כך לא אהב באודרי, או למה הוא כל כך אהב את המראה שלה. הוא לא חשב על זה לעומק מספיק, זה היה בערך כמו לחשוב על השכן או המורה שלך. סביר להניח שטייט פחד להתאהב בה, אבל השיחות המעטות שהיו להם בשיעורי ביולוגיה ובהפסקת הצהריים הובילו אותו למסקנה שהוא יכול להרגיש כלפיה הכל מלבד אהבה, והוא ידע שדעותיו כלפי אנשים לא משתנות כל כך מהר. מבחינתו, אודרי הייתה תמונה בספר מחזור שהוא אולי יזכר בו עוד כמה שנים.

יכול להיות שהיא סקרנה אותו יותר משאר התמונות בספר המחזור מכיוון שהגיעה לבית ספר השומם שלהם רק בשנה שעברה. היא הייתה במקור מוירג׳יניה, זה היה נורא ברור מהמבטא החצוף. לפי השמועה, עברה לאחר הגירושים של הוריה, שזו כבר הייתה דרך של טייט לחוש הזדהות איתה… בצורה כזו או אחרת. הוא לא ידע בוודאות אבל בהחלט יכל לנחש שהיא לא נאלצה לראות את אבא שלה צורב את מפרק כף היד של אמה עם מגהץ, אז כנראה שגם המעט שהיה להם במשותף לא היה דומה במיוחד.

טייט המשיך לבדו אל ארוחת הצהריים, משאיר את אודרי לבד לסיים את שיעורי הבית. בשעתיים שלאחר מכן כבר היה מחוץ לדלתות בית ספר, הוא הבחין באודרי שוב. היא עמדה בפינה צדדית מחוץ לבניין בית ספר, משוחחת עם קארטר. הוא נראה כעוס, טייט מעולם לא ראה אותו כעוס; אודרי, לעומת זאת, הביעה חוסר סבלנות, מראה לא חדש כלל וכלל עבורו. הוא לא הצליח להבין על מה הם התווכחו (לא שזה מספיק עניין אותו בשביל לנסות), אבל הוא ידע שזה היה מקרה חריג, ואולי אפילו משמעותי. אך בסופו של דבר, הגיע למסקנה שהוויכוח הכה מרתק לא היה מרתק מספיק בשביל להמשיך לצוטט.

הוא נכנס לרכב של ג׳ולס, שעמד בחנייה ממול לבניין, והעיף מבט מהיר לאחותו הקטנה שישבה במושב האחורי, והיא השיבה לו בפרצוף רוגז, כנראה נובע מכך שתפס לה את המושב מקדימה. כשסובב את הראש קדימה, טייט יכל לשמוע את ג׳ולס מתניע את האוטו ולראות את קארטר חולף על פני הרכב, הלסת שלו מהודקת בכעס.

הוא לא היה טיפוס עצבני, בייחוד כלפי אודרי. הוא יותר מדי אהב אותה בשביל זה, מה שטייט מעולם לא להבין. הוא היה נער מקסים, מהסוג שהאימהות של השכנים תמיד היו אומרות — ׳חבל שאתה לא יותר כמוהו׳. אף אחד לא שנא את קארטר, והוא ללא ספק היה נערץ. אם רק הייתה לטייט את האפשרות לחזור אחורה בזמן או הזדמנות לבקש ממנו סליחה, לא היה צריך לסחוב את תחושת האשמה הנוראית ההיא עד שחייו יהרסו לחלוטין.

היה לו גוף של ספורטאי, אפילו שלא השתתף באף נבחרת התעמלות של בית ספר — הוא היה גבוה, אבל לא יותר מטייט, שרירי ומוצק. עורו כהה אך עדיין בהיר ביחס לשל אביו. עיניו החמות היו מלאות בטוב, דומות לשל אמו; טייט הבחין בכך מאז הפעם הראשונה שראה אותה, הבעתה הקודרת מאותו יום לעולם לא עזבה אותו.

כשהאוטו יצא מהחנייה, הוא הסתכל אל קארטר בפעם האחרונה, ובאופן מפתיע קארטר שם לב והשיב לו בהנהון וחיוך מאולץ. טייט לא באמת הבין מה זה אומר, אבל הוא לא חשב על זה להרבה.

הנסיעה לבית של טייט ארכה כפחות מחמש דקות, בהן ג׳ולס ואחותו דיברו על איזה עניין משפחתי משעמם. הוא לא שם לב אפילו כשטייט הודה לו, ובקושי שם לב שיצא מהאוטו. אחותו דווקא כן שמה לב, וסיננה קללה לעברו. טייט סימן עם ידו אצבע שלישית מעבר לחלון המושב האחורי, אך כשראה אותה מושכת במושב של ג׳ולס (במטרה להלשין עליו), הרכב כבר נסע וטייט כבר נכנס הביתה. הוא פתח את הטלפון לשמע רטט, אודרי ניסתה להשיג אותו בטלפון, בטח לבקש לבוא אליו. הוא לא טרח לענות כי ממילא היה מסרב, ומצא בלהעביר את שאר הערב עם ג׳וינט ולמידה לפסיכומטרי כבילוי מהנה יותר.

אוקיי, אני לא ממש יודע איך לכתוב ת"ב טוב אבל אני אנסה ><
טייט נשמע כמו דמות כל-כך מקסימה ורילייטבל ואני באמת רק רוצה לקרוא עליו עוד. הצורה שבה הוא חושב ומתייחס על אודרי גורמת לי לחכות לראות איך מערכת היחסים שלהם תתפתח.
החלק האחרון שבו הוא נכנס לרכב היה קצת לא ברור בעיניי כי מופיעות בו דמויות שאנחנו לא יודעים עליהם כלום וזה קצת קשה לעקוב. כמו כן, את זה לא הבנתי:

ג'ולס לא שם לב שטייט יצא? הוא הנהג, לא? אז הוא עצר את הרכב כדי לאפשר לטייט לצאת, אז כנראה הוא שם לב? הוא שטייט פשוט פתח את הדלת באמצע הנסיעה כשהם הגיעו לבית שלו ויצא? וגם אז זה די מוזר שהנהג לא שם לב. ולמה אחותו לא רוצה להגיע לבית גם? מרגיש לי שיש הרבה חורים בפסקה הזאת וזה קצת מקשה עלי להבין אותה.

חוץ מזה, כתבת ממש טוב ואהבתי ממש את הפרק ואני רוצה כבר לקרוא את ההמשך רק כדי לקרוא עוד על טייט ועל אודרי ולהבין מה קרה בין טייט לקארטר ובאופן כללי לקרוא את ההמשך של הסיפור. תמשיכי לכתוב!

פרק ראשון - חלק II
[964 מילים]
*טריגר - אזכור לפיגוע ירי (לא מפורט). אזכור נוסף לירי ומוות בהמשך, ובין היתר מחשבות שווא ופרנויה, כל אלו בפירוט יותר ולכן מי שלא מעוניין לקרוא שיפסיק לקרוא בפסקה האחרונה (אחרי ה***)

״אדו- אדוני, אני מבינה מה אתה אומר.״ הוא שמע את אמו מדברת אל הטלפון, ואת האיש הזקן עם הקול הצרוד צועק עליה. זה נמשך ככה כבר רבע שעה. היא הסתובבה בחוסר מנוחה מהסלון למטבח ונאנחה בכל פעם שהאיש התחיל לדבר. ״אני מבינה שסוזנה נתנה לך את הטלפון שלי אבל אני לא שירות לקוחות, אז- אתה בכלל שומע מה אני אומרת?!״ טייט לקח נשימה עמוקה של חוסר סבלנות, מביט עליה מהספה, הוא לא הספיק למצמץ פעמיים כשריח של סיגריה מילא את חלל החדר (היא הייתה מעשנת רק כשהיא הייתה מתוסכלת). הוא עמד לשאול אותה אם היא רוצה משהו לשתות, אבל היא בדיוק פצחה בצעקות על הלקוח המבוגר, לא חוסכת בקללות ומילים גסות, מניחה את הסיגריה על קצה השיש במטבח ללא כוונה לכבות אותה.

״נראה לי שאני אסע לג׳ולס,״ מלמל טייט, כמובן שיותר לעצמו מאשר לאישה הזועמת שממש באותם רגעים חזרה אל הסלון, מסתובבת סביב עצמה. הוא נאנח בכבדות וקם.

הוא לא נסע לג׳ולס.

הוא התכוון לעשות את זה, אבל הגיע למסקנה שאין ברצונו להיפגש עם חברים לבית ספר במהלך היומיים היחידים בשבוע שהוא לא צריך לראות אותם. הוא לקח את האופניים שלו ונסע לחנות של קיילב במקום; היא הייתה יותר קרובה לו לבית, והמזגן בה לא היה מתקלקל כל שני וחמישי, והיא לא הריחה כמו חומר סיכה ושאריות מארוחה במקדונלד׳ס — מה שכבר הפך אותה לעדיפה מהבית של ג׳ולס.

זו הייתה חנות בעיקר לתקליטים וגיטרות, אבל בחלון הראווה שלה הוצגה מערכת תופים גדולה ומרשימה, צבועה באדום מבריק. היא הייתה כל מה שטייט באמת רצה.

הוא תמיד אהב תופים; עוד כשהיה ילד והם גרו עם אביו באינדיאנה, טייט הכיר את הילדה ההיא, היא מעולם לא הציגה את עצמה בפניו אבל זכר את אמא צועקת ממרפסת הבית שלהם: ׳ננסי, חזרי הביתה! אני לא מסכימה לך להסתובב בחוץ כשמחשיך׳. הוא לא זכר ממנה עוד הרבה, אך הוא לעולם לא ישכח את היום השמשי ההוא באמצע יולי כשהיא הכריחה את טייט לטפס איתה מהחלון אל חדר השינה של אחיה הגדול. הוא היה במחנה קיץ, והחדר שלו נשאר מאובק וחשוך, אבל כשידה של ננסי לחצה על מתג האור — נחשפה לעיניו של טייט מערכת תופים אלקטרונית קטנה. החל מאותו יום — הוא ידע שהוא לא ירצה להיות רופא או עורך דין כשיגדל, אלא מתופף. ביום הולדת האחד עשר שלו, הסבו המנוח קנה לו ספר על המתופפים הגדולים ביותר בהיסטוריה, ושלוש שנים מאוחר יותר, כשניסה להימלט מתקרית ירי בבית הספר, ננעל לבד בחדר מוזיקה והבחין במערכת תופים נוספת. לקח לו זמן לסדר אותה ולהתחיל לנגן, מספיק זמן בשביל שיתפסו האחראים לאירוע, שבכלל היו באגף אחר בבית הספר. זה לא מה שהפריע לטייט בכל מקרה, הוא המשיך לנגן, באופן מפתיע, אנשים יכלו לחשוב שהוא מנוסה. הניסיון היחיד שהיה לו היה מצפייה בהופעות לייב של להקות גראנג׳ למינהן. כשחזר הביתה מאותו האירוע, כולם סיפרו להורים שלהם על הירי, על שלושת הפצועים מאגף א׳ בבית הספר, על השימיניסט שהואשם במכירת הנשק לשני התלמידים. ורק טייט מחכה לאמא שלו, לספר לה על מערכת התופים האדומה מהחנות של קיילב שהוא רוצה לחסוך אליה כסף.

״אפשר לעזור לך?״ שאלה דומיניק לי מעמדת הקופה, מרימה גבות בהבעה שופטת אל עבר טייט שבהה בתופים. הוא סובב את הראש אליה והניד בראשו, בוחן את התספורת החדשה שלה. השיער שלה עדיין היה צבוע באדום, אבל כהה יותר משהיה לפני, וקצר משמעותית מכפי שהיה בשבוע שעבר.

היא למדה איתו אלגברה, ובשנה שעברה הייתה איתו ועם אודרי בביולוגיה. הוא לא הכיר אותה אישית, אפילו שהייתה חברה טובה של אודרי. כרושם ראשוני, הוא הניח שהיא הייתה דומה לה באישיות מכיוון שהיו מדברות דומה ומתלבשות בצבעים וגזרות שהיו כמעט זהות. הוא אפילו שמע כמה בחורים בשכבה אומרים שדומיניק הייתה ׳האודרי שנותנת׳, זה כמעט הפך להיות הכינוי שלה בקרב אותן חבורות בבית ספר, אבל מאז שקארטר שמע על זה, המושג לא חזר על עצמו שוב במסדרונות השביעיסטים.

״לא, תודה,״ הוא השיב, מעיף אליה מבט קצר וצועד אל היציאה מהחנות. הוא הכניס יד אחת לכיס הסוויטשירט שלו ולקח צעד נוסף לפני שקולה נשמע שוב מאחוריו.

״רגע- טייט,״ היא אמרה, והוא סובב הפעם את כל גופו לכיוונה. ״אתה חושב… יכול להיות ששמעת אולי…? אודרי אמרה לך משהו שקשור אליי לאחרונה?״ דומיניק נשענה קדימה עם זרועותיה נחות על הדלפק.

״מה?״

״אתם חברים, לא?״ היא שאלה, מזיזה את המשקפיים שלה מעט, יוצרת חיכוך בין המסגרת השחורה שלהן לגשר האף שלה. הוא לא היה רגיל לראות אותה עם משקפי ראייה. ״פשוט- לא דיברתי איתה כבר תקופה… קרה משהו.״

טייט הניד בראשו פעם נוספת. ״היא אמרה לי על זה, אבל היא לא דיברה עלייך.״

הוא לא ממש הצליח לראות את התגובה שלה, למעט ה׳אה׳ הקטן ששמע יוצא מפיה. היא לא הייתה מרוצה מהתשובה שלו.

***

טייט המשיך לרכוב על האופניים, אבל לא חזרה הביתה. כוונתו הייתה לנסוע עד לתחנת הדלק המבודדת שבקצה בעיר ולעצור לקנות שם ארוחת ערב. הוא עשה זאת המון פעמים, ובכל זאת, הוא לא ידע שהפעם הזאת תסתיים ככה. אף אחד לא ידע. החמש דקות האלו; הכל היה כל כך מעורפל, כל כך מאני, כל כך פתאומי שהוא לא יכל אפילו לשחזר את זה בראשו. אם רק היה יכול לחזור אחורה בזמן…

שטח נקי ממצלמות. שלושה בחורים. אקדח אחד. שתי יריות, וגופתו המדממת שכבה שם ללא רוח חיים.

הוא הניח שמתוך אינסטינקט, הדבר הבא שעשה היה להעלות בחזרה על האופניים ולנסוע הכי רחוק שיצליח על מנת לא להיתפס. הוא כבר היה בטוח שנתפס, הוא יכל לשמוע את הצעדים המהירים האלה, הוא כמעט יכל להריח את הזיעה. מישהו רדף אחריו. מישהו לא מוכר רדף אחריו. הוא דיווש מהר ככל האפשר, נכנס לתוך רחובות המגורים, כמעט מתנגש במדרכה בכל פעם שנתקל בפנייה חדה. הוא כבר כמעט ראה את הסוף כשנשמעו סירנות מקיפות אותו מאחור. זה הסוף, הוא חשב לעצמו בחוסר אונים מוחלט.

טייט אפילו לא זכר מה קרה בכמה דקות שאחרי. הוא לא זכר איך הוא הגיע למצב הזה. הוא לא ידע מי רדף אחריו, באיזה שלב המשטרה מצאה אותו. הוא בקושי ידע איך מצא את הדרך הביתה כשראייתו מטושטשת כל כך, כאילו שעיניו הוצפו במים. אבל אי הוודאות רק גבר כי הרודף נעלם וצפצופי הסירנות של המשטרה הפסיקו בשנייה שהביט לאחור.

הוקפץ (סליחה אני מבטיחה שאני אגיב בפרק הבא אבל בינתיים כדי שתוכלי לפרסם)