תום || טל, לתחרות - 20 שנה להארי פוטר 2

שם: תום.
פאנדום: הארי פוטר.
דירוג: PG-13 (נע סביב ה-PG, אבל יש חלק קטן שמעל)
מספר מילים: 1342.
בטא: אלכס (<3)
---

אנשים נטו לחשוב שלפני שטום רידל בחר לפתוח את חדר הסודות, הוא חשב על זה הרבה. כנראה קרא ספר או שניים עבי אורך בנושא, שקל את המורשת שלו, את דעותיו על מוגלגים.
לאחר שהתגלה שהוא היורש של סלית'רין נכתבו אלפי ביוגרפיות על המחקר ה"עמוק" שלו של ההיסטוריה האפלה של אבותיו. הארי פוטר בעצמו ובכבודו אמר פעם בראיון שאין לו שמץ של ספק שביום שבו רידל שמע על הנחש, הוא ידע שהוא צריך להיות שלו.

והאמת?
האמת הייתה רחוקה לאין שיעור מהתאוריות. הכל התחיל כשטום הלך לאחר שיעור שיקויים במסדרון. השיעור עצמו התנהל נהדר - הוא הצליח ליצור שיקוי סגול ומזוקק שגרם לסלגהורן כמעט ולהזיל דמעה (המורה אכן ניסה להעמיד פנים שדמעה זולגת לו, אך יתום יודע לזהות דמעות תנין), ואפילו הצליח לפלוט בדיחה לאחד מחבריו שגרמה למיה לצחוק.

לא היה קל להצחיק את מיה. היא הייתה תלמידת רייבנקלו מבריקה בעלת שיער שחור ומת למראה, עיניים חומות ואף מקורזל, שבשביל שתרים את אפה מהספר היה צורך במשהו יוצא מהכלל.
רוב האנשים החשיבו אותה לאפטית, מוזרה ומרחפת, אבל טום ידע שהיא פשוט לא הייתה כמו כולם. הוא הבין את זה.
גם לו היו ימים בהם הדבר האחרון שהתחשק לו היה להעמיד פנים שמילה שיצאה מפיהם של חבריו או מוריו עניינה אותו, אבל הוא עשה את זה בכל זאת.
הדבר הראשון שילד בבית היתומים למד היה להתגונן, וההגנה הטובה ביותר הייתה חברה.

מיה צחקה מבדיחות שרוב האנשים לא הבינו, אבל קלעו בול לטעם של רידל, שחיבב בדיחות קרש שחורות. היא אהבה לרקוד ולרוץ יותר מכל דבר אחר מלבד קריאה, ולפעמים טום התפתה לקום ולצאת בארבע בבוקר לריצה רק בשביל לפגוש אותה. אולי לפלוט איזה "היי" נבוך ולהמשיך לרוץ.
היא הייתה יעילה, בטוחה בעצמה אבל לא גאה - דבר שטום, כסלית'ריני, לא הבין במאת האחוזים - והאמינה מעל לכל דבר אחר בידע מוחלט. האמונה שלה הייתה עמוקה כל כך שהיא הכניסה לתוכה את טום ללא בעיה, למרות שכמעט ומעולם לא דיברה איתו ישירות.

בכל מקרה, לאחר השיעור רידל הלך למעונות. המיטה שלו קראה אליו, חמימה ונעימה, וכמו הבטיחה לו שלאחר שישכב בה גמדון בית חביב יביא לו עוגיות ומיץ תפוזים כתום.
תום חצה כמחצית מהדרך כשהחל לשמוע קול חזק. "דם, שרירים, הכל אקרע. הכל אוכל". הצליל נשמע ממקור לא מוכר, וטום החל לרוץ.

הוא הגיע למעונות מתנשף ואדום, ומצא את דון נועץ בו מבט מוזר. דון היה תלמיד שנה שישית, גדול מרידל בשנה וכפול ממנו לפחות בגודל. "מה קרה, טום?" הנער שאל, בחדווה אותה ניסה להסתיר. היתום ידע שדון נחוש להפיל אותו ממעמדו הבלתי מוגדר רשמית כראש סלית'רין.
"הכל נהדר, מה שלומך?" אמר בחיוך.
דון הנהן עם מבט מאוכזב, והמשיך בדרכו.

---

עברה חצי שנה, והצלילים האלו לא הפסיקו. טום יצא למסדרונות ולשיעורים עם חשש תמידי מהרגע בו יתחיל הזמזום הקבוע, "דם, בשר, עכשיו!" והשמח כל כך, של מה שנשמע לו כמפלצת.
רידל ידע שהוא לא יכול לפנות למורה לעזרה. השנאה, המעט מובנת, אם טום יהיה כנה עם עצמו, של דמבלדור הפכה לכמעט וגלויה בשנה האחרונה. הוא ינצל כל הזדמנות להעיף את הסלית'ריני מספסל הלימודים.
במקום זאת הוא בחר להתעלם מהקולות, והמשיך כרגיל את חייו. הוא גילה שהוא מסוגל לפטפט ולצחוק, להטיף וללמד, לפלוט בדיחות וקללות כאחד כשבראשו מתנגנת מנגינתה של החיה.
לעתים הוא חשש שהוא מאבד את השפיות שלו, ואז נזכר שמההתחלה לא הייתה לו הרבה ממנה, אז האובדן לא משנה יותר מדי.

הדבר הטוב ביותר שקרה במהלך חצי השנה הזו הייתה מיה. מיה החלה לשבת לידו בשיעור רונות עתיקות (המורה בחר את המקומות) ורידל מצא את עצמו נדהם בכל פעם מחדש מהמוח החריף שלה.
לפתע, אם חיפשת טוב מספיק, יכלת למצוא את טום רידל ומיה יושבים מתחת לעץ הערבה ומפטפטים על הנושאים ההזויים ביותר בעולם הזה, ממוח של עכבר ועד אידיאולוגיה.

מיה, כחצויית דם, האמינה בזכויות מוחלטות למוגלגים. רידל האמין שמשהו היה דפוק אצל רובם. הם לא היו חזקים כמו קוסמים, וחוץ ממספר קטן של אנשים מרשימים, כמו זו שבוודאי ילדה את הנערה התמירה היושבת לצידו, הוא מעולם לא פגש מוגל טוב לב.

"אז מה דעתך, שצריך לרצוח את כולם?" שאלה לפעמים מיה בכעס, וטום לא ידע איך לענות. רגשות לא עבדו אצלו כמו אצל השאר, הוא ידע. הרגשות שלו היו כלפי עצמו, מיה וכלפי אנשים ספציפים מאוד. כלפי השאר הוא הרגיש איזשהי ריקנות, שלפעמים הפחידה גם אותו. מצדו שכולם ימותו.

"לא את כולם, אבל משהו במערכת חייב להשתנות". רק לא להבריח אותה. הגיע הזמן לשנות נושא.

---

השנה עברה, וטום וחבריו החלו להבחן במבחני הבגרות של עולם הקוסמים. בשעה שתלמידי שנה חמישית התמוטטו סביבם, גילו טום ומיה אחד את השניה יותר ויותר.
שניהם היו תלמידים מצטיינים, ואף אחד מהם לא פחד במיוחד מהבחינות. רידל פחד יותר מזה שלקום בכל בוקר בארבע לריצה הפך אצלו להרגל, והתחושה הפנימית הזו הבטוחה בעצמה שאם מיה תבקש ממנו משהו, גם משהו גדול ובלתי אפשרי כמו לנטוש את כוונותיו לשלוט על עולם הקסמים, הוא יציית לה מבלי לחשוב פעמיים.

---

לקח לטום כמעט שנה להודות בפני מיה שמשהו לא בסדר. היא שמעה את ההסברים המגומגמים שלו עם מבט מבולבל על השפתיים וחיוך לא מאמין, כאילו חשבה שהוא צוחק עליה.
כשסיים, היא החלה לפלוט בקצב מסחרר את הצעדים הבאים שלהם. "נחפש בקירות, נפנה למורים, נקים ועדת חיפוש, נדאג לך לפסיכולוג"...

וטום רק הלך ונלחץ. הוא היה נער יתום, וגם אם ידע כמה הוא מוכשר ומוצלח, הרקע שלו היה פשוט, בלי מעמד מיוחד. הוא לא יכל להרשות לעצמו שערורייה. אם יתפרסם ב"נביא היומי" שהוא שומע קולות, תוך כשבועיים יחלו השמועות שהוא הולך ומאבד את שפיותו. השם רידל לא יכל להתבזות כך.

"אני בסדר, רק חלקתי את זה איתך. אין לזה השפעה על החיים שלי, ואני גם לא מעוניין שתהיה. לא קראתי בנושא, לא חקרתי - ועדיף ככה. אם אחפש אדע, ואז אהיה חייב לעשות בקשר לזה משהו". הנערה הביטה בו במבט ביקורתי ומוכר. היא נהגה לדבר בבוטות כאשר לא הסכימה עם אנשים, ולשם שינוי טום חשש מהמילים שלה.
"בנוסף, גם ז'אן דארק שמעה קולות, ובסוף היא הצליחה להנהיג את צרפת", הוא חייך לעברה חיוך מאולץ.

"היא גם נשרפה על המוקד ומתה", סיימה מיה את השיחה.

---

הם לא העלו את הנושא שנית באותו הערב, ולכן כשטום מצא את גופתה השבורה של מיה, הוא יכל להאשים אך ורק את עצמו. את הפזיזות שלו, הביטחון העצמי המוגזם, הגאווה שלא נתנה לו לפנות למורים לעזרה. החיים של מיה לעומת שליטה בעולם הקסמים? התשובה הייתה קלה.

טום ומיה קבעו להפגש למחרת תחת עץ הערבה הקבוע שלהם. כשרידל הגיע לעץ הענק, הוא לא ראה שיער שחור בסביבה. בהתחלה ישב וחיכה לה, לאחר זמן מסוים הלך לחפש אותה.
אחרי שעה הוא הלך לדאוג. הוא ניסה ללכת לחדר שלה במעונות רייבנקלו, וגורש בצעקות על ידי אוסף בנות עם מבט אפל בעיניים. "מיה לא כאן", צעקה לעברו אחת מהן. "היא בטח בספרייה".

הוא חיפש בספרייה, במטבחים, בכל מקום. כעבור חמש שעות הדאגה הפכה לפאניקה, והוא היה בטוח שיש לזה קשר למפלצת שלו.
ואז הוא התחיל ללכת אחרי הקולות. לחפש לראשונה את המפלצת.

כשהגיע לחדר השירותים של הבנות, הוא אפילו לא היה מופתע. ברור שהחיה שחולמת על דם תחיה בשירותים של בנות. הנחש על ידית הכיור האלגנטית משך אותו, וכעבור פחות מחמש שניות רידל מצא את עצמו לראשונה בחדר הסודות.

תום עוד יבלה שנים מחייו בחדר הזה, אבל הדבר שנחרט בזכרונו יותר מכל הייתה גופתה השבורה של מיה. יותר מהנחש העצום שקרא לו מעליה, יותר מהשלדים האחרים שהיו פזורים לאורך כל הקירות, יותר מהריר שזלג מכל עבר.
ורק כשהנחש החל לדבר אליו במילים פשוטות, לא מנגינה מלאה ברצון להכאיב, היתום הבין מה עשה.

מיה הייתה הנערה החכמה ביותר שרידל הכיר. לא לקחו לה יותר משמונה שעות לאחר שנפרד ממנה למצוא את החדר. ומאחר שהיא גם הייתה הנערה הפזיזה ביותר שהכיר, היא ניסתה להסתער על הנחש. היא חשבה שהיא מגנה עליו, פועלת לטובתו.
היא הייתה משוכנעת שהנחש רוצה להרוג אותו.

---

האינסטינקט הראשון של טום אמנם היה להרוג את אוכל הנשמות, אבל הוא היה רציונלי מדי בשביל זה. יצור שהיה מסוגל להרוג את מיה סמולקי לא היה מפלצת דרגה ז', ואם יש משהו שוולדמורט היה טוב בו, זה היה להשתמש בכל העומד לרשותו.

עברה לה שנה שלמה עד שהצליח לגרום לעצמו להשתלט על הנחש. שנה של הפרדות איטית ממיה, שנה שישית עמוסה בלימודים וסיוטים, שנה של התחברות עם האגריד.
הוא עבד קשה באותה השנה. למד על המורשת שלו, על השפעות המוגלגים על החברה.
וככל שלמד יותר, היה ברור לו שהוא חייב להשתמש בנחש בשביל לשפר את העולם הזה. ההקרבה של מיה לא תהיה סתמית, אלא תכוון לטובת הכלל.

אבל מה יזכר בסופו של דבר בספרי הלימוד?

מקסים (: גם אני רציתי לכתוב פיקצר מנקודת המבט של רידל, אבל חששתי שאני לא אצליח להציג אותו כמו שצריך בגיל הזה. אבל את הצלחת לתפוס אותו בצורה מעולה, בדיוק ברגע ההכרעה בין הצד האפל לצד הטוב שלו.

מיה הייתה נפלאה. היא בדיוק מסוג הבנות שהייתי יכולה להאמין שרידל ימשך אליהן, שונה ומתבודדת אבל בעלת ערכים דומיננטיים. וזה שהבסיליקס הרג אותה בסוף - וואו!

אני מתה על הכתיבה שלך! תפרסמי עוד פאנפיקים!

תודה! <3

כל הכבוד!
דבר ראשון- זה פאנפיק מדהים. באמת שאני לא זוכר מתי פעם אחרונה נהניתי ככה מפאנפיק.
אני לא יודע בדיוק מה זה - אבל ממש הייתה לי ציפיה להמשך, מה עומד לקרות? נשאבתי פנימה. כתיבה מעולה.
דבר שני - לגבי העלילה היו קצת חורים - איך הנחש יצא כשאף אחד עוד לא פתח את חדר הסודות? וגם בספר כתוב שרק מירטל המייללת מתה...
כל הכבוד. יש לך כישרון