ערפל ועלי ורדים / קלישה, שחר של עידן חדש

המדף שלי.
מבוטא שטחית.

***

יבשת צ'וסורה, מזכירה שבעלי כוחות הקסם כאן נקראים "יסודנים".
הקטע האחרון של הפרק האחרון מאוד של אל"א, וסוף סוף קצת הסברים על כל. אני מזהירה מראש שלא הכול יהיה מובן, ושעדיין נותר עוד הרבה להסביר, וגם מה שניתן להבין דורש קצת ריכוז וזיכרון טוב. את החלק הזה, כפי שאני זוכרת, היה הכי כיף לכתוב, ואני מקווה שגם כיף לקרוא!
תהנו!

***

ערפל ועלי ורדים

[אורך: 1654]

ביום האחרון של החורף ערפל כבד אפף את יבשת צ'וסורה, והביא עימו סערות קטנות של עלי ורדים, שנתלשו באכזריות מהעצים בשיא פריחתם על ידי הרוח הצולפת. בשדרה השביעית שבמחוז ארבע, הביא עימו הערפל מישהו נוסף, רצוי פחות מהורדים והרוח ומסוכן בהרבה.
אישה צעדה מבין הערפל. רגע אחד היא היתה שם ורגע אחר לא, משתמשת במעטה הערפל כמסווה מתוחכם שמנע מכל שאר האנשים שמסתגרים בבתיהם בסנטר צמוד לחלון לראות אותה. או לפחות רוב האנשים; אישה אחת עמדה בדיוק באותו רגע במטבח, ועקבה במבט מודאג אחר צלליתה הנעלמת ומופיעה חליפות של האישה. בידה החזיקה מגבת מלוכלכת, ולרגליה לא נעלה דבר.
האישה אפופת הערפל לבשה אדרת כחולה כהה, בעלת רעלה ארוכה שהצלילה את פניה. כל שאדם מהצד כמו האישה המשקיפה יכל לראות הוא זווית פיה המעוקלת.
האישה נעצרה לפני אחד הבתים, אם ניתן לקרוא לו כך. הוא היה עשוי עץ ואבן וברזל באקראיות גמורה, כמו שמיכת טלאים, ונראה כאילו נבנה לאורך שנים, כאשר חלק אחד ממנו לבן ונקי וחלק אחר ירקרק מעובש ומטחב. האישה הרימה את ידה ודפקה שלושה דפיקות. הן היו שקטות, אבל בשביל האישה שעמדה בחלון המטבח בבית, הן הדהדו כאילו היתה בועטת בדלת.
היא נחפזה אל דלת ביתה, וחשה משב אוויר קפוא מצליף בה. שתי נשים עמדו אחת מול השניה; האחת בהירת שיער והשניה בעלת שיער חום דהוי; עיני האחת מרצדות ומביטות הנה והנה ועיני האחרת קפואות בחשש; האחת לבושה אדרת יפהפה ואלגנטית, נועלת מגפים ארוכות וחינניות ועונדת שרשרת קטנה, עדינה, והשניה יחפה.
קימרה אינטרדקסט התעוררה מקפאונה
"היכנסי." אמרה בקול חנוק וחגה אחורה כדי לפנות לה מקום. אבזמי הכסף של מגפי האישה המבורדסת צילצלו קלות בעודה נכנסת פנימה.
הדלת נסגרה.
"את יכולה לתלות את אדרתך כאן," אמרה קימרה, והצביעה לעבר המתלה עשוי היד שבפתח המסדרון. היא העבירה יד בשמלתה הירוקה ובסינר המטונף בתנועה לחוצה. המבורדסת הנידה בראשה קלות. כשדיברה, קולה התנשא באוויר בצורה לא הגיונית, כמו מנגינה שעולה ויורדת.
"לא תודה, אני לא חושבת שאשאר לאורך זמן." אבל למרות זאת, היא הנמיכה את הברדס וחשפה את פניה, פנים יפהפיות, כמו מפוסלות באבן, ששיער לבן כשלג מיסגר אותן בשלמות. עיניה הזכירו בצורתן עיני חתול – האישון היה שחור ומוארך וגלגל העין, שאמור היה להיות לבן, קיבל את הצבע. אבל גוון עיניה היו המיוחד מכל – אוכרה בהיר ומתערבל, כמו זהב מותך.
"שנשב במטבח?" שאלה זהובת העיניים, ומבלי להמתין לתשובה, צעדה לעבר החדרן הקטן. בדרכה היא עברה בסלון החמים המרוהט ביד ביתית אך קפדנית. על השטיח הארוג מצמר ישבה ילדה קטנה ברגליים משולבות וחיברה פאזל. עיניה היו כחולות וגדולות, ושיערה אסוף בזוג צמות מרסנות בשני צדי ראשה. כשהאישה עברה שם, הילדה הרימה את ראשה ונופפה בידה בעליצות.
"שלום, דודה ניזיטיה!" היא אמרה, משתמשת במונח הצ'וסורי לשמה של האישה. האישה חייכה אליה חיוך מקסים וחסר כל רגש.
"שלום, לאסטריה."
אמה של לאסטריה, קימרה, הופיעה רגע לאחר מכן. היא רכנה כדי לנשק את ראשה של ביתה, ופנתה גם היא למטבחון. ידה ריחפה על הידית.
"אנחנו צריכות לדבר בינינו, אז אסור להפריע לי כרגע. טוב, לאסטריה?" היא שאלה את ביתה הקטנה בעדינות, וזו הנהנה בראשה בחיוך כמעט חסר שיניים. היא חזרה אל הפאזל תוך זימזום שיר.
קימרה סגרה את הדלת.
זהובת העיניים חיכתה לה בפנים, ממתינה בנימוס על יד הכניסה.
"אנא, שבי," חייכה קימרה חיוך מתוח, והחוותה בידה על שלושת הכיסאות העשויים עץ ארוג. "את בוודאי מותשת מהדרך הארוכה. התרצי תה, או משקה חם אחר?"
"תה יהיה נהדר, תודה," אמרה האישה בעודה מתיישבת. קימרה שמחה להפנות את מבטה אל השיש כדי להרתיח מים בקומקום.
"האם אוריפין נמצא בבית?" שאלה האישה.
"הוא יצא לבקר קרובים שלו," התנצלה קימרה. היא הפילה ערימה של כלים שהניחה להתייבשות על השיש והתכופפה כדי להרים אותם. "הוא יחזור בעוד שלושה ימים."
"אם כך, אדבר רק איתך, קימרה." אמרה זהובת הרגליים, והניחה רגל על רגל. "אני מניחה שאת כבר יודעת למה אני כאן. לאסטריה כבר כמעט בת שבע. הסיכון בהסתתרות כאן גדל. האם חשבת על הצעתי?"
"אכן," אמרה קימרה, בעודה מסדרת את הכלים בגמלוניות. היא היתה אישה בעלת מראה של מי שיכלה להיות יפהפה לו טיפחה את עצמה, אבל לקימרה לא היה זמן לטיפוח עצמי. שיערה החום היה מרוט ופרוע ויבש מהאדים במטבח ומהרוח המצליפה, פניה היו כה מלוכלכות עד כי גוונן נראה כהה יותר מכפי שהיה באמת. היא לבשה שמלה קצרה וירוקה שבה השתמשה מזה שלוש שנים, וסינר מטונף להפליא. היא היתה רק בת עשרים ושש, אבל נראתה מבוגרת בהרבה.
"אכן," חזרה על דבריה שוב. "והחלטנו. החלטנו שכפי שהצלחנו להסתדר בשבעת השנים האחרונות, נצליח להסתדר גם הפעם. אני יודעת שאת מנסה לעזור לנו, ניזיטיה, אבל אני חוששת שאנחנו לא צריכים עזרה."
שפתה של האישה נקפצה קלות.
"אינני אוהבת את השם הזה," הודתה. "אינני מבינה מדוע אתם חייבים לתרגם את שמי מאוראלית. עצם כך שיש לשם משמעות, לא אומר שצריך לתרגם את משמעותו ולשנות אותו. אני קוראת לך קימרה, ולא זורינה, נכון?"*
"שמך קשה להיגוי בגרסתו האוראלית." אמרה קימרה בפשטות. "צ'וסורים לא מסוגלים להגות שם כזה. אני מתרגמת ישירות כי לשמות יש משמעות, חברתי, כידוע לך. וחוץ מזה, באיזה עוד שם אוכל לקרוא לך?"
"מה הקרוב ביותר לשמי שתוכלו להגות?"
קימרה משכה בכתפיה. הקומקום בדיוק רתח והיא הוציאה אותו ומזגה מים לשתי כוסות גדולות.
"קומרת?"
האישה נאנחה.
"בסדר, נשאר עם ניזיטיה." היא העבירה אצבע בשיערה הארוך, המסתלסל. "אולם זה לא חשוב, כי בקרוב מאוד את תצטרכי ללמוד אוראלית, ואז תוכלי להגות את שמי כראוי."
"אמרתי לך, ניזיטיה, אנחנו לא מתכוונים לעבור לאורליה."
היא ערבבה מספר עשבים בשני הספלים והושיטה אחד לניזיטיה. הן השיקו אותם, מתוך מנהג יותר מאשר רצון אמיתי.
"לחיי החופש," אמרה ניזיטיה בקולה הערפילי.
"לחיי החופש." השיבה קימרה חרש. היא לגמה מכוסה.
"ומדוע לא?" המשיכה ניזיטיה מהמקום שבו עצרה. "באורליה יהיה לכם הכול; מקום טוב וגדול, במקום החורבה המתפוררת הזאת, אוכל ושתיה, בגדים, חינוך ויחס טוב מהשלטונות. לא תרצי לגדל את ביתך במקום זה?"
קימרה חייכה חיוך עצוב.
"יש הבדל גדול בין הדברים שאנחנו רוצים לבין הדברים שאנחנו יכולים להשיג. הסיכון גבוה מדי."
"אבל שווה את המאמץ." התעקשה ניזיטיה. "רק חשבי על החיים הנפלאים שתוכלי לחיות! תוכלי לעבוד כתופרת, כפי שתמיד חלמת! אוריפין יוכל לנגן לפרנסתו! תוכלי לשלוח את לאסטריה לבית ספר שיאתגר את היכולות שלה! את יודעת בדיוק כמוני שהבידוד הזה בביתה שלה משעמם את ביתך עד מוות. היא תהיה מאושרת!" היא אמרה את זה כמו האשמה, כאילו גזלה זאת קימרה מביתה מתוך אנוכיות.
התמונה הזאת אכן עלתה בראשה של קימרה לעיתים קרובות. לארוז את חפציהם, ללבוש את גלימותיהם, לברוח באיזו כרכרת נוסעים סמויה לאורליה, היכן שלא ירדפו אותם ולא ירדו בהם בגלל שהם אינם יסודנים. היא ראתה בחלומותיה את העצים הירוקים והשמיים הכחולים המבריקים, את לאסטריה חוזרת מדי יום הביתה עם ספר גדול חבוק לחזה, אותה גדלה ומזדקנת שם. אבל בכל פעם מחדש, היא הזכירה לעצמה כמה מסוכן זה היה. הם לא יכולים לעבור לאורליה. לא. זה יהיה מסוכן מדי.
"בבקשה ממך, ניזיטיה," היא אמרה בשקט. "אנחנו החלטנו את החלטתנו. את מכירה אותי מאז שאני צעירה; את באמת חושבת שתוכלי לשנות אותה?"
ניזיטיה הנידה בראשה בעצב.
"אני תמיד אמשיך לנסות." היא אמרה, וכתפיה שחו. "ויום אחד את תקשיבי לי, ותוציאו את עצמך מהמקום הנורא הזה. אני יודעת שאת אמיצה מספיק, קימרה, אני יודעת."
היא קמה על רגליה. כוס התה היתה ריקה רק למחצה.
"תחזרי בשנה הבאה כדי לנסות לשכנע אותנו שוב?" קימרה קמה גם היא.
"תמיד."
ניזיטיה הרימה את ידיה והצמידה את האצבע המורה והאמה של כל יד אחת לשניה בתנועת חתיכה, סמל הפרידה של צ'וסורה. היא הסתובבה רגע אחורה, מביטה בקימרה בהפצרה, בתקווה קלושה, אבל זו נדה בראשה. ניזיטיה יצאה מהחדר כשגלימתה מרשרשת סביב רגליה החוצה, אל הערפל, בידיעה שכשלה שוב.

צעדיה של ניזיטיה היו אחידים. היא התחמקה בחסות הערפל מהשדרה השביעית והתקרבה בהדרגתיות אל ביתה שבצ'וסורה. היו לה מספר בתים בכל יבשת בה עברה, מוסתרים ומסווים היטב, עם מספיק אוכל ומים לשנים של מחבוא, למרות שלמרבה המזל היא מעולם לא נאלצה להשתמש בהם.
גשם קל החל לרדת, וניזיטיה הורידה את ברדסה נמוך יותר מהרגיל, מקווה להגיע ליעדה כמה שיותר מהר.
הדרך לבית עברה דרך סמטה קטנה וחשוכה ושורצת עכברושים. הבחירה של ניזיטיה היתה דווקא בה, כיוון שמעט מאוד אנשים היו נכנסים לשם מרצונם החופשי - אפילו האומללים שחיו במחוז הרביעי של צ'וסורה, שחלקם היו מוכרים את ילדיהם בשביל תלושי אוכל נוספים. בעודה צועדת, היא חשה בכישלון מהדהד בגופה. פעם נוספת. פעם אחר פעם היא נכשלה בניסיון להביא את האדם היקר ביותר לליבה למקום שבו רצתה לחיות. היא כל כך רצתה לנוח, כל כך רצתה לשבת בשלווה באורליה, היכן שתהיה מוגנת, אבל ידעה שלעולם לא תחוש שלווה במקום שבו קימרה לא תהיה. אז היא ניסתה, פעם אחר פעם, ונכשלה, שוב ושוב. האם זה מה שהגורל גזר עליה, לחפש לנצח אחר שלווה ולמות בעודה מנסה לשכנע את חברתה שכבר קיבלה את שלוותה שלה, להרוס אותה רק למענה?
ניזיטיה נעצרה. נדמה היה לה ששמעה צליל של מתכת פוגעת במתכת, ככל הנראה דבר מה פגע באחד מסורגי חורי הביוב הקרובים. רוב האנשים לא היו שומעים זאת, אבל ניזיטיה, כחלק מהכשרתה לתפקידה בתור... ניזיטיה, למדה כיצד לחדד את חושיה עד לרמה כמעט בלתי אנושית. היא יכלה לראות בחושך טוב כמו שאדם ממוצע ראה באור, ובאור אף יותר, ולזהות ריחות ממרחק ובקלות מדהימה. וכיוון שהיתה ניזיטיה, היא ידעה שאסור לה להסתמך על כך שזהו רק מזלג או כף שנפלו על סורגי חור ביוב, אלא לבדוק זאת בעצמה. לכן היא חזרה ללכת, אם כי לאט יותר, והביטה היטב סביבה.
הנה. על אחד מסורגי חור הניקוז נחה מסגרת מתכתית של תמונה – חפץ שהיה נדיר מאוד למצוא במחוז הרביעי בצ'וסורה – כשהתמונה נחה כלפי מטה.
ניזיטיה רכנה כדי לבחון את התמונה. כמה לא רגיל, הרהרה לעצמה, שבמחוז ארבע תמצא תמונה במסגרת, שעוד נזרקה לעבר חור הניקוז. היא הרימה את המסגרת, אבל לא מצאה שום תמונה, אלא רק חלל ריק.
משונה, היא חשבה לעצמה. היא השליכה את התמונה לעבר חור הניקוז את התמונה, והתכוונה לקום, אלא שלפתע חשה תחושה משונה בבטנה. היא השפילה את מבטה בדיוק כדי לראות את קצהו המחודד של חרב נשלף מבטנה מאחוריה.
לרגע אחד עברה בראשה מחשבה מעורפלת של, לברוח, ואז היא קרסה כשפניה קדימה, וליבה דמם.


*משמעות השם "קימרה" בצ'וסורית היא לוחמת, כמו גם משמעות המונח "זורינה" באוראלית.

אשמח בעיקר לת"בים, אם אפשר:)

מה
מה
מה
א-אבל לאאא זה לא יכול להסתיים ככה! הקטע הזה כל כך טוב! אוף, זאת סדרה מדהימה. אני לא רוצה שהיא תסתיים! אוףףף בבקשה, סיימנו עם יבשת אורליה? באמת? אבל יש עוד כל כך הרבה דברים שלא נפתרו! אני במתח!
אבל באמת, קטע מדהים.
אז בעיקר אהבתי להשוות את לאסטריה הצעירה לדמותה הבוגרת. מדהים אילו שינויים היא עברה, אגב שתדעי, לאסטריה היא הדמות האהובה עליי! ממש אהבתי את דמותה של הדודה לעומת זאת של אמה של לאסטריה וגם היה ממש מגניב הקטע שבו הדודה הסוותה את עצמה בערפל.

זה קטע טוב מאוד לדעתי ואני אסביר מדוע.
הפיוטיות נהדרת ונמצאת במקומות הנכונים, ובכמות הנכונה.
מאוד אהבתי את השיחות הטבעיות, אם כי מעט חסרו לי הרגשות והבעתם. לדעתי הסיפור מתקדם בצורה טובה ויציבה שקשה מאוד ליצור. מרשים ביותר, אין לי מה לומר מלבד מה שאמרתי עד כה.
אני מרגיש/ה מעט לא נוח להעיר, אך "מאחורה" אינה מילה נכונה דקדוקית. יש לומר "מאחור" או להשתמש במרכאות מאחר וזוהי עגה.

קודם כל תודה על התגובות, אני שמחה לשמוע שאהבתם, ויותר משמחה לקבל ביקורת בונה, גם אם מדובר רק בתיקון טעויות דיקדוקיות. כמובן שאת.ה לגמרי צודק.ת, אוקלי, התכוונתי לכתוב "מאחוריה" ובטעות לא לחצתי על היו"ד. תודה רבה על התיקון!

מדהים. יש לך כתיבה מדהימה פשוט. אני מתחיל לקרוא ואני נשאב עם הדמות לעולם הזה ורואה את מה שהיא רואה.
את כותבת תיאורים בצורה יפה שממחישה באופן אמין את הסביבה, וגורמת לקורא לרצות לשמוע עוד.
רק אעיר כמה דברים ששמתי לב במהלך הקריאה.

מקפאונה*

הניסוח הזה קצת מסורבל לדעתי. הייתי ממליץ לך לנסות לשכתב את זה בצורה יותר ברורה

משהו בתחביר פה קצת לא מסתדר לי. נראה לי יש פה ו' מיותרת ב"וברגליים".

פרוע*

לפרנסתו*

חוץ מזה זה מעולה. אין לי מושג אם הייתי אמור לקרוא את זה כחלק מסדרה של קטעים, אבל בכל זאת הקטע הזה די עמד בפני עצמו.
אהבתי. (:

תודה רבה על התגובה, אני תמיד שמחה לקבל תיקונים וביקורות, ואני שמחה מאוד לשמוע שניהנת מהקטע.
הקטע הזה עקרונית עומד בעצמו, כי הרי כל הקטע של שחר של עידן חדש היא שהיא סדרה של קטעים שכל אחד מהם מתרחש במקום אחר ועומד בפני עצמו. אבל הקטע הזה ספציפית קצת שונה - מדובר בפרק אחד ארוך מאוד שחילקתי לשישה חלקים שונים ואותם פירסמתי במרחק מספר שבועות זה מזה בפורום. הסדר שלהם הוא כך: 1, 2, 3, 4, 5 והקטע הזה, כאשר שני הקטעים המקדימים הללו: 1 ו - 2 משמשים כהקדמה ששוב, היא לא חובה לקריאה, אבל מסייעת להבנת העולם.
כמובן שאת הקטע הזה גם ניתן לקרוא בפני עצמו, כפי שעשית.