עשיתי הכל, עשיתי הכל בשבילם.
טוב, אולי אתם צודקים, לא עשיתי דבר אחד בשבילם- לא השתנתי.
המחשבה הזאת, שהרחקתי את האנשים הצבועים מחיי מחממת את ליבי, הצלחתי לעמוד על עקרונותיי, אך המחשבה אחריה כבר שורפת אותו. נשארתי בגלל זה לבד.
ניסיתי להרחיק את כל האנשים הצבועים והלא אמינים כדי שאני לא אסבול, אבל באופן אירוני ההתרחקות הזאת השאירה אותי בבידוד שהוביל לסבל.
זה ממש כמו ליפול לתהום- רגע הנפילה ידוע אבל הרגע המסוים שבו ההידרדרות תעצור נשאר בחשכה.
עד מתי זה ימשך? למה התהום נראית חסרת תחתית?
איפה התקווה הזאת שכולם סיפרו לי עליה, שברגע שהמעשה הנכון נעשה, לא משנה עד כמה קשה הוא, אני אראה חבל שיעזור לי לטפס מעלה?

הקרקע נראית יציבה עכשיו ואני ממששת את הסלע בחיפוש אחר משהו שיעזור לי בטיפוס. אני מרימה את מבטי ורואה עננים כהים במקום שמש שנהגה לעטוף אותי. הסלע נראה חלק למדי, לא כזה שאפשר לטפס עליו. אני מחפשת חבל, אבל מהר מאוד הבנתי שאין אחד. אני לבד.

חפרתי לעצמי את הבור שבו נמצאתי ולא השארתי לעצמי שום פתח מילוט. ברחתי מהכל, אבל השארתי אותי רק עם עצמי.
לא הייתי מוכנה לעשות בשבילם דבר אחד, להשתנות. דבר שהוביל לסבל.
אבל האמת היא שבכל מקרה הייתי סובלת, אפילו אם הייתי מתפשרת על חברים צבועים וככה לא הייתי לבד. אבל לא רציתי להתפשר. לא רציתי לוותר על עצמי בשביל אחרים.
ואני גאה על כך.
לא, לא עשיתי הכל בשבילם.

___
ת"ב?