אני לא ממש פעילה בפורום הזה, אבל החלטתי לחזור ספיציפית לפורום הזה, לנסות לבטא רגשות. בבקשה תתנו לי הערות, אני אשמח לזה. אחרי ביקור בפולין.

~.~

הולכים מטרבלינקה, משאירים מאחור את כל ההרס, את סמלי הזיכרון, את המוות. זורקים פרח על כמה אבנים ומתקדמים, בראש מורם.
הלכתי על האבנים המפוזרות באדמה ללא כל סדר, חלקות בגלל הגשם והקור. הרוח החזקה נשבה בעורפי וקיררה את פניי וגופי. התרחקתי בצעדים כבדים ממחנה המוות וצעדתי אל החיים כאשר ראיתי את קרן האור הראשונה מציצה מבין העננים הכבדים. היא חיממה את גבי וכאשר הבטתי בריכוז ראיתי איך היא מאירה את דרך האבנים המובילה החוצה מהמחנה, מאירה את דרכנו. צעדיי נעשו נחושים יותר וכשהרמתי את מבטי ראיתי בחור מתעטף בדגל ישראל. אנו מסמלים את החיים והאנושיות במקום חסר חיים זה. ונראה, אפילו אם רק לשבריר שנייה, שיש אמת מאחורי דברים אלו.