חלומי המתוק נקטע בבוקר מצליל השעון המעורר, ובתגובה אינסטינקטיבית ידי נשלחה לשעון וזרקה אותו לקיר. נשמע קול ניפוץ, אבל חיוך קטן עלה על פי. לפחות לא נשמע עוד את השעון המעצבן. לצערי, ידעתי שהייתי צריכה לקום. דרכתי על הרצפה בזהירות, נמנעת מהסכנה שכבר לא מתקתקת והלכתי לשידה. הוצאתי ממנה את הדבר היחידי שהיה יכול לעזור לילדה עצבנית במצבי- גרביים ורודות. גרבתי אותן וחייכתי. גרבי המזל שלי, שום דבר לא יכול להשתבש איתן.
עברתי בשדרה וקרלי נפגשה איתי. "בהצלח-"
"את יודעת שזה מביא מזל רע, נכון?"
"סליחה. חכי פה, תוך שנייה אני באה עם קפה כדי לשבור את המזל הרע." כשנתתי אליה מבט היא עטתה פרצוף פילוספי. "קפה החל להתקיים על עצים לפני מאות שנים והגיע לידיי בני אדם, וכבר שנים שהוא שורד. אין זה סימן למזל טוב?" זה בערך הרגע שהפסקתי להקשיב לה. היא המשיכה לחפור ולספר לי את היסטוריית הקפה, ואמרה משהו על כבשה.
"איפה הקפה?" קטעתי אותה.
"מיד," אמרה ונעלמה?
הרגשתי טפיחה על כתפיי וראיתי אישה זקנה עם שקית ענקית.
"כן?" שאלתי.
היא חייכה חיוך שחשף שיניים חסרות והצביעה על השקית. היא נראתה כמו סבתא חמודה שמציעה ממתק. אוי לא. השקית הייתה מלאה בבובות.
"לא," אמרתי והסתובבתי לקרלי שהביאה לי את הקפה.

הגענו למכרה נטוש. "מה לעזאזל אנחנו עושות פה?"
"זה בשבילך," אמרה.
"וואו, מערה נטושה, טחובה ואפלולית, תודה קרל, תמיד ידעת מה לעשות כדי להשאיר את פי פעור."
"חשבתי שתגידי גם את זה, אז הבאתי לך מתנה," אמרה והביאה בובה.
"זאת לא הבובה שהזקנה האילמת מוכרת? מתי הספקת לקנות?"
"עכשיו," אמרה. הרגשתי שוב טפיחה והסתכלתי על הזקנה המשוגעת. בהיתי בה כמה שניות והיא החזירה לי חיוך.
"תברחי!" צרחתי.
מחוץ למערה השתרע דשא גדול ופראי. איכשהו הזקנה עמדה בקצב שלנו, וכל מה שאני הרגשתי היו את ידי נשרטות ונתפסו דברים לא מזוהים בשערי. נהדר.
עצרתי וחלצתי נעליים, כדי להעיף את הגרביים הוורודות.
"למה עשית את זה?" שאלה קרלי בקול לא מאמין.
"גרבי המזל האלו נותנות אולי מזל למישהו אחר, או שהן מקוללות. בכל אופן, אני לא הולכת לרוץ איתן. המזל שלי לא היה טוב, אבל אולי לרוץ יחפה ישפר את המצב. המצב לא יכול להידרדר יותר."
הגברתי את הקצב כשהאישה התחילה לזרוק עלינו את הבובות.

---
אהבתי את הבחורה הממורמרת הזאת. מקווה שזה תופס תחת הומור.
ת"ב?