רק לרוץ || חלי, לתחרות שלושת הז'אנרים

[~חלי~]

מאז שאני זוכרת את עצמי אני רצה. רצה לאבי בפעם הראשונה, רצה לחבק אהוב. למה זה מרגיש כל כך שונה הפעם? כי אני לא מתקרבת למישהו, אני מתרחקת. רגליי עבדו קשה, טפחו באדמה בחוזקה עד שנשארו גומות קטנות בבוץ. כל מה שרציתי זה רק להתרחק מהמציאות הנוראית שעטפה אותי ומחצה אותי. הדבר היחידי שראיתי בזמן האחרון היה חושך, עיניי היו מכוסות. ידי זזו במין מקצב קבוע ומסונכרן עם הרגליים. עוד צעד ואני אהיה חופשייה. התקווה הקטנה נראתה קרובה מתמיד עד שחיוך עלה על פניי. ואז זה קרה.
צעקות פילחו את האוויר וחצים עפו בשריקה ליד אוזניי. זיהיתי את הקולות, ובתגובה הגברתי את הקצב. מבלי להסתכל עליהם ידעתי שהם שליחים של האדם שכלא אותי, ולהם יש רק מטרה אחת. לא אתן להם לתפוס אותי, לא שוב. ידעתי שהם לא יהרגו אותי, לא עכשיו לפחות. הם יחכו לרגע המתאים. קול רגליי החובטות בקרקע עשו רעש חזק כל כך עד שהרגשתי כאילו לא נותר דבר. הגעתי לשדה רחב ידיים והעשבים הגיעו עד חזי. חיוך נפרש על פניי, אני יכולה פשוט להעלם פה. הצעקות לא פסקו ונראה כי הגברים מחפשים אותי, קולם נשמע כל כך קרוב עד שהייתי יכולה להישבע שאני מרגישה את נשימתם.
חשתי כאב, חשתי כאב כל כך חזק. אלו היו הידיים של הגבר שעטפו אותי. העפתי את ראשי אחורה על פניו והוא הרפה מאחיזתו. המשכתי לרוץ עד שהנוף התחלף ונשארתי חשופה. סבך עלים נקשר בשערי ובגדיי נקרעו והתלכלכו. לא הייתי יכולה לעצור עכשיו, ידעתי את זה. פניי התעוותו בכאב.

בתחילה לא ראיתי דבר עד שהכיסוי ירד מפניי. הייתי כבולה ופי היה מכוסה. ראשי כאב. ככל הנראה התעלפתי.
הרמתי את המבט המטושטש שלי ומולי עמד גבר בגיל העמידה, עיניו החומות הביטו בי בריכוז. חיוך התפשט על פניו והבטתי בו באותו מבט מרוכז. הוא הוריד את כיסוי הפה בחשש.
" מי את?" שאל לבסוף.
"לורה קרלן," מסרתי לו את שמי.
הוא נחר בבוז, כנראה לא היה מרוצה מהתשובה.
לאחר כמה זמן חיוך נבזי עלה על פניי ועיניי התכהו כשעניתי לו "הנביאה."
לרגע הוא נבהל מהמילה התמימה והוא החזיר את כיסוי הפה מהר.
אדם חכם, חשבתי לעצמי. הרי כל נבואה מתחילה ממשהו, ממילה אחת. תמיד יש סיכוי לשינוי, זה הכלל הבסיסי. אבל לא מפי הנביאה. כל נבואות המוות שלי הן אמת.
הוא בנוסף גם שאל, כמו אחרים, איך להפסיק את הנבואות.

"אי אפשר, התקווה היחידה שלך זה לרוץ. לרוץ מספיק רחוק ממני ככה שהנבואות לא יהיו רלוונטיות לך. בהצלחה," איחלתי לבסוף ללא שמץ של כוונה.

כמובן, השתחררתי.
ומה עכשיו? שאלתי את עצמי.
עכשיו, חשבתי לעצמי במרירות, עכשיו נשאר רק להמשיך לרוץ.


---
אחרי תיקונים ממש אהבתי את הקטע....

[.Wonder.]

טוב אז ככה
וואו, כל הכבוד. את הרעיון שהעברת בקטע ממש אהבתי, וגם את תחושת הסיום. לרו. רק להמשיך לרוץ. אבל עם זאת, כמה הערות- איכשהוא הקטע לא נותן תחושה של משהו שלם. (אני לא כל כך יודעת להגדיר את זה לפיכך אני גם לא יכולה לתת עצה איך לשפר את זה.)
(כן אני עוזרת גרועה)
(לא יודעת להעיר לאנשיםXD)
אולי קצת יותר מלל יעזרו, אני מניחה.
אבל היי חלי יש המון פינטיציאל, ואני מאוד אוהבת את הריונות שלך בקטעים שאת כותבת. וואו3>

[~חלי~]

וואו מאיה תודה על התגובה
אם אני מבינה למה את מתכוונת, ניסיתי לחשוב איך הייתי מתחילה ספר. אז ככה בערך הייתי מתחילה אותו, הקטע הפותח. אני מניחה שיש צורך להוסיף מילים כדי שהקטע הזה יהיה קטע עצמאי סגור, אבל אהבתי את התחושה הפתוחה.

אהאה תודה על המחמאות <: