אני כלואה בכלוב מזהב.
כנראה שלא היה אכפת לי מכלום, רק רציתי להגיע למקום המפואר הזה, האור הזהוב עיוור אותי, ועכשיו אני נמצאת בתוכו, כלואה, אזוקה אליו. למה התפתתי? הזהב, זה מה שראיתי.
זה הדבר היחיד שראיתי.
החושך גדל, אני רק רואה שחור.
ידי האחת מהודקת לדפנות והשנייה מחפשת מפלט בחשכה. רגליי נופלות ארצה וגופי חלש, ידי הימנית שותתת דם, אבל העיניים שלי חדות וצלולות.
אני שוב מושכת את ידי, ושוב נעצרת על ידי הברזל הקר. עוד משיכה, ועוד אחת. אני חייבת לברוח.
אני מוצאת תמיכה בברזל הכלוב כדי להרים את עצמי ומנסה עוד כמה ניסיונות נואשים כדי להיחלץ מהמקום שבו אני נמצאת.
צעקתי, צעקתי חזק, אך קולי הלך לשווא. לא הייתה תשובה.
עובר זמן, אני לא יודעת בדיוק כמה, אך בפעם הבאה שפתחתי את עיניי האור היחיד שראיתי היה האור של כלוב הזהב.

__
קטע שאני ממש אוהבת. אשמח לת"ב.

אומייגד
חלי
וואו
זה פשוט יפיפיה
אני ממש אהבתי את הרעיון. את בעצם ממשילה את זה לחיים שלנו שכל הרצון שלנו זה שיהיה לנו רק טוב ומחפשים רק אחר הנוצץ אבל בעצם בסופו של דבר אם נגיע לשם ניווכח שזה לא טוב וסתם כלא?
לפחות זה מה שאני מפרשת מזה:)
"לא כל הנוצץ זהב."
ואו:)
בנוגע לכתיבה- וואו, וואו. היא ממש מצמררת. את כותבת את זה בצורה זורמת ומשכילה לכתוב טוב את התיאורים. לכתוב תיאורים בצורה חלקה שלא נראית מעמסה, זה קשה. ואת התגברת על זה.
כל הכבוד3>

וואו. תודה רבה לך 3>
זה ממש חשוב לי D:
בעיקרון הקטע הזה די פסימי, שאדם כלוא לכלוב הזהב וה"אור בקצה המנהרה" זה האור שמשתקף מהכלוב, שמסמל משהו רע. זה די פרדוקס. אבל גם חשבתי על מה שאמרת. זה דיי נכון.

תודה רבה, בגלל זה הקטע גם לא ארוך, לא רציתי להוסיף יותר מדי פירוט מעמיס.
תודה