דמעות, חברויות וקרחת אחת || שירה, סיפור בהמשכים

כל הזכויות שמורות לי ורק לי. אין לשכפל, להעתיק, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני אחר כל חלק שהוא מהחומר שבספרים אלה. שימוש אישי או מסחרי מכל סוג שהוא בסיפור הזה, אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת ממני. אם אמצא יצירה עוקבת (פאנפיק, סדרה בת וכאלה) שהאישור שיש עליה לא באמת ניתן ממני, אפנה, קודם כל, להנהלת האתר, ואם זה ימשך, אפנה לגורמים יותר סמכותיים.
~*~

תקציר:
הסיפור מספר על נערה בשם שירן ומתרכז בעיקר בכך שאחיה חלה בסרטן. שירן, בתוך כל המציאות הלא- פשוטה הזו,
מתמודדת גם עם חברות לא תומכות, ריבים ורצון עז לדבר עם מישהו ולספר לו על הכל.

תוכן עניינים:
0 פרק 1
0 פרק 2

פרק ראשון:
את היום ההוא, שבו הכל התחיל, זוכרת שירן בברור. היה זה יום שבת, כשבאמצע הסעודה החל אביב, אחיה הבכור של שירן, להתלונן על כאבי ראש. אף אחד לא ייחס לזה חשיבות מיוחדת, כולם חשבו שזו הצטננות רגילה, במיוחד לאור העובדה שבשבוע האחרון היו לו כאבי ראש רבים והוא הרגיש טוב. עד שהוא החל לבכות. אביב לא היה רגיל לבכות. הוא היה מאופק. הוא לא בכה אפילו כאשר דפק לעצמו בטעות פשיט בראש. אביה של שירן שיער שאולי זה סינוסיטיס. כולם קיוו שזה לא נכון. אם רק היו יודעים מה יקרה, היו מתפללים שזה יהא סינוסיטיס. כשסיימו לאכול, הלכו ההורים לישון שנת צהריים, והילדים נשארו בסלון, שיחקו וקראו עיתונים. לקראת צאת השבת בכה אביב שוב. איילה, אמא של שירן, הרגיעה אותו ואמרה שלמחרת תיקח אותו לרופאה. בבוקר שלמחרת, איילה קיימה את שאמרה ולקחה אותו לרופאה. מבחינתה של שירן היה זה יום רגיל.
היא הלכה באותו היום לבית הספר, למדה, שיחקה בהפסקות, וכלל לא דאגה. בדרך חזרה מבית הספר, נסעה יחד עם אור, אחיה הקטן, בהסעה, והם הלכו אל סבתא שלהם, כבכל יום. דפיקה קטנה על הדלת, והיא נפתחה. הם התיישבו מול הטלוויזיה והחלו לאכול.
"אביב כנראה יצטרך לעבור ניתוח קטן." אמרה סבתם כבדרך אגב מהמטבח. האוכל כמעט נתקע בגרונה של שירן. היא רצתה לבכות.
היא סיימה לאכול בחיפזון, נפרדה מסבתה וירדה במהירות לבית שלה. היא הרגישה תלושה. היא שיחקה במחשב, הסתובבה בחדר
והכינה שיעורי בית בניסיון להעסיק את עצמה. הערב ירד, וכפיר, אביה של שירן, חזר הביתה מהעבודה. שירן קפצה עליו בחיבוקים.
"מה עם אמא ואביב?" שאלה בדאגה. אביה הרגיע אותה ואמר שהכל יהיה בסדר. "הם יחזרו היום הביתה?" היא לא הרפתה.
"אישפזו את אביב, עדיין לא יודעים מה יש לו." אמר, ובכך תמה השיחה הקצרה. שירן התקלחה והלכה לישון.
היא החלה לדאוג, והייתה לה סיבה טובה לכך.

אהבתי את העובדה שהקטע קצר ולעניין, ישר מביאה את הקוראים לנושא המרכזי והלא פשוט.
לי הפריעה כל גלישת השרות בקטע, כאילו הקטע מקוטע ויותר קשה לי לקרא ככה, אבל אני מניחה שזאת העדפה אישית.
יהיה מעניין לשמוע את ההמשך (:

תודה רבה, אני ממש נהנית לשמוע ^^
שיניתי את השורות, מקווה שעכשיו זה טוב יותר (:

אהבתי את הכתיבה; היא נשמעת לי מעניינת, וכל העלילה עצמה גם נשמעת לי ממש טוב, בעיקר משום שהיא נכתבת על ידי מישהי שעברה את זה - ההזדההות שתעוררי בנו בטח תהיה גדולה יותר, כי נקודת המבט של הדמויות תהיה אמינה.
עם זאת, הפרק הרגיש לי דחוס ומעוך, כאילו יותר מדי מעשים נכנסו באריזה הקטנה הזו של 200 ומשהו מילים. הוא היה קצר להפליא, וכל-כך הרבה דברים ומאורעות נכנסו בתוכו. הייתי ממליצה לך לפרט על כל חלק שנמצא בפרק, להאריך את הפרק ולתאר ולכתוב דיאלוגים ותיאורי רגשות - הם יוסיפו מאוד לכתיבה ולהנאה מהקריאה ויגרמו לפרק להרגיש הרבה יותר זורם ומאוזן.
הביטוא היה טוב - רואים שאת טובה בלשון ובניסוח. אך היו כמה חלקים שירידת השורות והפיסוק הרגישו לי פחות טובים, והייתי ממליצה לך לקחת בטא שישפצר טיפה את הביטוא, או שהייתי ממליצה לך לעבור על כל פרק עוד פעם, ועדיף בקול רם - כשאת קוראת את מה שכתבת בקול רם את תוכלי לזהות ניסוח שגוי ופחות טוב בצורה טובה יותר ובקלות, ותוכלי לברור את סימני הפיסוק שאת משתמשת בהם בקלות. הרבה יותר קל לדעת מה נכון ומה שגוי ואיפה-לשים-מה כשאת קוראת בעל פה ושומעת איך המשפט אמור להישמע.
מאחלת לך בהצלחה בהמשך ובכתיבה, גם של הסיפור וגם של הקטעים הקצרים והשירים שאת כותבת.

תודה רבה, מיה D:
אני אולי אנסה להוסיף תיאורי רגשות, אבל אני לא רוצה להאריך יותר מדי את ההשתלשלות של הדברים, הקטע הוא שזה קורה מהר ובאופן לא כל כך מובן...

פרק שני:
למחרת הכל עבר כרגיל. הדבר היחיד שהשתנה הוא העובדה שאימה ואחיה היו עדיין בבית החולים. משום- מה זה לא כל כך הדאיג אותה.
נודע לה שאביב הועבר לבית החולים רמב"ם שבחיפה, שם יערך לו הניתוח. בבוקרו של יום המחרת, יום שלישי, כאשר הגיעה שירן לבית הספר, קרמל מיד פנתה אליה. קרמל הייתה חברתה הטובה ביותר של שירן, או לפחות כך היא חשבה. קרמל ניצלה אותה, אבל שירן לא הפנתה לכך תשומת- לב.
"לאביב יש סרטן!" אמרה לה קרמל בקול. שירן הסתה אותה בחשש. היה זה הלם עבור שירן. קרמל הפילה עליה את זה בפעם אחת. היא נבהלה.
"שקט, קרמל. אני לא בטוחה. וגם אם כן, אל תספרי לאף אחד, גם לא לאוריין." קרמל פנתה מיד לאוריין. שירן, קרמל ואוריין היו "חבורה".
"לאביב יש סרטן." חזרה קרמל על הדברים שאמרה לשירן, רק שהפעם כוונו לאוריין.
"קרמל! אמרתי לך לא לספר!" קרמל לא ענתה. המחנכת שלהן נכנסה לכיתה. שאר היום עבר כרגיל. שירן דאגה מהדברים שאמרה קרמל, וניסתה בכוח להכחישם. בערב אותו היום, נסעה שירן יחד עם אור, אחיה הקטן ואביה לבית החולים רמב"ם, לבקר את אביב לפני הניתוח שהיה אמור להיערך למחרת. הם הגיעו לבית החולים ונכנסו ללובי. שירן ראתה את אביב יושב על כיסא גלגלים ומסביבו מספר בני משפחה. היא לא ציפתה לראות כך את אחיה. אחיה הגדול, החזק, המודל לחיקוי, יושב חסר אונים בכיסא גלגלים. היא התיישבה לידו. הוא חייך. הוא שמח לראות את שני אחיו הקטנים. במשך כמה שעות כולם ישבו ודיברו. לאחר הארוחה שירן ואור היו צריכים לחזור לביתם. שירן סירבה. היא רצתה להישאר עם אביב.
"אבל אמא!" היא אמרה בנימה ילדותית "אני רוצה להיות עם אביב בניתוח!" איילה סירבה בתקיפות.
היא עלתה למכונית יחד עם אור, מאוכזבת. הם הגיעו הביתה. שירן ידעה שמחר אביב עומד לעבור ניתוח. ניתוח בראשו.
היא לא ידעה מדוע, או מה קרה. דבריה של קרמל עדיין הטרידו אותה והדהדו לה בראש. אך בכל זאת, היא לא העזה לשאול.

הכתיבה טובה והסיפור טוב.
ואני בוכה בגללך, בגלל הסיפור הזה.

תודה 3>
אני... לא יודעת מה לומר. את לא צריכה לבכות! נכון, עדיין קשה לי עם זה, אבל זה עבר ב"ה :)